גולדה מאיר
 | |||||||||
| גולדה מאיר, 1 במרץ 1973 | |||||||||
| לידה |
3 במאי 1898 קייב, האימפריה הרוסית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 בדצמבר 1978 (בגיל 80) ירושלים, ישראל | ||||||||
| שם לידה | גולדה מאבוביץ' | ||||||||
| מדינה |
ישראל | ||||||||
| תאריך עלייה | 14 ביולי 1921 | ||||||||
| מקום קבורה | חלקת גדולי האומה, ירושלים | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
מפא"י העבודה | ||||||||
| סיעה |
מפא"י המערך הראשון העבודה המערך | ||||||||
| בן זוג | מוריס מאירסון | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
  | ||||||||
  | |||||||||
גולדה מאיר (מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ'; 3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח – 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט) הייתה פוליטיקאית ישראלית, אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות. כיהנה כראש ממשלת ישראל הרביעית בין 1969 ל-1974, והיא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה בתפקיד זה. לפני כן, כיהנה כשגרירת ישראל בברית המועצות, כחברת הכנסת, כשרת העבודה ושרת החוץ.
מאיר נולדה בקייב, האימפריה הרוסית, ובילדותה היגרה משפחתה לארצות הברית, בה גדלה. בגיל 23 עלתה ארצה יחד עם בעלה, מוריס מאירסון, ובתחילה הייתה חלוצת התיישבות בקיבוץ קודם שנעשתה לאשת ציבור. מאיר החלה את דרכה הפוליטית כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, מטעמה יצאה מספר פעמים לשליחויות באמריקה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. עם השנים התקדמה בתפקידיה בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית, ופעלה בארץ ישראל ובארצות הברית. ב-1948 מונתה כחברת מועצת העם, והייתה מחותמות מגילת העצמאות.
מאיר נבחרה לאספה המכוננת, שבהמשך הפכה לכנסת הראשונה, ומונתה לשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידה זה הובילה חקיקה חברתית שהניחה את התשתית למשפט העבודה בישראל. ב-1955 הוצבה כמועמדת מפא"י לראשות עיריית תל אביב, אך לא נבחרה לתפקיד. ב-1956 מונתה לשרת החוץ וכנהוג בעקבות זאת עברתה את שם משפחתה ממאירסון למאיר. היא כיהנה בתפקיד במשך עשור, ובתקופתה פרצה מלחמת סיני. מאיר פרשה מתפקידה ב-1966, אך עד מהרה חזרה לפעילות פוליטית ומונתה למזכירת מפא"י. בתפקידה זה פעלה רבות למען איחוד מפלגות הפועלים, מטרה שהוגשמה עד מהרה, ומאיר כיהנה כמזכירת מפלגת העבודה.
עם מותו של לוי אשכול, הוחלט על מינויה של גולדה ליושבת-ראש מפלגת העבודה (שרצה במשותף עם מפ"ם במסגרת המערך), ובמרץ 1969 הרכיבה את ממשלת ישראל הארבע עשרה. המערך בהנהגתה זכה ב-56 מושבים בכנסת השביעית, ההישג הגבוה ביותר של רשימה כלשהי בישראל. עם כניסתה לתפקיד הנהיגה את ישראל תוך מלחמת ההתשה, ולאחריה עמדה בתקיפות על כך שבין ישראל למדינות ערב יתקיים משא ומתן ישיר לשלום קבע, דרישה שבאותה העת מדינות ערב, מצרים בראשן, סירבו להיענות לה.
במהלך כהונתה כראש הממשלה עמדה מאיר במספר משברים: מחאת הפנתרים השחורים, אליה הגיבה בצורה שנדמתה מנותקת בעיניי חלק ניכר בציבור; גל הטרור; ומלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו מעל אלפיים חללים. ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות הכשל המודיעיני שסבב סביב פריצת המלחמה, פרסמה את מסקנותיה הנוקבות נגד הממשלה והעומדת בראשה, ואלו עוררו תרעומת ציבורית שהביאה את גולדה להתפטר מתפקידה ולפרוש מן החיים הציבוריים.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
נולדה ב-3 במאי 1898 (ה'תרנ"ח) בשם גולדה מאבוביץ' באימפריה הרוסית, בעיר קייב (כיום, בירת אוקראינה), למשפחה יהודית מסורתית ענייה. גולדה נקראה על שם סבתא רבתא שלה, שהייתה האישיות הדומיננטית במשפחת אמה. הוריה היו משה יצחק מאבוביץ', נגר במקצועו, ובלומה מאבוביץ' לבית ניידיץ, אחות מטפלת. השניים נפגשו במסדר טירונים בעת שהתגוררו בפינסק. סבה מצד אמה שירת כ-13 שנה בצבא הרוסי, לאחר שנחטף כשהלך בעיירה בה התגורר וגויס בכפייה לצבא הרוסי במסגרת מדיניות הקנטוניסטים של משטר הצאר[1]. לאחר ששוחרר מהשירות הכפוי, הורשה למשפחת אביה לחיות מחוץ לתחום המושב, והמשפחה עברה לעיר קייב.
מאז לידתה של גולדה סבלה משפחה מחסור במזון, בביגוד ועוד[2]. מתוך שמונה ילדים שנולדו למשה ולבלומה, חמישה מהם שנולדו לפני גולדה מתו בטרם הגיעו לגיל שנה, וגולדה נותרה עם שתי אחיות[3], מה השפיע עמוקות על ילדותה. בשלוש שנים שבהן ניסה אביה של גולדה לפרנס את משפחתו, החליפה המשפחה תשע פעמים דירה[2].
בהיותה כבת ארבע חוותה פוגרום נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. לימים הסבירה שחווייתיה מהפוגרום, תחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה לא הרפו ממנה כל שנות חייה, וגרמו לה לטראומה נפשית[1].
בשנת 1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה, הוא היגר בגפו לארצות הברית[4], שם שהה לבדו במשך שלוש שנים[5]. שאר בני המשפחה עברו לעיר פינסק, בה התגוררו במשך כשלוש שנים, בבית סבא וסבתא שלה[6]. בשנתיים בהן המשפחה שהתה בלעדיו בפינסק, התמסרה אחותה שיינה, הגדולה ממנה בתשע שנים, לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות[7], והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה. עקב המחסור של המשפחה, גולדה התחנכה בבית, מחוץ למסגרת בית ספרית, ואחותה שיינה לימדה אותה קרוא וכתוב ביידיש ולאחר מכן אריתמטיקה.
המעבר לארצות הברית
שנתיים לאחר הגעתו של משה לניו יורק, הוצע לו לעבור למילווקי, ויסקונסין, והוא התחיל לעבוד בהכנת אדנים מעץ בחברה שעזרה בהנחת מסילות רכבת בעיר, וכן ושינה את שמו למוריס. כמה חודשים אחר כך השיג מספיק כסף כדי לרכוש לשאר בני משפחתו כרטיסי נסיעה למילווקי. על מנת להגיע לספינה שתפליג למילווקי רכשו בלומה ובנותיה דרכונים מזויפים, ואימצו את השמות שניתנו להם בדרכונים. בהגיעם לאנטוורפן, המתינו כמה ימים עד להגעת הספינה לעיר[8].
