הפצצת טוקיו
 | ||||||
| טוקיו עולה בלהבות לאחר ההפצצה, 26 במאי 1945 | ||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 1942–1945 (כ־3 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
טוקיו  | |||||
| קואורדינטות | 35°41′00″N 139°46′00″E / 35.683333333333°N 139.76666666667°E | |||||
| תוצאה |
75,000 - 200,000 הרוגים מעל מיליון פליטים | |||||
| ||||||
  | ||||||
הפצצת טוקיו (ביפנית: 東京大空襲 Tōkyōdaikūshū) מתייחסת לסדרת הפצצות אסטרטגיות על העיר טוקיו שנערכו על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית בזמן המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. האמריקנים ערכו את ההתקפה הראשונה על טוקיו באפריל 1942. הפצצה אסטרטגית של אזורים עירוניים החלה ב-1944, לאחר שמפציצי בואינג B-29 סופרפורטרס נכנסו לשירות והחלו להמריא מבסיסים בסין, ולאחר מכן מאיי מריאנה. הפצצות ה-B-29 מאיים אלה החלו ב-17 בנובמבר 1944, ונמשכו עד 15 באוגוסט 1945, היום בו נכנעה האימפריה היפנית. לפי הערכות שונות בין 75 ל-200 אלפי אנשים נהרגו בסדרת הפצצות זו.
הפשיטה של דוליטל
ערך מורחב – הפשיטה של דוליטל
ההפצצה הראשונה על טוקיו הייתה הפשיטה של דוליטל, שנערכה ב-18 באפריל 1942. 16 מפציצי B-25 מיטשל המריאו מסיפון נושאת המטוסים הורנט ותקפו מטרות ביוקוהמה ובטוקיו, ולאחר מכן המשיכו לשדות תעופה ידידותיים בסין. הפשיטה הייתה נקמה על ההתקפה על פרל הארבור שערכו היפנים ארבעה חודשים לפני כן. הנזק שנגרם מהפשיטה לא היה רב, אך שימש להעלאת המוראל בקרב תושבי ארצות הברית. מכיוון שנאלצו להמריא מנושאות המטוסים לפני הזמן המיועד, אזל הדלק ממרבית המטוסים, וטייסיהם נאלצו לבצע נחיתות חירום לפני שהגיעו לשדות התעופה. אחד המטוסים נחת בשטח ברית המועצות, שהייתה מדינה נייטרלית, וצוות המטוס נעצר אך שוחרר בהמשך. שני צוותים אחרים נתפסו על ידי היפנים, ושלושה מהטייסים הוצאו להורג בהמשך המלחמה.
פשיטות B-29
כניסתו לשירות של המפציץ B-29 סופרפורטרס היווה התפתחות משמעותית במערכת הפצצת יפן. למפציץ היה טווח פעולה של 6,000 קילומטרים, והיה מסוגל לתקוף מטרות מרום של 9,000 מטרים, בו אש הנ"מ לא הייתה אפקטיבית, ולפיכך השתתף בכמעט 90% מפשיטות ההפצצה שנערכו על יפן. לאחר שכבשו בעלות הברית איים הקרובים מספיק ליפן בנובמבר 1944, הן הקימו עליהם שדות תעופה מהם יכלו המפציצים להגיע ליפן ולשוב בשלום.
תחילה השתמשו המפציצים בפצצות רגילות, אך התברר שהן סוטות ממסלולן בשל זרם הסילון. לפיכך הורה קרטיס לה מיי, מפקד חיל האוויר ה-20, על שימוש בפצצות תבערה שיכלו את מבני העץ והנייר של ערי יפן. הפשיטה הראשונה בה הטילו המפציצים פצצות תבערה הייתה על העיר קובה ב-4 בפברואר 1945. ב-25 בפברואר תקפו 174 מפציצי B-29 את טוקיו לאור יום, והטילו 453.7 טון פצצות תבערה שכילו שטח של 2.6 קילומטר רבוע. לאחר מכן ביקש למיי מטייסיו לטוס ברום של 2,500-1,500 מטרים ובלילה, מכיוון שאש הנ"מ של היפנים לא הייתה אפקטיבית בגובה כה נמוך, ומכיוון שמטוסי הקרב היפנים לא יכלו לטוס בלילה. כדי להוריד ממשקל המטוסים עבור הטיסה הנמוכה וכדי להוריד את צריכת הדלק, הורה למיי להסיר את כל מקלעי ההגנה מלבד תותח הנ"מ האחורי.
