הדיאלוגים של הכרמליטיות

הדיאלוגים של הכרמליטיות
Dialogues des carmélites
אלין רומבו (אנ') כאחות בלאנש (2011, הפקת האופרה המלכותית של סטוקהולם)
אלין רומבו (אנ') כאחות בלאנש (2011, הפקת האופרה המלכותית של סטוקהולם)
מידע כללי
מלחין פרנסיס פולנק
לבריתן ז'ורז' ברנאנוס עריכת הנתון בוויקינתונים
מבוסס על יצירה באותו השם מאת ז'ורז' ברנאנוס
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה צרפתית, בכורה עולמית באיטלקית, בכורה אמריקנית באנגלית
מספר מערכות 3
זמן התרחשות העלילה 1789–1794
מקום התרחשות העלילה פריז, קומפיין בצרפת
תפקידים
  • M. Javelinot
  • Jailer
  • First commissioner
  • Chaplain of the monastery
  • Marquis de la Force
  • Second commissioner
  • Officer
  • Sister Mathilde
  • Madame de Croissy
  • Madame Lidoine/Mother Marie of St. Augustine
  • Sister Constance of St. Denis
  • Thierry
  • Mother Jeanne of the Holy Child Jesus
  • Blanche de la Force/Sister Blanche of the Agony of Christ
  • Mother Marie of the Incarnation
  • Chevalier de la Force
  • בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הדיאלוגים של הכרמליטיות (בצרפתית: Dialogues des Carmélites) היא אופרה בשלוש מערכות, מחולקת ל-12 סצנות עם קטעי קישור תזמורתיים, מוזיקה ולברית מאת פרנסיס פולנק. היא הושלמה ב-1956. פולנק כתב את הלברית לאופרה השנייה שלו לפי יצירה בבאותו השם מאת ז'ורז' ברנאנוס. זוהי גרסה בדיונית לסיפורן של "הקדושות המעונות מקומפיין", נזירות של המסדר הכרמליתי שהוצאו להורג בגיליוטינה בשנת 1794, בשלהי שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית בפריז, עקב סירובן לוותר על ייעודן.

הבכורה העולמית של האופרה (באיטלקית) הייתה ב-26 בינואר 1957 בלה סקאלה במילאנו. הבכורה בגרסה הצרפתית התקיימה בפריז ב-21 ביוני 1957. הבכורה באנגלית הועלתה בארצות הברית בסן פרנסיסקו בספטמבר 1957.[1]

התפתחות כתיבת היצירה

ברנאנוס נשכר ב-1947 על ידי ריימונד ליאופולד ברוקברגר (אנ') והתסריטאי פיליפ אגוסטיני (אנ') לכתוב את הדיאלוג לתסריט קולנועי, המבוסס על הנובלה האחרונה על הגרדום (גר') מאת גרטרוד פון לה פורט (אנ'). הנובלה מבוססת על סיפורם של הקדושות המעונות מקומפיין (אנ') במנזר הנזירות הכרמלתיות בקומפיין שבצפון צרפת במהפכה הצרפתית ובפרט ב-1794, בעת שהמדינה השתלטה על נכסי המנזר. הסיפור מתווה נתיב בדיוני משנת 1789 ועד להוצאה להורג של נזירות בגיליוטינה.[2]

התסריט לא נחשב מספק דיו לסרט. אחרי מותו של ברנאנוס ב-5 ביולי 1948 מצא המוציא לפועל הספרותי שלו, אלברט בגווין (צר'), את כתב היד. כדי לסייע למשפחתו של ברנאנוס, ביקש בגווין לפרסם את היצירה וביקש לשם כך אישור ממחברת הנובלה פון לה פורט. בינואר 1949 היא נתנה את הסכמתה ואף תרמה את חלקה בתמלוגים כיוצרת הסיפור המקורי לאלמנתו וילדיו של ברנאנוס, אך ביקשה שכותרת היצירה שלו תהיה שונה מזו של מהנובלה שלה.[3] בגווין בחר בשם Dialogues des carmélites (הדיאלוגים של הכרמליטיות) ככותרת לעבודת ברנאנוס והיא פורסמה ב-1949. התרגום לגרמנית של היצירה תחת הכותרת Die begnadete Angst (הפחד המבורך), יצא לאור ב-1951 ובציריך ובמינכן הוצגו הפקות תיאטרון בשם זה באותה שנה.[4] בכורת המחזה על הבמה הצרפתית הועלתה על ידי ז'אק הברטו (אנ') במאי 1952 בתיאטרון הברטו (אנ').

