אל-מדרסה א-תנכיזיה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מדרסה, Law court  |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה | ישראל |
| קואורדינטות | 31°46′38″N 35°14′03″E / 31.77722222°N 35.23402778°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   אל-מחכמה | |
  | |
אל-מדרסה אל-תנכיזיה (בערבית: المدرسة التنكزية, נקרא גם אל-מחכמה ולעיתים "המחכמה") היא מבנה מדרסה ממלוכית סמוך לכותל המערבי בסוף רחוב השלשלת בירושלים. לפי בן-ציון דינבורג (די-נור) שכנו במקום בתקופה המוסלמית הקדומה בית כנסת ובית מדרש. המדרסה הוקמה בשנת 1329 על ידי האמיר תנכיז, מושל ארץ ישראל וסוריה. במשך מאות שנים שימש הבניין כבית משפט ומרכז שלטוני. כיום מהווה המקום בסיס של משמר הגבול.
היסטוריה
המדרסה הוקמה בשנת 1329 על ידי האמיר תנכיז, מושל ארץ ישראל וסוריה כמכללה ללימודי דת. המימון להקמת המדרסה ולפעילותה בא מהקדשת הכנסות שוק הכתנים שבנה תנכיז ומהכנסות שני בתי-המרחץ שבו: חמאם על-עין וחמאם א-שיפא.[1] סמוך לתנכיזיה התקין תנכיז את צריח שער השלשלת, שקריאה ממנו לתפילה הייתה משאת נפשם של כרוזי ירושלים, ואת אכסניית הנשים (רבאט א-נסאא).
בימי הממלוכים היה במבנה בית דין להתדיינות בין מוסלמים לשאינם מוסלמים.[1] בימי האימפריה העות'מאנית שכָן במבנה בית המשפט העליון. כמו כן היה זה מעון רשמי לאירוח אורחים נכבדים וכן מעונו הרשמי של המופתי של ירושלים.[2]
אליעזר גרייבסקי בתיאור נסיעתו לירושלים לקראת חג השבועות בשנת 1873 כתב[3]:
- אך הביאני להתבונן על הר המוריה ומקום מקדשנו מרחוק, אצל מקום המשפט להערביאים הנקרא "מיחכימא". אצל מקום המשפט הזה הוא שער לבוא אל מקום המקדש אשר בראש ההר והשער מפותח בפתוחי ציצים ופרחים"
הירדנים הפכו את המקום לבית ספר תיכון.
אחרי מלחמת ששת הימים
ב-23 ביוני 1969 הוצא צו לפינוי המבנה בתוך 48 שעות,[4] והמקום עבר לחזקתו של אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי והוחזק על ידי חיילי מילואים.[5]
שר הביטחון עזר ויצמן התיר לרב גורן להתפלל עם מניין מאורגן בקומה השנייה הצופה לרחבת הכותל. ב-1977 הוקם בית כנסת בשניים מהחדרים העליונים במבנה. משה לוי נהג להשתתף בתפילות במקום, ובתפקידו כאלוף פיקוד המרכז סייע לבית הכנסת. אריאל שרון ומנחם בגין הבטיחו לרב גורן שיקימו במקום ישיבת הסדר, אך ההבטחה לא קוימה.[6]
גורמי השלטון הבכירים נמנעו מכל פעולה במקום מחשש שכל שינוי עלול לעורר דובים מרבצם במקום רגיש. בעצתו של שמואל אדם, ביקש צבי בר, מפקד משמר הגבול, להכניס למקום כוחות שלו כדי להגיע לשליטה על הר הבית. לאחר שבמשטרה לא טיפלו בבקשה מחשש לשינויים במקום, הצליח לשכנע את משה לוי, שהיה אלוף פיקוד המרכז, ולאחר שלוי הוציא מהמחכמה את חיילי המילואים, הכניס בר למקום את שוטרי משמר הגבול. כך תיאר זאת בר:
- ”ביום הראשון הכנסנו למקום שני לוחמי משמר הגבול, כעבור כמה ימים הכנסנו לשם ארבעה לוחמים נוספים ובתוך כחודש, בשיטת הסיפוח הזוחל, כבר היו במקום שמונים לוחמי משמר הגבול וזה היה כוח משמעותי שלא ניתן היה להתעלם ממנו.”
בר הוסיף שלוחמי משמר הגבול ניקו את המבנה מפסולת בניין שהצטברה במקום במשך שנים. הכנסת משמר הגבול עברה בשקט מצד הווקף, אולם ספגה ביקורת מצד המפכ"ל, אריה איבצן, שחשש ממהומות.[7] עד היום קיימת במחכמה נוכחות קבועה של משמר הגבול, והוא משמש בסיס לפלוגה ג' של מג"ב ירושלים.
