החופרים (ואן גוך)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
וינסנט ואן גוך  |
| תאריך יצירה |
1889 |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
50.17 ס״מ |
| גובה |
65.09 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
70.158 (המכון לאמנויות של דטרויט) |
| מיקום | המכון לאמנויות של דטרויט |
  | |
החופרים (בהולנדית: Twee Gravers onder Bomen, ("שני חופרים תחת עצים")) הוא ציור שמן מעשה ידי הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך, אשר צויר בסוף שנת 1889 בסן-רמי-דה-פרובאנס, צרפת. היצירה מוצגת במכון האמנות של דטרויט (DIA), דטרויט, מישיגן, ארצות הברית. לעיתים מכונה הציור "שני חופרים בין עצים", כדי להבדילו מציור אחר של ואן גוך בשם "החופרים" (על פי ז'אן-פרנסואה מילה), שנוצר גם הוא בשנת 1889.
הקומפוזיציה
הציור מציג שני גברים חופרים סביב גדם עץ בעיירה סן-רמי-דה-פרובאנס, צרפת. היצירה משקפת את יחסו של ואן גוך לטבע ואת הערצתו לעבודותיו של הצייר הצרפתי ז'אן-פרנסואה מילה, אשר צייר סצנות דומות. למרות שהציור נחשב לאיכותי, הוא אינו נמנה עם היצירות היקרות ביותר של ואן גוך. בשנת 2006 הוערך שווי היצירה בכ-10 עד 15 מיליון דולר.[1]
היסטוריית בעלות
ואן גוך צייר את "החופרים" בשנת 1889, זמן קצר לפני מותו, בסן-רמי-דה-פרובאנס, צרפת. לאחר מותו עברה היצירה לרשות גיסתו, יוהאנה ואן גוך-בונגר. בשנת 1907 נמכר הציור לגלריה "ברנהיים-ג'ון" בפריז, ולאחר מכן נרכש בשנת 1909 על ידי איגוד האמנות של פרנקפורט ("Frankfurter Kunstverein") בפרנקפורט. בשנת 1912 נרכש הציור על ידי אספן האמנות הוגו נתן ואשתו מרתה (דרייפוס) נתן, ולאחר מותו של הוגו בשנת 1922, עברה הבעלות למרתה.[2]
בשנת 1938 מכרה נתן את הציור עבור 9,364 דולר לקבוצת סוחרי אמנות – ג'סטין טנהאוזר, אלכס בול וג'ורג' וילדנשטיין – אשר מכרו אותו בשנת 1941 לאספן האמנות רוברט ה. טנהיל מדטרויט, תמורת 34,000 דולר. טנהיל תרם את הציור, יחד עם למעלה מ-450 יצירות אמנות נוספות, למכון האמנות של דטרויט. הציור עבר לבעלות המוזיאון לאחר מותו של טנהיל בשנת 1970.[3]
מחלוקת בנוגע לבעלות
במאי 2004, 15 יורשיה של מרתה נתן פנו למכון האמנות של דטרויט, לאחר שזיהו את הציור באתר האינטרנט של המוזיאון. היורשים טענו כי הציור היה בבעלות משפחת נתן, וכי מרתה נתן, שהייתה יהודייה גרמנייה, נאלצה למכור אותו בכפייה בשל רדיפת הנאצים.
המוזיאון שכר את מומחית הצרפתייה לורי שטיין כדי לערוך מחקר מקיף על היסטוריית הבעלות של הציור. על פי מסקנותיה, נתן העבירה את היצירה לבזל, שווייץ, בשנת 1930 – שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון. כאשר עזבה את גרמניה לפריז בשנת 1937, היא שילמה את כל המיסים החלים עליה, מבלי שנאלצה למכור את הציור. בשנת 1938 היא מכרה את "החופרים" במחיר התואם למחירים של יצירות דומות שנמכרו באופן וולונטרי באותה תקופה באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר נתן דרשה פיצויים על רכוש שנמכר בכפייה, הציור לא נכלל בתביעתה. למרות שהמוזיאון הציג את הציור תוך ציון הבעלות הקודמת של נתן, היורשים לא הגישו תביעה להשבתו עד שנת 2004.[4][2]
בשנת 2007 הגיש המוזיאון תביעה משפטית להכרה בבעלות על הציור, ובית המשפט פסק לטובתו של המוזיאון ודחה את טענות יורשי נתן. בערעור מאוחר יותר, נדחתה התביעה של היורשים מטעמים טכניים הקשורים למגבלת הזמן על הגשת תביעות מסוג זה.
ארגונים שונים ביקרו את גישת המוזיאון, כולל הארגון העולמי להשבת רכוש יהודי, אשר טען כי המוזיאון השתמש בטיעון חוק ההתיישנות, אף על פי שהתחייב לפעול על פי הנחיות איגוד המוזיאונים האמריקאי, הקוראות להכריע במקרים מסוג זה על פי מהות העניין ולא על בסיס טכני. בשנת 2016 העביר הקונגרס האמריקאי את חוק Holocaust Expropriated Art Recovery Act (חוק השבת יצירות אמנות שהוחרמו בתקופת השואה), במטרה למנוע שימוש בטיעונים משפטיים מסוג זה כדי לחסום תביעות השבה של יצירות אמנות שהוחרמו.[4][5]
המוזיאון טען כי פנה לבית המשפט רק לאחר שהוציא כחצי מיליון דולר על חקר היסטוריית הבעלות של הציור, אך לא הצליח להגיע להסכמה עם היורשים. מספר היסטוריונים ציינו כי תביעת יורשי נתן חלשה ביחס לתביעות אחרות להחזרת יצירות אמנות מתקופת השואה. על פי ג'ונתן פטרופולוס, מחבר הספר "העסקה הפאוסטית: עולם האמנות בגרמניה הנאצית", העובדה שנתן הצליחה להעביר את הציור לשווייץ עוד בשנת 1930 מעידה כי היה לה חופש פעולה בכל הנוגע למכירתו. סידני בולקובסקי מאוניברסיטת מישיגן-דירבורן ציין כי אף על פי שנתן קיבלה פיצוי עבור רכוש שנגזל ממנה בתקופת השלטון הנאצי, הציור "החופרים" לא היה חלק מהרכוש שנגזל, והוא נמכר מרצון ולא תחת שליטת הנאצים.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Stryker, Mark (19 במרץ 2006). "The art of the matter". Detroit Free Press. pp. 101–103. נבדק ב-13 בינואר 2019.
{cite news}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Stryker, Mark (19 במרץ 2006). "The art of the matter". Detroit Free Press. pp. 101–103. נבדק ב-13 בינואר 2019.
{cite news}: (עזרה) - ^ Bulanda, George (27 באוגוסט 2014). "Portrait of a Collector". www.hourdetroit.com (באנגלית). ארכיון מ-2022-09-15. נבדק ב-13 בינואר 2019.
{cite web}: (עזרה) - ^ 1 2 "Of museums, heirs and lawsuits - The New York Times". New York Times. 2019-01-14. ארכיון מ-2019-01-14. נבדק ב-2021-02-12.
In May 2004, 15 heirs of Martha Nathan, a collector from Frankfurt who owned the paintings between 1922 and 1938, contacted the museums after viewing the pictures on their Web sites. The heirs said that they believed the paintings belonged to the family.
- ^ "Analysis of The Holocaust Expropriated Art Recovery Act".
