בוקלאריוס

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

בוקלאריוס (בלטינית: Bucellarius ובריבוי Bucellarii, ביוונית: Βουκελλάριοι) היו קבוצות של חיילים בקיסרות הרומית ובאימפריה הביזנטית בראשית ימי הביניים, אשר שימשו כמשמר או שומרי ראש של נכבדים.

יחידות אלו לא מומנו על ידי המדינה אלא על ידי גנרלים, דומיסטיקים(אנ'), מושלים או בעלי מעמד גבוה אחרים והיו בני משק ביתם. אדונים בעלי השפעה אלו ציידו את חייליהם בכלי נשק וסוסים ודאגו להאכילם ולשלם את משכורתם. יחידות אלו היו בעיקרן יחידות קטנות, אולם במהלך מלחמות אזרחים או בתקופות אנרכיה, היו יכולות לגדול לסדר כוח של אלפי לוחמים. בדרך כלל היו צבאות פרטיים אלו מצוידים טוב יותר, מאומנים טוב יותר ובעלי מוטיבציה גבוהה יותר מאשר הצבאות הסדירים של אותה תקופה. החיילים ביחידות אלו היו אנשים חופשיים (בני חורין) שהצטרפו לצבאו של רם המעלה מרצונם החופשי.

במהלך המאה ה-6, במהלך המלחמות שנלחם עבור יוסטיניוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית העסיק בליסאריוס קרוב ל-7,000 לוחמי בוקלארי. באותה תקופה הבוקלארי שולבו בתוך הצבא הרומי כך שהמונח בוקלארי שימש ללא אבחנה לתיאור חיל פרשים, בין אם היה זה חיל פרשים פרטי ובין אם היה זה חיל פרשים של הצבא הסדיר.

במקביל לבוקלארים, היה אצל הגרמאנים מעמד בני לוויה שנקראו גפולג (Gefolge) או גפולגשפט (Gefolgschaft), בני הלוויה של הנסיך (Fürst). מעמדם היה תלוי במעמדו של המלך או הנסיך לו שימשו בני לוויה, בקרב היו נוהגים להקריב חייהם במטרה להגן על הנסיך. על פי טקיטוס בספרו גרמאניה, הבושה הגדולה ביותר שיכלה להיות לבן לוויה כזה הייתה השארותו בחיים לאחר מות המלך.

אצל הפרנקים היה מושג הקומיטטס מקביל למושג הבוקלאריוס או הגפולגשפט במובן צבאו הפרטי של אדם נעלה.

בדומה לכך, האנטרוסטיונס (לטינית: Antrustiones) היו חברי המשמר האישי של המלכים המרובינגים. אלו היו אנשים חופשיים, צעירים נושאי נשק, בדרך כלל בני אריסטוקרטיה, שהיוו בני לוויה ומשמר אישי של המלך, סעדו על שולחנו והיו מוגנים על ידי סעיפים מיוחדים בחוק הסאלי.

במאה ה-8, כאשר האימפריה הביזנטית פוצלה על פי שיטת ה"תימות" הצבאית (Theme system), אחת מהתמות הייתה בוקלריה באזור פפלגוניה, גלטיה ופריגיה ובירתה הייתה אנקרה. היא נקראה כך על שם הגותים תושביה, שהיו ידועים כבוקלאריאי.

באפוס "ביאוולף" מתואר המנהיג הטוב כמי שמעניק מתנות לנאמניו, ובתמורה הם באים לעזרתו ברצון כאשר הם נדרשים לכך (שורות 20-25) ומכאן שמערכת יחסים דומה הייתה קיימת גם אצל הגותים בסקנדינביה, טרם הנדידה לאירופה.

במהלך ימי הביניים הפכו הבוקלאריוס לפָּמַלִיָה(אנ') ובמרחב הסלבי לדרוזינה(אנ').