ראשית יצירתה של האופרה הייתה ב-1953. מרגריטה וולמן לקחה את בעלה (נשיא ההוצאה לאור ריקורדי, שהייתה חברת ההוצאה לאור של פולנק) לראות את המחזה של ברנאנוס בווינה. היא ביקשה מפולנק לכתוב עבורה אורטוריה; באמצעות הזמנה מריקורדי, הוא פיתח את היצירה כאופרה.[2] וולמן הייתה בסופו של דבר מפיקת הבכורה של האופרה בלה סקאלה, ולאחר מכן היא פיקחה על התחדשותה ב-1983 בקובנט גארדן, לונדון. בערך באותו זמן, מ' ולקרנגי פנה לפולנק עם הזמנה לבלט ללה סקאלה במילאנו.

פולנק כבר ראה בנפרד את המחזה של ברנאנוס, אבל ההצעה של ריקורדי (אנ') נתנה את הדחף הסופי לעיבוד הנושא כאופרה. פולנק החל לעבד את הטקסט של ברנאנוס באביב ובקיץ 1953, ולהלחין את המוזיקה באוגוסט 1953. באוקטובר 1953 נודע לפולנק על סכסוך זכויות ספרותיות בין בגווין לבין הסופר האמריקני אמט לאברי (אנ'), שבעבר השיג את כל הזכויות לעיבודים תיאטרליים לרומן של פון לה פורט באפריל-מאי 1949.

כל עוד היה המצב המשפטי לא ברור, צמצם פולנק את עבודתו על האופרה שלו החל ממרץ 1954 וזאת לאור הבנתו את מחלוקת בגווין-לאברי. בעקבות הסכם פורמלי שהושג ב-30 במרץ 1955 חידש פולנק את העבודה על האופרה, והשלים אותה באוקטובר 1955.

בשלב זה של חייו, התחייב פולנק מחדש לרוחניות ולדת הקתוליות הרומית, אף כי היה הומוסקסואל בגלוי[5] והכנסייה התנגדה רשמית להומוסקסואליות. מבקר האופרה אלן ריץ' (אנ') סבור, שהדאגה של פולנק למצוקותיה של צרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה, בנסיונותיה ליישב סוגיות הקשורות לשואה, לכיבוש הגרמני ולהתנגדות, היוותה סאבטקסט באופרה.[6] וולמן עבדה בצמוד לפולנק במהלך תהליך ההלחנה ובפיתוח המבנה, כמו גם מאוחר יותר כאשר העלתה מחדש את ההפקה בתיאטראות אחרים.[2] הליברית עמוקה בצורה יוצאת דופן בתובנה הפסיכולוגית של הדמויות המנוגדות של האם מארי דה ל'אינקרנסיון (מארי של ההתגלמות) ובלאנש דה לה פורס.

רודניי מילנס (אנ') מתאר את הטקסט של ברנאנוס כ"תמציתי וברור" וטען שכמו "כל הליבריות הטובות הוא רומז הרבה יותר ממה שהוא אומר".[2]

ניתוח היצירה

פולנק כתב את הליברית שלו בעיקר ברצ'יטטיבים. אמונתו הדתית בולטת במיוחד בעיצוב של ה-Qui Lazarum resuscitasti (אנ') במערכה השנייה תמונה ראשונה, ה-Ave Maria במערכה השנייה, תמונה השנייה, ו-Ave verum corpus (אנ') במערכה השנייה, תמונה רביעית. במהלך התמונה האחרונה של האופרה, המתרחשת ב-כיכר האומה (פריז) (אנ'), נשמע שוב ושוב צלילו המובהק של להב הגיליוטינה הבולט מעל התזמורת ושירת הנזירות, השרות Salve Regina (אנ') שנלקחות בזו אחר זו עד שנשארות רק האחות קונסטנס ובלאנש דה לה פורס.

פולנק הכיר בחובו ללמוסורגסקי, מונטוורדי, ורדי וודביסי בהקדשתו לאופרה, בהערה אגבית:

"אתם חייבים לסלוח לכרמליתיות שלי. נראה שהן יכולות לשיר רק מוזיקה טונאלית."