זמן קצר לאחר שהגיעו למילווקי, פתחה בלומה חנות מכולת סמוך לבית, בדומה למכולת שהייתה לאביה בעת שהייתה ילדה. משה סירב לעזור לבלומה בניהול החנות. בלומה נעזרה בגולדה ואילו שיינה סירבה לעבוד בחנות ומצאה עבודה במתפרה[9]. שלושה חודשים לאחר שהגיעו למילווקי, בספטמבר 1906, גולדה החלה ללמוד בבית הספר הציבורי שבשכונתה. כ-85% מתלמידי בית ספר זה היו יהודים[10].
לימודים בבית ספר ותחילת פעילות פוליטית
הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. גם לאחר ששיינה עברה לתמוך ב"פועלי ציון", היחס של בלומה כלפי שיינה לא השתנה[7]. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחיים ולא רצויים", סיפרה לימים.
העיר מילווקי נחשבה פלורליסטית במיוחד לזמנה, והדבר השפיע על החינוך וראיית העולם של גולדה. בבית הספר היסודי כונתה "גולדי" ובלטה בציונים הגבוהים ביותר בכיתתה[11]. בקיץ 1909 הובילה מחאת תלמידים לאחר שידם של כמה מהתלמידים לא הייתה משגת לקנות ספרי לימוד. גולדה נאמה בהפגנה וקראה לגייס כסף עבור התלמידים. הנאום הוזכר בתקשורת המקומית והעירייה הסכימה לסבסד את הספרים למען ילדים עניים[12]. לשם רכישת ספרים, ייסדה גולדה יחד עם חברתה, רגינה המבורגר, את "האגודה האמריקנית של האחיות הצעירות". מטרת האגודה הייתה איסוף כסף למען רכישת ספרי לימוד לנערות הזקוקות לכך. אירוע התרמה לאגודה הוכתר בהצלחה ואף הוזכר בעיתונים המקומיים[13]. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. למרות זאת, גולדה רשמה את עצמה, ללא ידיעת הוריה, לבית ספר תיכון ברובע הצפוני של מילווקי, ובספטמבר 1912 החלה את לימודיה שם[14].
לאחר שהוריה ניסו לשדך לה את משה גודשטיין, סוכן נדל"ן אמיד שגילו היה כפליים מגילה, גולדה הגיעה למסקנה כי היא צריכה להימלט מהבית. אחותה שיינה הציעה לה לעבור אליה לדנוור, גולדה הסכימה, והחלה לאסוף כסף בחשאי עבור הנסיעה. את הכסף אספה בעזרת שיעורים פרטיים שהעניקה למהגרים שהגיעו למילווקי. בפברואר 1913 כתבה פתק להוריה וביקשה מהם סליחה על כך שהיא פוגעת בהם. לאחר מכן יצאה מביתה ועלתה על רכבת לדנוור, שם נפגשה עם שיינה[15]. לאחר כשנה, כשהייתה בת 16, עזבה גולדה את ביתה של שיינה, ושכרה דירה משלה בדנוור. כמה חודשים אחר כך התחדש הקשר בין גולדה לאביה, תחילה שלח לה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ, ואז שמע על מצוקת בתו וביקש ממנה לחזור למילווקי. בסופו של דבר, גולדה חזרה למילווקי בקיץ 1915, כשנתיים לאחר עזיבתה[16].
בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה גולדה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתן. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. בייחוד נמשכה ליצירותיו של אהרן דוד גורדון, מהוגי הדעות החשובים של הציונות הסוציאליסטית. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, לימים בעלה, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. מאירסון היגר לאמריקה מפלך ליטא של האימפריה הרוסית.
ראשית הפעילות הציונית
כשחזרה למילווקי בגיל 17, שבה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, הצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היום האוניברסיטה של ויסקונסין-מילווקי), שם למדה שני סמסטרים. לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. בעת מלחמת העולם הראשונה, גולדה, ביחד עם אביה, פתחה קרן צדקה למען יהודים באירופה שאיבדו את ביתם. עוד בשנת לימודיה האחרונה, גולדה הוגדרה על ידי הצעירים היהודים שחיו אז במילווקי כפעילה ציבורית המזוהה עם התנועה הציונית. בשל שליטתה בשלוש שפות, נשלחה גולדה על ידי פועלי ציון לערים ברחבי ארצות הברית[17].
גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגד פרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, אך מוריס סירב לכך. במחאה על סירובו של מוריס לעלות עמה לארץ ישראל, עזבה גולדה את מילווקי בתחילת 1917, מאוחר יותר עברה לשיקגו, שם שהתה מספר חודשים[18]. השניים שבו להיות יחדיו כעבור מספר חודשים, לאחר שגולדה הצליחה לשכנע את מוריס לעלות עמה ארצה. מוריס לא היה ציוני אדוק כגולדה, ועיקר עניינו היה ביצירה האומנותית של ההוגים הציוניים. ראייתו הייתה לקויה והוא היה נמוך, אך האינטלקט, ההומור העצמי, הצניעות והנימוסים שלו קסמו לגולדה. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שכנעו אותה אמה ומוריס לערוך נישואים יהודיים. כדי לחסוך כסף לקראת המסע לארץ ישראל, גולדה החלה לעבוד כספרנית בספרייה מקומית.
כאשר בקשה גולדה להתנדב לגדודים העבריים במטרה לסייע לבריטניה במלחמתם באימפריה העות'מאנית, מפקדם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי סירב לכך בשל היותה אישה[19]. גולדה זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של "פועלי ציון" במילווקי בוועידה הארצית של הקונגרס בדצמבר 1918, שכונס לקראת ועידת השלום בפריז שנערכה בתום המלחמה[20]. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה. היא מלאה תפקיד פעיל בישיבות הקונגרס הנבחר בפילדלפיה, בו הוחלט, בהמשך להצהרת בלפור, שהתנועה הציונית תומכת בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות מנדטורית של האימפריה הבריטית.
בארץ ישראל המנדטורית
העלייה והקליטה בארץ
לאחר שהייתה פעילה ב"פועלי ציון" במשך שנתיים, החליטה גולדה לפרוש מפעילות בה. באותו זמן החלה לשקול ברצינות לעלות לארץ ישראל, המניע לכך היה ככל הנראה תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והכוונה לשנות את השלטון בארץ ישראל מצבאי לאזרחי. סיבה נוספת לכך הייתה ככל הנראה קשורה גם לסיום פעילותה ב"פועלי ציון"[21].
בקיץ 1920 החלו גולדה ומוריס את ההכנות לעלייתם לארץ ישראל. הם עזבו את מילווקי ועברו להתגורר בשכירות בשכונת מורנינגסייד הייטס (אנ') שבניו יורק בספטמבר אותה שנה[20], בדירה בה התגוררו יחד עם שני זוגות נוספים, שגם הם התכוונו לעלות לארץ ישראל. בינואר 1921 הגיעה גולדה לביתה של שיינה בשיקגו, שם שמעה שיינה לראשונה על החלטתה של גולדה לעלות לארץ ישראל, והחליטה להצטרף אליה[22].