ככלל, בית הכנסת במחכמה סגור בפני הציבור הרחב, ונפתח לשתי קבוצות מסוימות בתשעה באב. בקבוצה הראשונה נמנים בני קהילתו של הרב גורן מתל אביב, ובקבוצה השנייה תלמידי ישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן והרב אליעזר ולדמן. לפי חלק מהשיטות שטח בית הכנסת נחשב קדוש בקדושת הר הבית, ולכן חלק מהנכנסים מקפידים להיכנס אליו בטהרה, לאחר טבילה במקוה. על פי הנחיות הרב גורן, ישנם מספר שינויים בתפילה, כגון עניית "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" במקום אמן לאחר חתימת הברכות, והוספת המשפט "מן העולם ועד העולם" בחתימת הברכות בתפילה, כפי שנהגו בבית המקדש (פרק תשיעי ממסכת ברכות), וכך נוהגים ב-2 המניינים המתקיימים במקום בתשעה באב.[8]
תיאור המבנה
התנכיזיה היא המדרסה המפוארת ביותר בירושלים, פרט למדרסת אשרפיה שעל הר הבית, שנבנתה מאה וחמישים שנים מאוחר יותר. מוג'יר א-דין מכנה אותה "זו שאין מושלמת ממנה בין המדרסות". במדרסה ארבעה אולמות צדדיים (איוָואנים) התוחמים אולם הוראה מרכזי, מקורה בכיפה. בקומה השנייה, מעל האולמות יש לפי התכנון המקורי 22 חדרים: 11 למורי האסכולה החניפית ו-11 (המשקיפים אל הר הבית) לצופים.
המבנה המפואר הוא דוגמה מצוינת להדגמת הארכיטקטורה הממלוכית. קמרון הכניסה המפואר עשיר בעיטורי נטיפות ("מוּקָרְנָס"), שילובי אבן לבנה ושחורה ("אבלק"), כתובת הקדשה מסולסלת ופסוקי קוראן, הנמתחת לאורך הקיר כולו ובמרכזה הכוס שהיא הרנכּ, הסמל המשפחתי של תנכיז.
סברות לגבי האתר לפני הקמת הבניין
לפי עדויות נוסעים היה קיים בירושלים בתקופה הביזנטית ובתקופה המוסלמית הקדומה מקום פולחן וזיכרון, בית כנסת ובית מדרש בהר הבית או בסמוך לו, לצד "אבן נקובה" שהייתה ככל הנראה בכותל המערבי. הח'ליף אל-מאמון אסר על היהודים להתפלל במקום, אך החליף א-טהאר ביטל את הגזירה והשיב את בית הכנסת למתכונתו. אחרי הכיבוש הצלבני גורשו היהודים מהמקום. במאמר משנת 1929 מנתח בן-ציון דינבורג (די-נור)[9] כמה מכתבי הנוסעים ומציע למקם בית כנסת יהודי עתיק באתר בו הוקמה לימים, במאה ה-14, המחכמה. עם זאת, סברתו של די-נור אינה מגובה בממצא ארכאולוגי. על הזיהוי הסתמך נדב שרגאי.[5]
הרב יצחק מאיר מורגנשטרן מקשר את בית הכנסת לבית הכנסת המוזכר בתפארת שלמה בשם האר"י שנמצא על גבול נחלת השבטים יהודה ובנימין,[10] וכן עם בית הכנסת שמוזכר בחיי מוהר"ן (אות קב) שדרכו עוברות נשמות המתים (על פי רמז במכתבו של הרב ישראל קרדונר).[11]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית ו-אדריכלות ממלוכית בירושלים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84, 1992. עמ' 169–206
- עפרה רגב, ממלוכ כי ימלוך, בתוך אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי, ירושלים, תשנ"ז (1996) עמ' 142–153
הערות שוליים
- ^ 1 2 יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84, 1992. עמ' 181
- ^ זאב וילנאי, ירושלים העתיקה, כרך ב' עמ' 114
- ^ מסע או משא ארץ הקדם, עברי אנכי, 2 באוגוסט 1878
- ^ נמסרו צווים לפינוי 17 דירות מבנים וחנויות ליד הכותל, מעריב, 24 ביוני 1969
- ^ 1 2 הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 62
- ^ הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 63
- ^ צבי בר, כמו צמח בר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008, עמ' 281-282
- ^ תפילת מנחה בתשעה באב במחכמה
- ^ בן-ציון דינבורג, "בית תפילה ומדרש ליהודים על הר הבית בימי הערבים", בתוך: ציון, תרפ"ט
- ^ תפארת שלמה רמזי פסח ד"ה מלמד שהיו, היברובוקס.
- ^ נשמתין חדתין, ראש השנה תשע"ז, בתוך דעה חכמה לנפשך וילך תשע"ז.