— Osborne, Charles (2004). The Opera Lover's Companion. Yale University Press. Tommasini, Anthony (2004). The New York Times Essential Library: Opera: A Critic's Guide to the 100 Most Important Works and the Best Recordings. Times Books

מבקר המוזיקה אנתוני טומסיני (אנ') העיר על האופרה:[7]

השפה הטונאלית העדינה והמורכבת של פולנק היא לסרוגין המנונית ומטרידה. אף על פי שהפרטיטורה נכתבה לתזמורת גדולה, הכלים משמשים לעיתים קרובות בקבוצות קטנות יותר, במטרה להשיג אפקטים וגוונים ייחודיים. עם זאת, המרכיב המובהק ביותר של הפרטיטורה הוא הכתיבה הווקאלית הטבעית להפליא, הלוכדת את המקצבים והזרימה הלירית של הליברית במוזיקה רהוטה, שכמעט ואינה מושכת תשומת לב לעצמה ובכל זאת משתהה עם המאזין.

— Tommasini, Anthony (2004). The New York Times Essential Library: Opera: A Critic's Guide to the 100 Most Important Works and the Best Recordings. Times Books.

התנועה הדרמטית הבלתי נמנעת של היצירה מרשימה, ובסצינת הסיום, כאשר הנזירות צועדות בתהלוכה אל הגיליוטינה כשהן מזמרות את ה-Salve regina, מרגשת ביותר. פולנק גם מצא סגנון נוח ומתאים להניע קדימה, ללא מונוטוניות, את התמונות מחיי המנזר

— Osborne, Charles (2004). The Opera Lover's Companion. Yale University Press.

פיליפ הנשר התייחס למקומה הייחודי של אופרה זו בתיאור חיי המנזר:

...בניגוד לכל אופרה אחרת על נזירות, כאן יש מקום לדיון רציני על דת ועל פעולת החסד האלוהי, דיון שלעולם אינו סכריני או רק מנחם: כמה קשה להיות טוב, כמה לא בטוחה התמורה למעלת המידה הטובה.

— Hensher, Philip (2 March 2001). "Blue nuns". The Guardian. Retrieved 21 July 2016

היסטוריית ביצועים

פולנק הביע משאלה כללית שהאופרה תבוצע בשפת הקהל המקומית.[8][9][10] כך האופרה הוצגה לראשונה בתרגום לאיטלקית בלה סקאלה ב-26 בינואר 1957, עם הסופרן הרומנית וירג'יניה זאני (אנ') בתפקיד בלאנש. הגרסה הצרפתית המקורית הועלתה בבכורה ב-21 ביוני באותה שנה על ידי התיאטרון הלאומי דה ל'אופרה דה פריז (האופרה הלאומית הנוכחית של פריז), שם בחר פולנק את צוות השחקנים של פריז, שכלל את דניז דובאל (אנ') (בלאנש דה לה פורס), רג'ין קרספין (אנ') (מאדאם לידואן), ריטה גור (אנ') (האם מארי), ליליאן ברטון (אנ') (האחות קונסטנס).[11]

הבכורה בארצות הברית התקיימה שלושה חודשים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, באנגלית, באופרה של סן פרנסיסקו, שהציגה את הבכורה המקצועית על בימת האופרה של לאונטין פרייס (בתפקיד מאדאם לידואן). האופרה הוצגה לראשונה בניו יורק ב-3 במרץ 1966, באופרה של ניו יורק.[12] המטרופוליטן אופרה העלתה את האופרה לראשונה ב-1977, בהפקה של ג'ון דקסטר (אנ') בתרגום לאנגלית של ג'וזף מקליס. חידוש הפקה זו ב-1980 הייתה בטקסט הצרפתי המקורי.[13] ההופעות הבאות, עד 2013, היו בדרך כלל באנגלית. משנת 2013 התחדשות של הפקה זו השתמשה בטקסט הצרפתי המקורי, כאשר הסדרה מ-2019[14] הייתה חלק מסדרת הקולנוע Live in HD של אותה עונה.[15]