ב-23 במאי 1921[23] הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינת קיטור בשם "פוקהונטס" (Pocahontas)[24][25]. הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים חריגים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה לבסוף ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ב-14 ביולי[26] 1921 ברכבת לתל אביב.
עם הגעתן לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה ביפו, וגולדה החלה לשמש כמורה מחליפה בגימנסיה העברית "הרצליה", ולימדה ילדים אשר התקשו באנגלית[27]. לימים, השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). בספטמבר 1921 הגישו הזוג בקשה להתקבל לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל[28], שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ[29]. הוא גם סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר נבחרה גולדה לחברת מזכירות מועצת הפועלות, והחל מ-15 בדצמבר 1922 נכחה בדיוניה של המועצה בתל אביב[30][31].
מ-7 עד 10 בינואר 1923 נאמה ביידיש בוועידתה השנייה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל כנציגת מועצת הפועלות ומרחביה מטעם מפלגת "אחדות העבודה". בנאומיה בוועידה טענה כי מועצת הפועלות צריכה להפוך לגוף נפרד מההסתדרות, בניגוד לדעתה של עדה פישמן[30].
באביב באותה שנה חלה מוריס. ייתכן שהייתה זו מלריה אך מכל מקום, הרופא שבדק אותו פסק כי על הזוג לעזוב את הקיבוץ[32].
במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, עזב הזוג את הקיבוץ, ובאוקטובר באותה שנה עבר להתגורר בביתה של שיינה בעיר[33]. לאחר מכן עברו לשכונת נחלת אחים בירושלים[34], שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
במאי 1923 השתתפה בוועידת הקבוצות שהתקיימה בדגניה א'. בוועידה היא דיברה יידיש, היות שעוד לא שלטה בעברית. בזיכרונותיה כתבה גולדה כי הוועידה רוממה את רוחה[35].
הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני, גולדה עזבה את ירושלים במרץ 1925, לאחר חצי שנה בלבד, וחזרה למרחביה יחד עם מוריס ובנם[34]. אולם בסתיו של אותה שנה חזר הזוג לדירתם הקודמת בירושלים. חצי שנה אחר כך, במאי 1926, ילדה גולדה את בתה, שרה[36]. במחצית השנה הוריה של מאיר עלו לארץ ישראל והתיישבו בהרצליה[37].
אשת ציבור
ב-1927 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהב שלה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. גולדה הסכימה, ובישיבת מועצת הפועלות בדצמבר אותה שנה נבחרה לתפקיד, החלה אותו בינואר 1928 ועברה לתל אביב[38]. לעומת זאת, בעלה מוריס החל לעבוד כמתורגמן מאנגלית לעברית בהסתדרות[39]. תפקידה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת.
ביוני 1928 הציעה עצמה כשליחה לארצות הברית מטעם מועצת הפועלות, למען גיוס כספים לטובת ההסתדרות. שליחים מטעם ההסתדרות יצאו לארצות הברית עוד בשנת 1926, וב-1928 החלה גם רחל ינאית בן-צבי לשמש כשליחה כזאת, במגמה שהתמקדה בעיקר בארגון הנשים האמריקאי[40].
באותה שנה ביקשו ממנה ראשי ההסתדרות לנאום בוועידה העולמית של ויצו בברלין שהתקיימה בקיץ 1928[41]. בין ויצו למועצת הפועלות היה משבר באותה תקופה, המשבר בנוגע לחלוקת הכספים של ויצו. דוד בן-גוריון, דוד רמז וחבריהם חששו שגולדה תסכם לבדה עם ראשי ויצו את הנושאים שהיו אז במחלוקת[42]. בשל כך, הוחלט כי היא תצטרף לעדה פישמן בוועידה, אולם פישמן סירבה, וטענה כי לא ניתן לסמוך על גולדה. ראשי ההסתדרות דחו את טענתה, וביולי 1928 גולדה הייתה צירה בוועידה מטעם מזכירות מועצת הפועלות. במהלך הוועידה נוצר קשר בין ויצו למועצת הפועלות לאחר מאבק משותף של גולדה ופישמן. בעוד שפישמן נאמה בוועידה, גולדה כלל לא הוזמנה לנאום בה, והיא הגדירה את הוועידה כמתסכלת וכלא יעילה[43].
כאשר פישמן העלתה הצעה שתאשר כי לארגון הנשים האמריקאי יש זיקה פוליטית ל"פועלי ציון", דרשה גולדה מחברי מזכירות מועצת הפועלות לדחות את ההצעה. ההחלטה על הצעת פישמן לא צלחה במזכירות מועצת הפועלות, ובשל כך הועברה לוועד הפועל של ההסתדרות, שם נדחתה ברוב של 5 נגד, 3 בעד, ו-2 נמנעים. פישמן העלתה את הצעתה שוב ב-5 בנובמבר 1928 בישיבת מזכירות הוועד הפועל, ונדחתה בשנית[44].
בשלהי אותה שנה הוחלט כי גולדה תשהה במשך כחצי שנה לפחות בארצות הברית[45], למען גיוס כספים עבור ארגון הנשים האמריקאי וצירוף חברות חדשות. יוכבד בת-רחל החליפה אותה בתפקידה במועצת הפועלות. גולדה החלה את שהותה בארצות הברית בנובמבר אותה שנה[46].
לפני שעמדה לחזור לארץ, הוחלט כי היא תשמש כצירה מטעם "פועלי ציון" בקונגרס הציוני העולמי ה-16 שנערך בקיץ 1929, אך גולדה כלל לא נאמה בו. בקונגרס, גולדה לא ייצגה את אחדות העבודה, אלא את הסניף האמריקאי של "פועלי ציון"[46]. לבסוף, חזרה לארץ בסוף אוגוסט 1929[47].
עוד כשהייתה בארצות הברית, נודע לגולדה שהיא תצטרך לשוב למזכירות מועצת הפועלות. דוד רמז חשב שגולדה היא היחידה שתוכל לבלום את עדה פישמן במועצה. מששמעה על כך פישמן, היא החלה לבקר את שליחותה של גולדה בארצות הברית, ובין היתר האשימה אותה שהיא בוגדת בתפקידה מאחר שהיא מייצגת את מפלגתה, ולא את מועצת הפועלות[48].
בינואר 1930 התפטרה מאיר מתפקידה כמזכירת מועצת הפועלות. במרץ אותה שנה החליפה אותה שושנה גולדין. גולדה נשארה במועצת הפועלות כחברת "המזכירות המורחבת", אך כחברה בה בלבד[49]. בסוף מאי אותה שנה יצאה לבריטניה ושהתה שם עד סוף יולי למען איסוף תרומות למפלגתה ולהסתדרות. במקביל, השתתפה כנציגת מפא"י בשלוש ועידות שהתקיימו בבריטניה: ועידת מפלגת הלייבור ונשותיה, וועידת פועלי ציון באנגליה[50][51]. היא חזרה לתל אביב בראשית אוגוסט[52].
