הילד הצהוב

הילד הצהוב
The Yellow Kid

עטיפת הספר שיצא בשנת 1898
מידע כללי
מאת	ריצ'רד פ. אווטקלט
איורים	ריצ'רד פ. אווטקלט
שפת המקור	אנגלית
סוגה	קומדיה מחאה
הוצאה
הוצאה	New York World
תאריך הוצאה	1889
תאריך הופעה ראשונה	17 בפברואר 1889
סדרה
סדרת ספרים	הילד הצהוב

הילד הצהוב (באנגלית: The Yellow Kid) היא רצועת קומיקס אמריקאית אשר התחילה כסיפורי קומיקס קצרים המתארים את חייהם של ילדים עניים בשלהי המאה ה-19. הוא נחשב לקומיקס הראשון בהיסטוריה כפי שאנו מכירים אותו (המבנה הקלאסי של ריבועי הקומיקס) והוא השפיע רבות על תרבות הקומיקס העולמית בהרחבה ועל תרבות הקומיקס האמריקאית בפרט. ה"ילד הצהוב" הוא סיפורי קומדיה שמוצגים בצורת רצועת קומיקס, שמשמעותו היא קומיקסים של עד עשרה ריבועים המוצגים בשורה אחת או שתיים. בדרך כלל הריבוע האחרון הוא ה"פאנץ' ליין" ושאר הריבועים מובילים אליו. הקומיקס של "הילד הצהוב" פורסם בשני עיתונים שונים ולבסוף יצאו כספר בהוצאת "New York World".

את הקומיקס החל לצייר ריצ'רד פ. אווטקלט כאשר היה מורה במנהטן בסוף המאה ה-19. הוא לא רצה לפרסם את סיפוריו הקצרים, וכתב אותם רק בשביל להצחיק את תלמידיו. לאחר שהתלמידים דחקו בו לפרסם את הקומיקס, פנו אליו שני עיתונים העיתון, כדי שיפרסם אצלם את הקומיקס, שעד אז כבר הספיק להיות פופולרי. לבסוף שני העיתונים פרסמו את הקומיקס, תחילה New York World ולאחר מכן New York Journal. בשנת 1896 דרש אווטקלט משכורת גבוהה מ-New York Journal, שם הוא צייר את הילד הצהוב ברצועת צבע חדשה עם עמוד מלא, שהייתה אלימה ואף וולגרית בהשוואה לפאנלים הראשונים שלו למגזין Truth.

הילד הצהוב נחשב לקומיקס הראשון, אך הוא קיבל השראה מסיפורים קודמים שהיו דומים לקומיקס כפי שהתעצב בהמשך. לדוגמה, על אף שלא כולם מחשיבים אותו לקומיקס, הסיפור "ההיסטוריה של רוסיה הקדושה" משנת 1854 מצויר על גבי קווים של תווי נגינה; הוא אינו בנוי בצורה המוכרת של ריבועים, אך הוא שימש מקור השראה לכתיבת הילד הצהוב.

את הקומיקס כולו כתב ואייר רצ'רד פ. אווטקלט בסגנון הייחודי לו, שמשלב בין ציורים בסגנון ימי הביניים וסגנון הומיריסטי וסאטירי. פרצופיהם של הדמויות מוגזמים למדי – אפים גדולים, עיניים קטנות, אוזניים קטנות, פה גדול ובדרך כלל גם ראש גדול. אמנם הדמות הראשית היא בוגרת יחסית, אבל פרצופה נראה עדיין כפרצוף של תינוק שובב – קריח, מחייך חיוך סתמי, ואפו ועיניו קטנים מאוד. הקומיקס לא משתמש בבועות דיבור המוכרות מקומיקסים מאוחרים יותר, אלא כל המילים שאומר הילד הצהוב מופיעות על הטוניקה שלו. בקומיקסים הראשונים לא השתמש אווטקלט בצבע, ופרסם בעיקר קומיקס ילדותי בשחור לבן.

רק בשנת 1896, שנתיים לאחר ההופעה הראשונה של הקומיקס, החל לפרסם ב'כתב העת ניו יורק' את הקומיקס שלו בצבע, וכך זכו הקוראים לראשונה לראות את גיבור הקומיקס צבוע בצהוב. בקומיקס הצבעוני הרשה לעצמו אווטקלט לצייר את הקומיקס בצורה יותר נועזת, הוסיף צבעים והצללות, אלימות, וולגריות וגם כתיבה יותר בועטת נגד ההתנהלות של הממשל באותן שנים. בעת הצביעה הוא השתמש בצבעי מים ועפרונות, כלים שהיו ייחודיים לציור של אותה תקופה, ואפשר להבחין בדקויות של הצביעה. צבעי המים נותנים צבע אחיד שיכול לצבוע שטחים גדולים על הדף, כמו חולצתו של הילד הצהוב, ואילו העפרונות משאירים קווים קלים ואפשר להשתמש בהם להצללה בהדרגתיות, כך שרוב ההצללה בקומיקס ובכלל בציורי הצבע של תקופה זו נעשית בעיפרונות צבעוניים. מכיוון שצבע היה יקר, גם כשהייתה אפשרות של צביעה אמנים לא יכלו לצבוע את כל הקומיקס אלא רק חלקים קטנים ממנו, ולכן חלקים גדולים מאוד מדפי הקומיקס נשארו בצבע הדף שעליו הודפסו. זה גרם לחידוד הצביעה באזורים שכן נצבעו, והבליט אותם. כתוצאה מכך, שערי העיתונים נצבעו תמיד בצבעים עזים ובולטים, עשירים באיורים גדולים, כדי למשוך את הקהל, בעוד שרוב העיתון היה צבוע רק בחלקו באופן שולי. הקומיקס של הילד הצהוב היה חייב למשוך אליו קוראים בלי לבזבז הרבה כסף על צבע, ולכן אווטקלט השתמש בצבעים חמים לקומיקס שלו כמו צהוב, חום ואדום.