הבכורה הישראלית התקיימה ב-28 במאי 2024 באופרה הישראלית עם יעל לויטה/שקד סטרול (בלאנש), יונוץ פאסקו (רו') (המרקיז דה לה פורס), פייר-אנטואן שומייא (אביר דה לה פורס), שי בלוך (מאדאם דה קרואסי אם המנזר), רונה שרירא (האם ז'אן), ירדן קיפרמן (הנזירה מתילד), ענת צ'רני (האם מארי), אלה וסילביצקי (מאדאם לידואן, אם המנזר החדשה), שירה פטשורניק (הנזירה קונסטנס), אשר פיש (מנצח), אוליבייה פי (אנ') (במאי), פייר-אנדרה וייץ (מעצב תפאורה ותלבושות), ברטרן קילי (גר') (מעצב תאורה).

האופרה נמנית עם מספר קטן יחסית של יצירות בעידן שאחרי פוצ'יני, ששומרות על מקום של קבע ברפרטואר הבין-לאומי.[2]

ביקורות

האופרה זכתה להצלחה כבר בהקרנת הבכורה שלה וכיום נחשבת לאחת מיצירות התיאטרון המוזיקלי החשובות של המאה ה-20, המועלית ומוצגת בקביעות. ההפקה של מיכאל שולץ בעונת 1997/98 בתיאטרון המוזיקה אלטו באסן קיבלה את פרס גוץ פרידריך. ההפקה של דמיטרי צ'רניאקוב באופרה הממלכתית של בוואריה ב-2010[16] עם סיום שונה שבו רק בלאנש מתה, גרמה ליורשי פולנק וברנאנוס לנקוט בצעדים משפטיים נגד ההפקה המחודשת: "לדעת היורשים, כולן חייבות להיות נזירות מעונות וזאת יש ליישם בצורה גורפת. אחרת, ייפתחו אפשרויות פרשנות שלא יעשו צדק עם המסר המרכזי של היצירה."[17] התביעה נדחתה בשלב ראשון על ידי בית המשפט העליון בפריז שקבע כי ההפקה השנויה במחלוקת מכבדת את "ליבת היצירה". בית המשפט לערעורים בפריז הסכים למעשה עם דעה זו בערכאה השנייה, אך קבע שאין להפיץ עוד את הקלטת ההפקה ב-DVD.[18]

תפקידים

תפקיד סוג קול
המרקיז דה לה פורס בריטון
השבליה (אביר) דה לה פורס

(בנו)

טנור
בלאנש דה לה פורס (בתו)

(האחות בלאנש של ייסורי ישו)

סופרן
תיירי, משרת בריטון
מאדאם דה קרוסי, אם המנזר קונטרה אלט
האחות קונסטנס מסן דני,

נזירה מתחילה

סופרן
.האם מארי של ההתגלמות,

סגנית אם המנזר

מצו-סופרן
מ. ז'אבלינו, רופא בריטון
מאדאם לידואן/האם מארי של סנט אוגוסטינוס, אם המנזר החדשה סופרן
.האם ז'אן של הילד הקדוש ישו, הנזירה המבוגרת ביותר קונטרה אלט
האחות מתילדה מצו-סופרן
כומר המנזר טנור
הנציב הראשון טנור
הנציב השני בריטון
קצין בריטון
סוהר בריטון
כרמליתים, קצינים, אסירים, עירוניים

תקציר העלילה

פריס וקומפיין, אפריל–יולי 1789

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה – הספרייה בביתו של המרקיז דה-לה פורס בפריס

המרקיז ובנו מודאגים לגבי בלאנש, אשר המרכבה שלה הותקפה על ידי האספסוף בעת שהייתה בדרכה הביתה. המרקיז נזכר במהומות בעבר שהשפיעו על אשתו, שמתה יום לאחר שנחשפה להן, כשילדה בלידה מוקדמת את בלאנש, שגדלה ללא אם, ביישנית ומופנמת. כאשר בלאנש מגיעה היא נבהלת מהצל של אחד המשרתים בבית. היא מודיעה לאביה שהחליטה להיות נזירה במנזר של הכרמליטיות.

תמונה שנייה – חדר השיחות במנזר הכרמליטיות בקומפיין

כעבורמספר שבועות, מראיינת אם המנזר, מאדאם דה קרואסי, המבוגרת והחולה, את בלאנש ומסבירה לה, כי המנזר הוא מקום לתפילה ולא למסתור. היא מתרשמת מנחישותה של בלאנש להפוך לנזירה. בלאנש מספרת לה כי אם תתקבל למנזר, היא תבחר בשם הנזירה בלאנש של ייסורי ישוע.