בבחירות לאספת הנבחרים השלישית, שובצה גולדה במקום ה-20 ברשימת מפא"י לבחירות. ב-5 בינואר 1931 הסתיימה ספירת הקולות, מפא"י זכתה ברוב מוחץ, וגולדה נבחרה לאספת הנבחרים השלישית. בפברואר אותה שנה השתתפה במושבה הראשון של האספה. חודש אחר כך השתתפה בדיוניה של מועצת ההסתדרות, שהתוותה את מדיניות ההסתדרות[53].
באותו הזמן הופעלו עליה לחצים רבים לצאת שוב לשליחות באמריקה, מוריס התנגד לכך, היות שהטיפול בילדיהם הועבר ישירות אליו ואל המטפלת שלהם, תהילה שפירא. מה גם שבאותה העת התגלתה אצל הבת שרה מחלת כליות[54]. בראשית 1931 השתפר מצבה של שרה, וגולדה החליטה שבסתיו תצא לארצות הברית[55]. לאחר שזלמן שזר הצליח לשכנע את חברי המפלגה למנות עורך זמני במקומו לעיתון דבר ובכך לאפשר לו לשהות בארצות הברית למשך תקופה ארוכה, גולדה אישרה רשמית כי היא מוכנה לצאת שוב לשליחות[56].
ב-30 בספטמבר 1931 יצאה לארצות הברית[56]. שז"ר הגיע לניו יורק חודש אחריה[57]. ביוני 1932 הפציר בה מוריס לחזור ארצה עקב מצבה הבריאותי של שרה, וגולדה נענתה[57]. כשחזרה לארץ נדהמה לראות עד כמה הידרדר מצבה של שרה. באישור מוריס, הוסכם כי היא תנותח בניו יורק. למרות אזהרות הרופאים לפיהן שרה עלולה למות, יצאו גולדה וילדיה לניו יורק באוגוסט 1932. שרה נותחה בבית החולים "בית ישראל" במשך שישה שבועות, עד שהחלימה[58].
במהלך שהות זו בארצות הברית ניהלה גולדה את ה"פיוניר וומאן"[59], ובוועידה השנתית של הארגון שנערכה בטורונטו מ-27 עד 30 באוקטובר נבחרה למזכירתו[60]. היא עסקה בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ביתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים. היא סיימה את שליחותה ביולי 1934[59][61].
לאחר ששבה לארץ התגוררה בחדר זמני בתל אביב, וביקשה לעבור לקיבוץ[62]. עד לקבלת ההחלטה בעניין החליטה לעבור לעין חרוד[63]. היא גם נדדה עם ילדיה לביתה של בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות וממקורבותיה של גולדה, אך לבסוף בקשתה סורבה. גולדה שכרה דירה בתל אביב ושלחה את שני ילדיה ללימודים בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שבו למדו גם יצחק רבין ושולמית אלוני[64].
לאחר מכן טיפלה במספר נושאים מטעם הוועד הפועל לבקשת דוד רמז, היא מונתה ליו"ר הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים", גוף שפיקח, ניהל וכיוון את הארגון של ההסתדרות שהיה אמון על ביטוחם הרפואי של רבים מאנשי היישוב[64]. רמז ביקש ממנה לעמוד על זכויותיהם של חברי ההסתדרות במספר מוסדות, כמו הצבא הבריטי, לדאוג לפיתוח יחסי החוץ של הארגון, לטפל באנשים שהגיעו לראות את הארגון מחוץ לארץ ולעסוק בבעיות שהיו קשורות למחפשי עבודה ביישוב[65].
ב-1935 יצאה שוב לארצות הברית, אך הפעם עם שזר[66].
ב-1938 השתתפה כמשקיפה בוועידת אוויאן, מטעם הסוכנות היהודית, יחד עם ארתור רופין ונחום גולדמן. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם.
לאחר מותו של דב הוז בתאונת דרכים בדצמבר 1940, עמדה מאיר בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות, ובמסגרת תפקיד זה טיפלה בקשריה של הסוכנות היהודית עם השלטון הבריטי[67].
בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין-רייכלין שבו האשימו הבריטים את חברי ההגנה בהברחת נשק.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגד הבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאיר עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.
בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאיר ארבעה שמות קוד שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאיר פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את הלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאיר שהיישוב היהודי בארץ יוכפף לשלטון ממלכת ירדן כמיעוט, יהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, ללא הקמת מדינה עצמאית וללא המשך עליית יהודים לארץ - הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה".
יומיים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה מאיר על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה. לאחר החתימה יצאו אל ההמונים שהתקהלו מחוץ לבית דיזנגוף שני נואמים: תחילה בן-גוריון שנתן נאום מאופק, ומייד אחריו גולדה שנתנה נאום נלהב ומרגש.
מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית". הדבר מובן לאור העובדה שהמינוי נבע מניסיון של משה שרתוק (לימים שרת) להרחיקה מהארץ וממוקדי ההשפעה כי היה מאוים ממנה פוליטית וידע כי היא הראשונה בה יתמוך בן-גוריון שנתן בה אמון מלא (אך לא העריך באותה מידה את שרתוק).
צירה במוסקבה
במוסקבה עמדה מאיר בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קדר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאיר ולידידה קרובה שלה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש לשלומם באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. הסובייטים האמינו בקיומה של אנטישמיות בארצות הלאום הקפיטליסטיות, ובשל כך קיבלו את הצורך במדינה יהודית כפתרון זמני. עם זאת, גרסו שבמדינות הקומוניסטיות לא קיימת אנטישמיות כלל, ולכן מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה לבבית. עשרות אלפים הרעיפו אהבה רבה על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאיר לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.
שרת העבודה ושרת החוץ
שבע שנים הייתה מאיר שרת העבודה – חמש שנים בממשלתו של דוד בן-גוריון ועוד שנתיים כאשר היה משה שרת ראש הממשלה. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
- חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א–1951
- חוק חופשה שנתית, תשי"א–1951
- חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953
- חוק החניכות, תשי"ג–1953
- חוק עבודת נשים, תשי"ד–1954
ב-31 בדצמבר 1954 חנכה את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע, אשר התפתח למכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים.
בעת כהונתה כשרת העבודה והבינוי, מאיר הייתה אחראית למפעל השיכון ההמוני במסגרתו חוסלו המעברות ונבנו תוך שנים ספורות שיכונים עבור מאות אלפי העולים[68].
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה עת לא היו נהוגות בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאיר נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאיר ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה[69] וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. את ההתנגדות חיזק רב קהילת צ'רנוביץ בעיר, הרב שמואל מאיר הולנדר, ששלח ללבנון מכתב בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד. בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאיר 13 קולות, לעומת 8 ללבנון ו-5 לנציג תנועת החרות משה איכילוב, אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאיר הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל"[70].
כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאיר להחליף אותו במשרד החוץ. היא נענתה להצעה, במחיר עוינות מצד שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון[71].
היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון, התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים.
מאיר כיהנה כשרת החוץ במשך עשור. כמה חודשים לאחר כניסתה לתפקיד החל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה מאיר בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים, שהדפו כל ניסיון לפשרה.
מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה–ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים לאחר מכן. את הטיפולים הכימותרפיים קיבלה בחשאי.