[אווטקלט] מעולם לא למד את לימודי האמנות, אבל נראה היה שזה היה טבעי אצלו.

— "lancaster daily eagle obituary"

מיקי דאגן, הידוע בעיקר בשם "הילד הצהוב", היה ילד יחף וקירח שלבש טוניקה צהובה גדולה והסתובב בסמטאות שכונות העוני האופיינית לניו יורק של המאה ה-19. הסמטה של דאגן הייתה מלאה ילדים עניים אחרים. הוא דיבר בדרך כלל בסלנג, שהודפס על חולצתו. הוא וחבריו היו מעוללים כל מיני מעשיות הומוריסטיות וסאטיריות שקשורות לחברה האמריקאית ובפרט לעוני בניו יורק. ראשו של הילד הצהוב היה מגולח לגמרי כאילו נוקה לאחרונה מכינים, מחזה נפוץ בקרב ילדים בגטאות הדיור בניו יורק באותה תקופה. הטוניקה שלו, שנתפרה על ידי אחות מבוגרת, הייתה בצבע לבן או תכלת ברצועות הצבעוניות הראשונות, ורק לאחר מכן הוחלף בצבע צהוב.

אוקולט סיפר שהדמות לא הייתה מבוססת על ילד ספציפי, אלא על טיפוס של ילד שהיה פוגש לעיתים קרובות בשכונות עוני בעיר:

הילד הצהוב לא היה אינדיבידואל אלא טיפוס. כשהייתי מסתובב בשכונות העוני, הייתי נתקל בו לעתים קרובות, משוטט או מתיישב על מפתן דלתות מלוכלכות. תמיד אהבתי את הילד. הוא היה בעל אופי מתוק ומזג עליז והיה נדיב. זדון, קנאה או אנוכיות לא היו תכונות שלו, והוא מעולם לא איבד את העשתונות.

— ריצ'רד פ. אווטקלט, בראיון משנת 1902^[1]

מאז פרסומו של הילד הצהוב בעיתונים שונים, עיתונים רבים ברחבי העולם ובעיקר באמריקה החלו להילחם זה בזה כדי לפרסם קומיקס שבועי או יומי. זה התחיל מפני שכשהילד הצהוב פורסם בעיתון היה זה דבר מהפכני ועד מהרה הקומיקס הפך לפופולרי והקפיץ את מכירות העיתונים שפרסמו אותו. עיתונים מתחרים הבינו שיש פוטנציאל בקומיקס והחלו גם הם לפרסם קומיקסים של אמנים מקומיים והקשר בין העיתונות לקומיקס התעצם והפך לקשר הדוק מאוד. מאז ועד היום הרבה מאוד עיתונים מפרסמים את הקומיקס, והוא הפך לאחד מסמלי תרבות הפופ.

ערך מורחב – עיתונות צהובה

עיתונות צהובה, שמשמעותה היא עיתונות רדודה וזולה, קיבלה את שמה משתי סיבות. האחת היא שהעיתונים הזולים במקור הודפסו על נייר צהוב, שהיה זול יותר לייצור והדפסה ולכן נוצר קשר בין עיתון זול לדפים צהובים. הסיבה השנייה היא שהעיתונים בהם פורסם הילד הצהוב היו עיתונים רדודים וזולים יחסית ומפני שהילד הצהוב נהיה פופולרי והפך את העיתונים הרדודים למוכרים בזכותו, השם של עיתונים אלה הפך ל"עיתונים צהובים" בגלל אותו קומיקס. עד היום הביטוי 'עיתונות צהובה' משמש כדי לתאר עיתונים מסוימים.

הקומיקס של הילד הצהוב מוזכר במקומות רבים כמו בספר "1001 קומיקס" שם הוא קיבל עמוד שלם שכולל את תמונת השער המקורית של הספר ותקציר של חצי עמוד על אודות הספר. עוד מקום בו מוזכר הילד הצהוב הוא בסדרת הקומיקס של אורי פינק "תולדות העיפרון" שפורסמה בעיתון "זבנג" לאורך שנת 2018 וקצת ב-2019. בפרק אחד של הסדרה אורי פינק וחברו העיפרון חוזרים בזמן אל ניו יורק של המאה ה-19 ושם הם פוגשים את הילד הצהוב ואת אווטקלט. אווטקלט מסביר לפינק ולעיפרון כי העיתונים דוחקים בו לפרסם את סיפוריו וכל אחד מהם מנסה לשכנע אותו לפרסם את זה אצלו. פינק גם פוגש את הילד הצהוב עצמו שמסביר לו על עצמו ועל איך שהמילים לא מופיעות אצלו בבועת דיבור אלא מופיעות על חולצתו. פרק זה נועד להסביר על הילד הצהוב ועל השפעתו על הקומיקס.

החל משנת 1970 עד שנת 2005, עם הפסקה של שנה בשנת 1993, חולק באיטליה פרס קומיקס על שם הרצועה, "פרס הילד הצהוב".

• 1001 קומיקס

מדיה וקבצים בנושא הילד הצהוב בוויקישיתוף

• הילד הצהוב, באתר אוניברסיטת המדינה של אוהיו
• ביקורות על הספר, באתר "comic book pluse"
• כתבה על הילד הצהוב, באתר "mentalfloos"