תמונה שלישית – חדר העבודה במנזר

בלאנש והנזירה הצעירה קונסטנס משוחחות על הפחד שלהן מהמוות. בלאנש מודה, כי היא מקנאת באופי הקליל של קונסטנס ומגנה את העליצות שלה בעת שאם המנזר חולה מאוד. קונסטנס אומרת לבלאנש כי היא משוכנעת ששתיהן תמותנה צעירות ובאותו היום.

תמונה רביעית – המרפאה במנזר

מאדאם דה קרואסי גוססת, אך אינה מוכנה עדיין למות אף כי חייה היו מלאים בתפילה מתמדת. היא מאשררת את בלאנש כנזירה הטירונית החדשה במנזר ומבקשת מהאם מארי שתשגיח עליה. אם המנזר מודה כי היא מבועתת מפחד ובהזיותיה רואה את המנזר ריק והרוס. האם מארי מנסה להרחיק את שאר הנזירות מהמקום, אך בלאנש חוזרת וחוזה באם המנזר ברגעיה האחרונים כשהיא מתה בפחד ובייאוש.

מערכה שנייה

תמונה ראשונה – חדר התפילה במנזר

קונסטנס ובלאנש מתפללות ליד ארון הקבורה של אם המנזר. בלאנש המבוהלת רוצה לברוח אך האם מארי מגיעה ומרגיעה אותה. קונסטנס מקווה, כי האם מארי תיבחר להיות אם המנזר החדשה ומנסה להבין מדוע אם המנזר מתה מוות כה קשה. היא משערת, שהיא קיבלה את המוות הלא נכון, כמו שאדם עלול לקבל את המעיל הלא נכון במלתחה ובזכותה של אם המנזר מישהו אחר יגלה בעתיד, כי המוות הוא דבר קל. אולי אנחנו מתים לא בשביל עצמנו בלבד, אלא זה עבור זה.

תמונה שנייה – חדר מועצת הנזירות במנזר

מאדאם לידואן נבחרה להיות אם המנזר החדשה. היא מדברת עם הנזירות ומבקשת מהן להיות סבלניות וענוות.

תמונה שלישית – חדר השיחות במנזר

אחיה של בלאנש, האביר דה לה פורס, בא להודיע, שאביהן בדעה שבלאנש צריכה לפרוש מהמנזר, מכיוון שאינה בטוחה שם (בהיותה גם אריסטוקרטית וגם חברה בקהילה דתית, בתקופת אנטי-אריסטוקרטיה ואנטי-קלריקליזם בזמן המהפכה הגואה). בלאנש מסרבת ואומרת, שמצאה אושר במסדר הכרמליתי. מאוחר יותר היא מודה בפני האם מארי, שהפחד (או הפחד מהפחד עצמו, כפי שמביע זאת אחיה) הוא שמונע ממנה לעזוב.

תמונה רביעית – חדר תשמישי הקדושה במנזר

הכומר מוביל את המיסה בהסתר. הנזירות מדברות על הטרור שאחז במדינה והאם מארי מנסה להבין אם קורבן אישי הוא הפתרון. מאדאם לידואן מזכירה להן, כי רק האל הוא זה הבוחר בקדושים. שני נציבים מודיעים לנזירות, כי הן מגורשות מהמנזר, אבל אחד מהם מבטיח לעזור להן ולשמור על ביטחונן. אחת הנזירות נותנת לבלאנש פסלון קטן של ישוע הילד. כאשר קריאות של המון נשמעות מבחוץ, בלאנש העצבנית מפילה את הפסלון שנשבר ונבהלת מן המשתמע מן התקרית.