במהרה חזרה מאיר לתפקיד פוליטי מרכזי – למזכ"לות מפא"י בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. גם במפלגה המאוחדת היא כיהנה כמזכ"לית[72]. היא פרשה מהתפקיד באותה שנה, אולם עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.
כראש ממשלה
עם מותו של לוי אשכול בפברואר 1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שהסיכוי שלו לזכות בתפקיד היה טוב יותר, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שהסקרים שיקפו לה אפס אחוזי פופולריות בקרב הציבור טרם נבחרה, נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים, 45 נמנעים וללא מתנגדים לראשות הממשלה מטעמה[73]. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה[74]. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מגדרי. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:
- "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".
בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של רשימה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להרכיב את ממשלת ישראל ה-15 כהמשך של ממשלת הליכוד הלאומי הקיימת מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.
בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם אינם בחורים נחמדים"[75] (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים[76]. היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.
בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם"[77].
התנחלות
בשונה מקודמה לוי אשכול, גולדה התנגדה לנסיגה מחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, ואף תמכה בהתיישבות יהודית בהם. בריאיון עיתונאי אמרה כי: "כל השולחן (הכוונה לחברי ממשלתה), כולל מפ"ם, אומר: רמת הגולן זה טאבו. עזה נשארת בידינו לפי רוב מכריע, וגם שארם־א־שייך. ישנם דברים, שבהם לא נחוצה החלטה. ההחלטה היסודית היא, שגבול שנת 1967 אינו קיים עוד. הוא מת"[78]". ממשלתה פעלה במתווה תוכנית אלון ומסמך גלילי להתיישבות יהודית בבקעת הירדן, שלתפיסתה, היא והרכסים בעורפה יהיו גבול השלום המזרחי של מדינת ישראל, ברמת הגולן ובפתחת רפיח. בדיוני ממשלתה אודות התיישבות יהודית בחבל עזה הייתה תמימות דעים כי "הפרחת האזור תאפשר לשנות את השיח עם הערבים שיתפקחו מהאשליה שאנו עתידים לצאת משם, וכך יהיו פחות פיגועים"[79]. בתקופתה קמו חבל ימית והעיר ימית, היאחזות הנח"ל כפר דרום בחבל עזה, והתאפשרה התנחלות של יהודים באזור חברון ובקריית ארבע.
ניסיונות לשלום בין ישראל למצרים
ערך מורחב – ממשלת ישראל החמש עשרה
ראש הממשלה גולדה מאיר בביקור בקריית גת, בסביבות 1970, לצידו של ראש העירייה, אריה "פיפקה" מאיר
בתקופת כהונתה כראש הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. מזכיר המדינה של ארצות הברית ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל–מצרים נותרו עוינים, והשתפרו רק לאחר מלחמת יום הכיפורים וסיום כהונתה.
כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970 עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".
בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום בין ישראל ומצרים. שתי המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתייגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו מישראל להתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטיני, ושרק לאחר מכן יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967[80]. הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות היו אמורות להרע את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 1967, למשל שחיילים סובייטים ישתתפו בכוח האו"ם, ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.
ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת[81]. בספטמבר 1969 הגיעה לביקור בבית הלבן עם הנשיא ריצ'רד ניקסון כשהנושאים החשובים לדיון היו הסכמים עם מדינות ערב וכן רשימה של ציוד צבאי שהוגשה לנשיא ונענתה[82]. בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיעה לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצריים, כדי להתנקש בה בעת שהלכה ברגל לבית הכנסת. שירותי הביטחון הרומנים עצרו את המתנקשים לפני שהספיקו לבצע את זממם[83].
מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים[84][85].
המלחמה בטרור
בתקופת כהונתה של מאיר כראש הממשלה, התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בישראל ומחוצה לה. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים, בישראל ומחוצה לה, שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973. כתגובה, בוצע ניסיון התנקשות במאיר בעת שביקרה בארצות הברית.
לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן[86].
פרשת שנאו, בה נחטפו בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, הובילה את הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת מחנה המעבר בשנאו. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במילים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".
באמצע שנת 1973 הייתה דעת הקהל אוהדת מאוד את גולדה מאיר.
מלחמת יום הכיפורים
- ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים
בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת.
המלך חוסיין נפגש עם מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה[87].
גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס מילואים, בהתבסס על דעתם של משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, והרמטכ"ל לשעבר – השר חיים בר-לב[88], החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקיימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה[89] לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל אפשרות של מלחמה והרשים את השרים בביטחון שבו דיבר. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה בכך צורך.
ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה[90].
בעדותה בפני ועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן".
ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה[91].
בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת.
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה את הממשלה ה-16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט[92]. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל 1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974[93], חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אותה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, מצבה היה קשה מאוד עד כי ביקשה להתאבד[94].
ב-3 ביוני 1974 החליף אותה יצחק רבין בראשות הממשלה[95].
מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).
לאחר פרישתה מהפוליטיקה
לאחר פרישתה מהפוליטיקה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חייתה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה[96]. מאיר המשיכה להביע עמדות בענייני השעה וביקרה את הממשלה על הוויתורים המופלגים למצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים[97][98].
בנובמבר 1977 היא נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת במהלך ביקורו ההיסטורי בישראל, העניקה לו מתנה קטנה לרגל הולדת נכדתו, וסאדאת נתן לה מתנה אף הוא[99][100].
סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. בתחילת 1978 היא אושפזה פעמיים בבית החולים בילינסון. דבר אשפוזה פורסם לציבור, אך הסיבה האמיתית לאשפוזים הוסתרה[101][102][103][104]. מאוגוסט 1978 היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים הדסה עין כרם[105][106][107][108][109][110].
הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב-18 בספטמבר 1978 בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים[98][111]. היא נפטרה ביום ששי, 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט[112][113][114][115], ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל[116][117][118]. לאחר מותה פורסמה צוואתה[119][120].
משפחתה וחייה הפרטיים
למאיר ולבעלה, מוריס, נולדו שני ילדים בירושלים – מנחם (1924–2014) ושרה (1926–2010). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודים תיכוניים בתל אביב, הצטרפה לקיבוץ רביבים[121] ולימדה אנגלית ועברית[122]. לימים נישאה לזכריה רחבי.
כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעיתים קרובות להשאיר את הילדים לטיפולם של אחרים, אורח חיים שגרם לה לסבל רב וכדבריה ל"תחושת אשם נצחית", ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו במאי 1951. מאירסון נפטר בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר, כאשר לא שהתה בביתה. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.
בספטמבר 1972 נטמנה ליד קברו של מוריס, אחותה של מאיר, שיינה קורנגולד (כמו גם ליד קבר בעלה שמאי קורנגולד)[123].