בליל 9–10 במרץ 1945 279 מפציצי B-29, שהמריאו מאיי מריאנה, הטילו כ-1,665 טון פצצות על טוקיו. מרבית הפצצות היו פצצת מצרר במשקל 230 קילוגרם שהכילו 38 פצצות נפאלם, ונועדו להתפוצץ בגובה 600–700 מטרים מהקרקע. המפציצים הראשונים הטילו את פצצותיהם בתבנית בצורת האות האנגלית "X", שבמרכזה אזורים מאוכלסים בצפיפות. תבנית הפצצה זו סיפקה למפציצים האחרים נקודת ייחוס, והם הטילו את פצצותיהם בסביבות ה-X הבוער. מוקדי שרפה שונים התלכדו ויצרו סופת אש עזה. בהפצצה זו נשרף שטח בגודל 41 קילומטרים רבועים, וכ-100,000 אנשים נהרגו. הפצצה זו נחשבת להפצצה הקונבנציונלית הקטלנית ביותר בהיסטוריה[1].
תוצאות
עד תחילת מערכת פצצות התבערה לא היו להפצצות בעלות הברית השפעה רבה על התעשייה הכבדה היפנית. עם תחילתה הושמדו מרבית בתי המלאכה והתעשייה הקלה שייצרו מכונות עבור התעשייה הכבדה. בנוסף, רבים מפועלי התעשייה נהרגו או נפצעו בהפצצות. בסך הכל ירדה התפוקה התעשייתית של טוקיו ב-50% לאחר הפצצות התבערה.[2]
אבדות
הוועדה לבחינת ההפצצות האסטרטגיות של ארצות הברית העריכה שכ-88,000 אנשים נהרגו בהתקפה זו, 41,000 נפצעו, ומעל מיליון תושבים איבדו את בתיהם. כוחות כיבוי האש של טוקיו העריכו שנהרגו 97,000 אנשים, וש-125,000 נפצעו, וההיסטוריון ריצ'רד רודס העריך שמספר ההרוגים היה גבוה מ-100,000 ושמספר הפצועים היה כמיליון.[3]
גיחת ההפצצה בליל 9 במרץ הייתה ההפצצה הקטלנית ביותר במלחמת העולם השנייה. קטלנית יותר מהפצצת דרזדן, ואף מהטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, כאירועים נפרדים.[4]
לאחר המלחמה
בין השנים 1948 ו-1951 נטמן אפרם של 105,400 קורבנות הפצצות בפארק יוקואמיצ'ו ברובע סומידה. בשנת 2001 נחנכה בפארק אנדרטה לזכר הקורבנות.
בשנת 2007 התנצל ראש ממשלת יפן שינזו אבה בכתב והודה באחריות יפן על הפצצת ערים סיניות החל ב-1938. הוא כתב שעל האימפריה היפנית היה להיכנע ברגע שנפתחה מלחמה שבה לא היה לה סיכוי לנצח, וכך היו יכולות להימנע ההפצצות על טוקיו ועל ערים אחרות ביפן.[5] בשנת 2013 טען אבה שההפצצות נערכו בניגוד למשפט הבינלאומי, אך הודה שייתכן שעמדו בחוקי המשפט הבינלאומי של אותה עת.[6]
בשנת 2007 הגישו 112 חברים באיגוד המשפחות השכולות של קורבנות ההפצצות על טוקיו תובענה ייצוגית כנגד ממשלת יפן, בה תבעו לקבל התנצלות רשמית ופיצויים בגובה 1.32 מיליארד ין יפני. בתובענה טענו התובעים שממשלת יפן אשמה בהפצצות מכיוון שלא סיימה את המלחמה מוקדם יותר, ולאחר ההפצצה לא סייעה לאזרחים בעודה שולחת סיוע רב לאנשי צבא ולמשפחותיהם. לאחר שנדחו ממספר ערכאות, בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון של יפן את תביעתם ב-2013.[5]
קישורים חיצוניים
- רותם קובנר, טוקיו תחילה, אודיסאה 28, יולי 2015
- דו"ח ההפצצות האסטרטגיות של ארצות הברית.
- Karacas, Cary, Fire Bombings and Forgotten Civilians: The Lawsuit Seeking Compensation for Victims of the Tokyo Air Raids, The Asia-Pacific Journal Vol 9, Issue 3 No 6, January 17, 2011.
- Selden, Mark, A Forgotten Holocaust: US Bombing Strategy, the Destruction of Japanese Cities & the American Way of War from World War II to Iraq, Japan Focus, 2007.
- Torres, Ida, Japanese government says 1945 Tokyo bombing was ‘against humanitarian principles’, Japan Daily Press, 2013.
- Vance, Laurence M. BOMBINGS WORSE THAN NAGASAKI AND HIROSHIMA, The Future of Freedom Foundation, 2009.