מערכה שלישית

תמונה ראשונה – חדר התפילה במנזר

במנזר ההרוס, האם מארי מציעה כי כל הנזירות יישבעו למות כקדושות, החלטה שחייבת להתקבל על ידי כולן פה אחד. חלק מהנזירות חושבות שבלאנש תתנגד. כאשר ספירת הקולות מסתיימת מתברר כי קול אחד היה נגד אבל קונסטנס אומרת מיד, כי היה זה קולה שלה ועתה היא רוצה להפוך את החלטתה. הנזירות נשבעות למות כקדושות ובלאנש בורחת מהמנזר בעת שחיילים מגיעים ומגרשים את הנזירות מהמנזר שלהן. הנזירות לובשות עתה בגדים רגילים וקצין אחד מברך אותן כאזרחיות החדשות של הרפובליקה ומזהיר אותן להימנע מלקיים טקסי דת כלשהם. אם המנזר שולחת נזירה אחת להזהיר את הכומר, שהסכים לערוך עבורן מיסה.

תמונה שנייה – הספרייה בביתו של המרקיז דה-לה פורס בפריס

בלאנש נאלצת עתה לעבוד כמשרתת של משרתיה בעבר, בבית ההרוס של אביה, שהוצא להורג בגיליוטינה. האם מארי מוצאת אותה ומנסה לשכנע אותה לחזור לנזירות, אבל בלאנש מסרבת ומעדיפה להישאר בבית משפחתה. מאוחר יותר היא מבינה, כי שאר הנזירות נאסרו.

תמונה שלישית – בית הסוהר של הנידונים להוצאה להורג בפריס

מאדאם לידואן מצטרפת לנזירות בבית הסוהר, שם הן נשבעות למות יחדיו כקדושות. קונסטנס מספרת כי היא חלמה על שובה של בלאנש. סוהר מקריא לנזירות את גזר דין המוות. מאדאם לידואן מברכת את הנזירות. כאשר האם מארי מגלה שהנזירות החליטו למות מות קדושים, היא מחליטה להצטרף אליהן אבל הכומר מזכיר לה כי רק האל יכול להחליט מי תהפוך לקדושה ומי לא.

תמונה רביעית – 17 ביולי 1795. כיכר המהפכה בפריס

המון רב נקהל כאשר הנזירות, עם מאדאם לידואן בראשן, מובלות לעבר הגיליוטינה. עם כל מכה של הלהב, הקולות של הנזירות המתפללות נחלש ומושתק עד אשר קונסטנס היא האחרונה להישאר בחיים. בדרכה לגרדום היא רואה את בלאנש המתקרבת מהקהל וצועדת בעקבותיה אל הגרדום.

הקלטות

שׁמע

  • דניז דובאל (אנ'), רג'ין קרספין (אנ'), דניז שרלי (אנ'), ריטה גור (אנ'), ליליאן ברטון (אנ'), קסבייר דפראז, פול פינל, מישל פורל, לואי ריאללנד, ג'נין פורייה, ג'יזל דסמוטירס ועוד; תזמורת ומקהלה של האופרה הלאומית של פריז ; פייר דרבו, מנצח (HMV/EMI/Warner Classics)
  • קתרין דובוש (אנ'), מישל סנצ'ל (אנ'), פרנסואה לה רו (אנ'), ריטה גור (אנ'), רייצ'ל יאקר (אנ'), חוסה ואן דאם (אנ'), מרטין דופוי ועוד; תזמורת ומקהלה של האופרה דה ליון ; קנט נגאנו, מנצח (Virgin Classics)
  • קטרין ווין-דייוויס, אשלי הולנד, פיטר ווד, גארי קווארד, פליסיטי פאלמר (אנ'), ג'וזפין ברסטו (אנ'), אורלה בוילן, שרה טינן, ג'יין פאוול, אן מארי גיבונס, ריילנד דייויס (אנ'), וויליאם ברגר, ג'יימס אדוארדס, רולנד ווד, טובי סטפורד-אלן, דייוויד סטפנסון; תזמורת ומקהלה של האופרה הלאומית האנגלית; פול דניאל, מנצח (צ'אנדוס, שכותרתו "הכרמליטים", מושר באנגלית)
  • ליילה ג'נסר, וירג'יניה זאני (אנ'), ג'יאנה פדרזיני (אנ'), ג'יליולה פראצוני (אנ'), סקיפיו קולומבו (אנ'), ניקולה פילאקורידי (אנ'), יוגניה ראטי (אנ'), ויטוריה פלומביני ועוד; תזמורת ומקהלה של תיאטרו אלה סקאלה די מילאנו ;נינו סנזוגנו (אנ'), מנצח (הקלטת בכורה עולמית 1957 בתרגום לאיטלקית) (Cantus CACD 5.01066 F (2CDs)