כבר בגיל עשרים ותשע, עם ההכרה שחיי הנישואין שלה אינם צולחים, ניהלה מאיר פרשיות יחסים עם כמה מן האנשים המקורבים אליה בהנהגת המפלגה. בתקופה מסוימת ניהלה חברות רומנטית עם דוד רמז שהיה נשוי ובמקביל ניהל יחסים עם אישה נוספת. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין גולדה מאיר לרמז, אם כי באותה תקופה הסתירו את יחסי הקרבה ביניהם בקנאות ואף הגדירו אותם כידידות איתנה בלבד. אישים נוספים שהוזכרו היו זלמן שזר, זלמן ארן ויעקב חזן. פרשיות האהבה הסוערות עם אישים אלה נשזרו לאורך כמה שנים לסירוגין[124].
עוד לפני שהתמנתה לראש הממשלה, חלתה מאיר בלימפומה ובמהלך כהונתה טופלה בכימותרפיה בסתר על מנת שהציבור לא יידע[125].
מורשת
אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה, היא אינה זכורה באהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נהג לכנותה: "אֵם כל חטאת". במלאת 50 שנים למלחמת יום כיפור החל הקרב "האמיתי" על דמותה ומורשתה של גולדה כמנהיגה חזקה שעמדה על דעתה, לקחה אחריות למחדלים בממשלתה בעיקר במלחמת יום כיפור.
לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו בשלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום[126] אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".
אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בנוסף, היא מפורסמת כאישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל.
לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין,
"את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות, לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה"[127].
הנצחת זכרה
- בית החולים גולדה-השרון בפתח תקווה נקרא ב-1982 על שמה.
- מרכז גולדה בתל אביב – מרכז תרבות בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכנים המשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן אך טרם הונח שלט מרכז גולדה. בחניה הנמצאת מתחת למוזיאון תל אביב ומרכז גולדה ניתן למצוא את השם גולדה.
- מרכז כרמל – המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה בו מתקיים אחת לשנתיים כנס בינלאומי לנשים שבסופו מפורסמת הצהרת חיפה.
- מחלף גולדה מאיר – בירושלים, סמוך לשכונת רמות.
- השכונות רמת גולדה בחיפה וקרית גולדה באשקלון.
- שכונת נאות גולדה בנתניה.
- מרכז גולדה לתרבות – בקיבוץ רביבים.
- רשת הגלידריות העברית הראשונה גולדה.
- פארק גולדה ליד באר משאבים, סמוך לרביבים וגן גולדה בקריית מוצקין.
- בתי ספר בנהריה, בכפר סבא, בפתח תקווה, בחולון ובנס ציונה.
- המכללה הטכנולוגית בבאר שבע.
- בית ספר במילווקי, שבו למדה בשעתה, והספרייה של אוניברסיטת ויסקונסין.
- מרכז גולדה מאיר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת דנוור.
- בית גולדה בקייב.
- בית גולדה בדנוור ובניוטון מסצ'וסטס.
- בובת שעווה במוזיאון מאדאם טוסו בניו יורק.
- מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה ופרס ראש הממשלה גולדה מאיר שהוא מעניק ליחידים וארגונים הפועלים ברוח ערכיה.
-
-
דיוקנה של גולדה מוטבע על מטבע של עשרה שקלים חדשים -
בול לזכרה של גולדה מאיר -
-
פסל לזכרה בסנטרל פארק בניו יורק -
פסל לזכרה בפארק המנהיגים בראשון לציון -
פסל של גולדה מאיר בכפר בלום -
-
שלט מהמקום בו חנכה גולדה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית
כתביה
- בית אבי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג–1972, עיצוב העטיפה, גלי הוס.
- בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג–1973.
- חיי, ספרית מעריב, 1975 (תורגם ליידיש).
- A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973. ISBN 0399110690
- My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U
דמותה בקולנוע
- "אישה ושמה גולדה": סרט קולנוע אמריקאי משנת 1982 שביים אלן גיבסון. בתפקיד גולדה מאיר: אינגריד ברגמן, ואת גולדה בצעירותה גילמה ג'ודי דייוויס. במרכז העלילה, סיפור חייה של גולדה, כפי שסיפרה לתלמידים בעת ביקורה בשנת 1977 בבית הספר שבו למדה במילווקי, ויסקונסין.
- "גולדה": סרט תיעודי ישראלי משנת 2019 שביימו שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס. הציר המארגן של הסרט הוא שיחה שהתקיימה בין מאיר לעיתונאים יעקב אחימאיר ואלימלך רם בשנת 1978, אחרי סיומו הרשמי של ריאיון במסגרת תוכנית הטלוויזיה "מוקד".
- "גולדה": סרט עלילתי משנת 2023, בבימויו של גיא נתיב לפי תסריט מאת ניקולאס מרטין. הלן מירן מגלמת את גולדה בעלילת הסרט המתמקדת בהחלטות הדרמטיות והרות הגורל שמאיר התמודדה איתן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים[128]. הסרט חשף את דמותה ואישיותה הרגישה והאיתנה של גולדה, את האופן בו ניהלה את המלחמה ואת עמידתה האיתנה מול קיסינג'ר להחזרת השבויים ממצרים. כמו כן, דאגה להסתיר את חוסר התפקוד של ראש מערך המודיעין, שר הביטחון ונוספים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אביזוהר מאיר (עורך), גולדה – צמיחתה של מנהיגה (1921-1956), הוצאת מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, אוניברסיטת תל אביב, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
- מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
- יוסי גולדשטיין, גולדה: ביוגרפיה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
- ישעיהו-בן פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
- חגי צורף (עורך), גולדה מאיר: הרביעית בראשי הממשלה, מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898–1978), ארכיון המדינה, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
- ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה: זכרונות של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, עידנים, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
- דורית גני (מחברת), לי-אור עצמון פרואין (מאיירת), גולדה מאיר, צלטנר, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
- גלילה רון פדר, פלדה רכה, סיפורה של גולדה מאיר, הוצאת מודן, 2023[129]
- Francine Klagsbrun, Lioness: Golda Meir and the Nation of Israel, Schocken Books, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
- Jean F. Blashfield, Golda Meir, Marshall Cavendish Benchmark, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
- Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
- Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir, Arbor House, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
- Marie Syrkin, Golda Meir: Woman with a Cause, Putnam, 1963. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
