אסרו חג
 | |
| שמות נוספים | בריה דמועדא (=בנו של המועד) על פי הירושלמי |
|---|---|
| סוג |
חג דתי  |
| חוגגים | מרבים בסעודה, אין אומרים תחנון |
| מועד | |
| תאריך | למחרת החג (פסח שבועות או סוכות) |
  | |
אִסְרוּ חַג הוא היום שאחרי כל אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. ביום 'אסרו חג' אין קדושה מיוחדת, אך יש הנוהגים להרבות בו באכילה ושתייה וממשיכים בהם מעט משמחת החג היוצא.
זמנו
כאמור 'אסרו חג' הוא היום שלאחר החג, לפיכך בארץ ישראל תאריכי אסרו חג הם:
- כ"ב בניסן (לאחר פסח - יום המימונה)
- ז' בסיוון (לאחר שבועות)
- כ"ג בתשרי (לאחר סוכות ושמיני עצרת).
בחו"ל אסרו חג חל לאחר יום טוב שני של גלויות:
מקור השם
השם שאוב מן המקרא: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ספר תהילים, פרק קי"ח, פסוק כ"ז). ברובד הפשט הוא מבואר כך: קישרו את קרבן החג בחבלים[1] והביאוהו אל המזבח. בתלמוד[2] דרשו פסוק זה בצורות אחרות, כשלפירוש האחרון (מתוך שלושה) מדובר על מעלת אכילה ושתייה הקשורים לחג:
"אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח"
על איזו אכילה ושתייה מדובר במימרא זו, ישנם שני פירושים ברש"י - הפי' הראשון שמדובר על עונג בחג עצמו, ומוסיף פירוש שני שיש אומרים שמדובר על יום שלאחר החג.
בתלמוד הירושלמי נקרא איסרו חג בשם "בריה דמועדא" – שפירושו הוא: "בנו של המועד":
אמר רב יודן: קרייא מסייע ליה, דאמרי חברייא וביום עשרים וארבעה לחודש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם וגו' (נחמיה ט' א), ולמה לא אמר בעשרים ושלושה? משום בריה דמועדא (=בן המועד)
מנהגי היום
להרבות באכילה ושתיה
הרמ"א[3] כתב: נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה.
רבי ישראל אנקווה בספרו מנורת המאור הביא שני טעמים למנהג האכילה והשתייה באסרו חג:
- א. "כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד".
- ב. שייאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, "כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד".
בספר תורה לשמה מוכיח את אחד השואלים על כך שאין נזהרים בעירו בכבוד 'אסרו חג':
ולפי דרכי אזהיר אתכם במה ששמעתי שבעיר שלכם אינם נזהרים בכבוד אסרו חג שבועות, ודבר זה הוא פלא גדול עליכם מה מצאתם טעם לזלזל בו ח"ו ואדרבה הוא הגדול ביותר. ואם התגרים וכל בעלי חנויות ובעלי מלאכות יוצאים זה לחנותו וזה למלאכתו ולובשים בגדי חול ואוכלים כשאר ימות החול, במה נעשה איסור וקשר לחג...
והלא בתפילה לא יש הפרש. ובמה הקשר אם לא ינהוג בו האדם כמו חול המועד ללבוש בגדי שבת ולמנוע עצמו מן מקח וממכר וממלאכה שאינה דבר האבד.— שו"ת תורה לשמה שאלה קמ
איסור תענית
נוהגים שלא להתענות באסרו חג ואין אומרים בו תחנון. בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק א סוף הלכה א), לומדים זאת מעזרא ונחמיה בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (נחמיה, ט', א'), ולא יום קודם, בכ"ג תשרי, אסרו חג שמיני עצרת.
ייתכן שבזמן נחמיה הקפידו שלא להקריב את קרבנות המוספים של החגים בשבת[4] אלא לדחותם למחר ולא ספרו את יום השבת כאחד משבעת ימי החג ולכן תמיד חל שמיני עצרת בכ"ג בתשרי[5].
תחנון
נוהגים שלא לומר תחנון באסרו חג, ואפילו בקהילות שנוהגים לחזור לומר תחנון מיד אחרי אסרו חג של סוכות ושבועות. בקצת קהילות, נוהגים גם שלא לומר למנצח באסרו חג.
ראו גם
- סעודת מלווה מלכה
- מימונה
- חול המועד
קישורים חיצוניים
- הערך "אסרו חג", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- אסרו חג באתר דעת
- תשובת הרב דוד לאו שיש אסרו חג בחו"ל
- מידע על אסרו חג בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
- מידע על בריה דמועדא בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
- הרב אליעזר מלמד, דיני איסרו חג בספרו פניני הלכה
הערות שוליים
- ^ בתנ"ך חבלים מכונים "עבותות"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ה, עמוד ב' ורש"י שם
- ^ על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכ"ט, סעיף ב'
- ^ ככתוב בספר ברית דמשק: "אל יעל איש על המזבח בשבת כי אם עולת השבת".
- ^ יורם ארדר, "התקדימים לדחיית זבח פסח מפני ערב שבת בשיטת ענן", ציון נב [ב] (ה'תשמ"ח), עמ' 161.