וידאו

מקורות

  • הל, אנרי, Les Dialogues des Carmélites, הערות ספורות להקלטה על דיסק קומפקטי של EMI מס. 7493312.
  • פולנק, פרנסיס, "הדיאלוגים של הכרמליטים" – ליברית, טקסט מקורי ותרגום לאנגלית. Ricordi and Belwin Mills Publishing Corp., Melville, NY. 1957, 1959.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הדיאלוגים של הכרמליטיות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Taubman, Howard (23 בספטמבר 1957). "Opera: Poulenc Work; 'Carmelites' Has U.S. Premiere on Coast". The New York Times. נבדק ב-21 ביולי 2016. {cite news}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 Milnes R. Dialogues des Carmelites. 3 [Radio 3 magazine], April 1983, pp. 21–23.
  3. ^ Gendre, Claude, 'The Literary Destiny of the Sixteen Carmelite Martyrs of Compiègne and the Role of Emmet Lavery'. Renascence, 48.1, pp. 37–60 (Fall 1995).
  4. ^ Gendre, Claude, 'Dialogues des Carmélites: the historical background, literary destiny and genesis of the opera', from Francis Poulenc: Music, Art and Literature (Sidney Buckland and Myriam Chimènes, editors). Ashgate (Aldershot, UK), מסת"ב 1-85928-407-8, p. 287 (1999).
  5. ^ 15 great classical composers who also happened to be gay Classic FM (United States)
  6. ^ "New York Magazine". Vol. 10, no. 8. 21 בפברואר 1977. {cite news}: (עזרה)
  7. ^ Tommasini, Anthony (2004). The New York Times Essential Library: Opera: A Critic's Guide to the 100 Most Important Works and the Best Recordings. Times Books.
  8. ^ Wills, Garry (3 במרץ 1977). "Martyrdom at the Met". New York Review of Books. נבדק ב-21 ביולי 2016. {cite news}: (עזרה)
  9. ^ John von Rhein (19 בפברואר 2007). "Ravishing 'Dialogues des Carmelites' pierces the heart". Chicago Tribune. נבדק ב-26 ביוני 2016. {cite news}: (עזרה)
  10. ^ Holland, Bernard (14 באוקטובר 2004). "In the Grim Fate of 16 Nuns, Exploring the End Awaiting Us All". New York Times. נבדק ב-21 ביולי 2016. {cite news}: (עזרה)
  11. ^ Osborne, Charles (2004). The Opera Lover's Companion. Yale University Press.
  12. ^ Schonberg, Harold C. (4 במרץ 1966). "Music: 'Dialogues of the Carmelites'; Poulenc Work Is Given at Last by City Opera". The New York Times. {cite news}: (עזרה)
  13. ^ Donal Henahan (20 בדצמבר 1980). "Opera: Poulenc's 'Dialogues des Carmelites' at Met" (PDF). The New York Times. נבדק ב-24 בנובמבר 2020. {cite news}: (עזרה)
  14. ^ Anthony Tommasini (6 במאי 2019). "Review: A New Generation Takes Up 'Dialogues des Carmélites'". The New York Times. נבדק ב-24 בנובמבר 2020. {cite news}: (עזרה)
  15. ^ Anthony Tommasini (6 במאי 2013). "The Nuns Who Revolted Against the Revolution". The New York Times. נבדק ב-24 בנובמבר 2020. {cite news}: (עזרה)
  16. ^ "Dialogues des Carmélites": Die Überwindung der Angst. Premierenkritik auf merkur-online vom 29. März 2010, abgerufen am 14. Januar 2016.
  17. ^ Spielplan der Bayerischen Staatsoper vom 28. Januar 2016 (Memento vom 1. Mai 2019 im Internet Archive) auf muenchenbuehnen.de.
  18. ^ Erben wollen Aufführung rechtlich unterbinden. Mitteilung vom 7. Januar 2016 auf staatsoper.de (Memento vom 13. Januar 2016 im Internet Archive).
  19. ^ "The Met Opera's Two Weeks Of Black Opera Performances". KPBS Public Media (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-19 בספטמבר 2021. נבדק ב-11 בפברואר 2021. {cite web}: (עזרה)