גולדה מאיר, באתר הכנסת - גולדה מאיר, באתר כנסת פתוחה
- גולדה מאיר, באתר של משרד ראש הממשלה
- מידע על גולדה מאיר בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
- אתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
- גולדה מאיר, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- ארכיון גולדה מאיר - פרויקט הנצחה, באתר ארכיון המדינה
- יומן לשכת ראש הממשלה - גולדה מאיר מלחמת יום הכיפורים באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- גולדה מאיר בשיחה עם חיים איזק: אינני מתחרטת על דרכי בחיים, דבר, 16 בספטמבר 1974, והמשך
- תום שגב, שיעור היסטוריה, גולדה מאיר, בדיוק מה שחשבתם, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
- יחיעם ויץ, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, מירון מדזיני, באתר הארץ, 11 בפברואר 2009
- הותר לפרסום: ארצות הברית מנעה התנקשות בגולדה, nrg מעריב, 3 בפברואר 2009
- גילי כהן, "אסון של טעויות" | גולדה מאיר בוועדת אגרנט: לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן והרמטכ"ל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013
יחיעם ויץ, גולדה היא לא רק מחדל, באתר הארץ, 29 ביוני 2016- מרדכי חיימוביץ, דרך גולדה: הדיוקן שלא שורטט על ראש הממשלה במלחמת יום כיפור, באתר מעריב אונליין, 7 באוקטובר 2016
- נעמה לנסקי, המערכה האחרונה של גולדה, באתר ישראל היום, 13 באוקטובר 2016
- שיר אהרון ברם, ראש או ראשת ממשלה? את גולדה מאיר זה לא עניין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29.06.2021
- מרים זקהיים, הבלדה על גולדה מאיר ודוד בן-גוריון, הספרנים, 8.8.2023
גולדה מאיר נגד קיסינג'ר - המאבק על קווי הפסקת האש בחזית המצרית, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
גולדה מאיר (1898-1978), דף שער בספרייה הלאומית
באנגלית
- גולדה מאיר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- גולדה מאיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- לטי כותן-פוגרבין, גולדה מאיר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- Orit Miller Katav, Golda Meir: The Israeli Iron Lady Global Perspectives on Women’s Leadership and Gender (In)Equality, 2022
וידאו ואודיו
- דנה ויס, הווידאופדיה: גולדה מאיר, באתר מאקו, 10 במרץ 2009
גולדה נואמת ביידיש בפני יהודי ארגנטינה - ארגון בני ברית והנוער הציוני - לרגל יום העצמאות העשרים. ארכיון המדינה, 1968- גולדה מאיר בביקור ממלכתי בארצות הברית, מתקבלת על ידי הנשיא ניקסון, ארכיון המדינה, 1969
- שרת החוץ גולדה מאיר מבקרת בדרום מזרח אסיה, 1962, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- גולדה מבקרת בחזית סיני מלחמת יום הכיפורים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על גולדה מאיר, 9 במרץ 2011- יובל מלחי, פרק 290 – הפגישה המטורפת של גולדה מאיר, באתר "קטעים בהיסטוריה", 29 בדצמבר 2018
- יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, גולדה מאיר | הקאמבק המפתיע של הגיבורה הטרגית, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"
- הסכת הספרנים | הפודקאסט של הספרייה הלאומית, גברתי ראש הממשלה – הצדדים הלא מוכרים של גולדה מאיר, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 24.8.2023
הערות שוליים
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 12.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 11.
- ^ מאיר 1972, עמ' 15–16.
- ^ גולדשטיין, עמ' 14.
- ^ מאיר 1972, עמ' 21.
- ^ מאיר 1972, עמ' 25.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 15.
- ^ גולדשטיין, עמ' 17–18.
- ^ מאיר 1972, עמ' 28.
- ^ גולדשטיין, עמ' 20–21.
- ^ Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial Press, 2009, p. 26
- ^ גולדשטיין, עמ' 22.
- ^ מדזיני, עמ' 40.
- ^ גולדשטיין, עמ' 23–24.
- ^ גולדשטיין, עמ' 25.
- ^ גולדשטיין, עמ' 27–28.
- ^ גולדשטיין, עמ' 33.
- ^ גולדשטיין, עמ' 34.
- ^ גולדשטיין, עמ' 36.
- ^ 1 2 מדזיני, עמ' 46–47.
- ^ גולדשטיין, עמ' 39.
- ^ גולדשטיין, עמ' 39–40.
- ^ גולדשטיין, עמ' 41.
- ^ Golda Meir: An Outline of a Unique Life
- ^ מדזיני, עמ' 50.
- ^ גולדשטיין, עמ' 43.
- ^ גולדשטיין, עמ' 45.
- ^ גולדשטיין, עמ' 46.
- ^ גולדשטיין, עמ' 52.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 50.
- ^ מדזיני, עמ' 62.
- ^ גולדשטיין, עמ' 53.
- ^ גולדשטיין, עמ' 54.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 57.
- ^ מדזיני, עמ' 64.
- ^ גולדשטיין, עמ' 59.
- ^ גולדשטיין, עמ' 60.
- ^ גולדשטיין, עמ' 62–64.
- ^ גולדשטיין, עמ' 66.
- ^ גולדשטיין, עמ' 70.
- ^ מדזיני, עמ' 80.
- ^ גולדשטיין, עמ' 71.
- ^ גולדשטיין, עמ' 71–72.
- ^ גולדשטיין, עמ' 74–75.
- ^ גולדשטיין, עמ' 77.
- ^ 1 2 מדזיני, עמ' 82.
- ^ גולדשטיין, עמ' 79.
- ^ גולדשטיין, עמ' 81.
- ^ גולדשטיין, עמ' 82–83.
- ^ גולדה מאירסון בועידת פועלות אנגליה, דבר, 8 ביוני 1930
- ^ גולדשטיין, עמ' 85–86.
- ^ גולדשטיין, עמ' 89.
- ^ גולדשטיין, עמ' 90–91.
- ^ גולדשטיין, עמ' 91–92.
- ^ גולדשטיין, עמ' 93.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 94.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 96.
- ^ גולדשטיין, עמ' 97.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 98.
- ^ גולדשטיין, עמ' 100.
- ^ מדזיני, עמ' 92.
- ^ גולדשטיין, עמ' 104.
- ^ גולדשטיין, עמ' 104–105.
- ^ 1 2 גולדשטיין, עמ' 105.
- ^ גולדשטיין, עמ' 106.
- ^ מדזיני, עמ' 97.
- ^ מדזיני, עמ' 94.
- ^ ענת בר-כהן, הליך החקיקה של חוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 בהקשרם של "מוסדות התכנון" (פרק ב' לחוק) ו"תוכניות" (פרק ג' לחוק), עבודת דוקטוראט, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח.
- ^ ערן אלדר, הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב, כיוונים חדשים 26, סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012, עמ' 256–267, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
- ^ אתר עיריית תל אביב-יפו
- ^ מעתה – גולדה מאיר, מעריב, 24 ביולי 1956.
- ^ מ. מייזלס, גולדה דרשה הצבעה חשאית ונבחרה למזכירה כללית של מע"י, מעריב, 8 בפברואר 1968
- ^ גולדשטיין, עמ' 486.
- ^ שתי הנשים שכיהנו לפניה כראשי ממשלה הן סירימאבו בנדרנאיקה ראש ממשלת סרי לנקה (ציילון), שהחליפה את בעלה שנרצח, ואינדירה גנדי ראש ממשלת הודו, שהייתה בתו של ג'ווהרלל נהרו ראש ממשלת הודו הראשון.
- ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "הם לא נחמדים", עמ' 84–85
- ^ מכתבה של גולדה מאיר לשאול בן-שמחון ותשובתו של בן-שמחון אליה. (הקישור אינו פעיל, 3 ביולי 2016)
- ^ הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח למאיר מכתב תודה על אמרה זו (הרב אברהם רמר, גדול שימושה, ירושלים תשנ"ד, עמ' מא)
- ^ מרים ביליג וחגי הוברמן, מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות בחבל עזה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 6
- ^ מרים ביליג וחגי הוברמן, מדיניות ממשלות ישראל כלפי התיישבות יהודית בחבל עזה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 6
- ^ אתר האו"ם, REPORT OF THE SECRETARY-GENERAL UNDER SECURITY COUNCIL RESOLUTION 331 (1973) OF 20 APRIL 1973 ANNEXES III and IV
- ^ זהר לבקוביץ, מצרים: גולדה לא החמיצה אף הזדמנות
- ^ גולדה מאיר, יחסים בינלאומיים בעת כהונתה של גולדה מאיר, ראש הממשלה, חיי (עמ' 280-288), באתר ספרית מעריב, 1975
- ^ Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמוד 50
- ^ שמחה דיניץ על עדותו של יצחק רבין בעל פה ובכתב על הסכמתה של גולדה בפגישתה עם ניקסון במרץ 1973 לריבונות מצרית מלאה בסיני מתוך, רייפן-רונן יהודית, זהר אברהם (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1948–1974, בהוצאת העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר והעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב, 2004, באתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
- ^ אמיר אורן, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013
- ^ בראיון שערך יוסי מלמן מעיתון "הארץ" הכחיש ראש המוסד, צבי זמיר, כי ניתנה הוראה כזו מראש הממשלה וכי לא היה מבצע לחיסול האחראים על טבח מינכן אלא לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה
- ^ צבי זמיר בעיניים פקוחות, עמ' 126
- ^ גולדה מאיר, אוטוביוגרפיה, חיי, עמ' 308 מכון גולדה מאיר, באתר goldameir.org.il
- ^ עדות ארנון בוועדת אגרנט, [1]
- ^ The national security archive,declassified archival records, The October War and U.S. Policy, [2]
- ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, כרך שני, עמ' 66–67.
- ^ זכי שלום, תעודה:גולדה מאיר בפגישה עם עורכי העיתונים במוצאי מלחמת יום הכיפורים, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 279–299
- ^ דניאל בלוך, גולדה מאיר מתפטרת; אינה מסוגלת לשאת בעול, דבר, 11 באפריל 1974
טוביה מנדלסון, ג. מאיר מסרה על התפטרותה לממשלה לנשיא ולכנסת, דבר, 12 באפריל 1974 - ^ גולדשטיין, עמ' 593.
- ^ יהושע תדמור, ממשלת ג. מאיר סיימה כהונתה; רבין יציג היום ממשלתו בכנסת, דבר, 3 ביוני 1974
- ^ אתר גולדה מאיר - אפילוג
- ^ ג. מאיר: הממשלה נתנה מוקדם מדי ומהר מדי, דבר, 1 ביוני 1978
- ^ 1 2 ג. מאיר: החלטות גורליות נתקבלו בלי ישיבת ממשלה, דבר, 19 בספטמבר 1978
- ^ ynet, הנה בא נשיא מצרים, באתר ynet, 1 באפריל 2008
- ^ אלי אשכנזי, "רגע לספר עליו לנכדים": 39 שנים לביקור סאדאת בישראל, באתר וואלה!, 19 בנובמבר 2016
- ^ דנקה הרניש, ג. מאיר אושפזה בשל חולשה, דבר, 1 בינואר 1978
- ^ דנקה הרניש, הטבה ניכרת במצב ג. מאיר, דבר, 2 בינואר 1978
- ^ גולדה מאיר בביילינסון לבדיקות, דבר, 17 במרץ 1978
- ^ גולדה מאיר תצא השבוע מבית החולים, דבר, 26 במרץ 1978
- ^ ג. מאיר תצא מביה"ח בתחילת השבוע הבא, דבר, 1 בספטמבר 1978
- ^ גולדה מאיר החלימה, דבר, 10 בספטמבר 1978
- ^ ג. מאיר תצא היום מביה"ח, דבר, 22 בספטמבר 1978
- ^ גולדה מאיר תחזור לביתה לימי החג אח"כ שוב תאושפז, מעריב, 1 באוקטובר 1978
- ^ גולדה מאיר שוחררה מביה"ח, מעריב, 20 באוקטובר 1978
- ^ שיפור נוסף במצבה של גולדה מאיר, דבר, 12 בנובמבר 1978
- ^ מדזיני, עמ' 645.
- ^ השעות האחרונות, דבר, 10 בדצמבר 1978.
- ^ גולדה מאיר הלכה לעולמה, מעריב, 10 בדצמבר 1978
- ^ "שנים רבות חתרתי לשעה המאושרת כשתתקבל ידנו המושטת לשלום, מעריב, 10 בדצמבר 1978 המשך
- ^ סדרי לווייתה של גולדה מאיר ז"ל, מעריב, 10 בדצמבר 1978 המשך
- ^ גולדה מאיר תובא היום למנוחות בלוויה ממלכתית, דבר, 12 בדצמבר 1978
- ^ גולדה מובאת היום למנוחות, מעריב, 12 בדצמבר 1978
- ^ גולדה מאיר תובא היום למנוחות בלוויה ממלכתית, דבר, 12 בדצמבר 1978 המשך
- ^ משה מייזלס, "אני אוסרת הספדים וקריאת איזה דבר שהוא על שמי", מעריב, 10 בדצמבר 1978
- ^ הצוואה של גולדה, מעריב, 12 בדצמבר 1978
- ^ כתב ynet, בתה של גולדה נפטרה: "הן אהבו למרות הכל", באתר ynet, 31 בינואר 2010
- ^ נעמה לנסקי, ריאיון נדיר עם הבן של גולדה מאיר, באתר ישראל היום, 4 בספטמבר 2013
- ^ אלי אלון, על הוריה של גולדה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 ביולי 2021
- ^ ליאורה גולדנברג-שטרן, זלמן שזר ודוד בן גוריון: הרומנים הסודיים והמפתיעים של גולדה מאיר, באתר מעריב אונליין, 6 במאי 2022
- ^ ורד לוי-ברזילי, התלוצץ עם מנהיגיו, באתר הארץ, 25 במאי 2006
- ^ ד"ר יהודית רייפן-רונן, האתר להנצחת זכרה של גולדה מאיר
- ^ גולדשטיין, עמ' 600.
- ^ Wiseman, Andreas (April 6, 2021), Helen Mirren To Play Israel’s Only Female Prime Minister Golda Meir In Movie Biopic. Deadline Hollywood. Retrieved april 6, 2021
- ^ מורן שריר, גלילה רון־פדר־עמית עושה עוול לראשת הממשלה הראשונה, באתר הארץ, 9 במרץ 2023
| גולדה מאיר | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אירועים פוליטיים במהלך כהונותיה כראשת ממשלת ישראל |
|
| ||||||
| משפחתה | מוריס מאירסון (בן-זוג) • מנחם מאירסון (בן) • שרה מאירסון (בת) | |||||||
| הנצחתה | בית חולים גולדה השרון • מרכז כרמל • מחלף גולדה מאיר • רמת גולדה (חיפה) • פארק גולדה • מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה • המשכן לאומנויות הבמה • שדרות גולדה מאיר (ירושלים) • מטבע עשרה שקלים חדשים • רמות גולדה מאיר (נוף הגליל) | |||||||
| שונות | נעלי גולדה • גולדה (סרט תיעודי) • אישה ושמה גולדה • גולדה (סרט, 2023) • המטבח • לו קדר | |||||||
| בקרת זהויות |
|
|---|