ויקטור יושצ'נקו

ויקטור אנדריוביץ' יושצ'נקו
Віктор Андрійович Ющенко
	ויקטור יושצ'נקו
	ויקטור יושצ'נקו
לידה	23 בפברואר 1954 (בן 70); חורוז'יבקה, אוקראינה הסובייטית, ברית המועצות
שם לידה	Віктор Андрійович Ющенко
מדינה	אוקראינה
השכלה	האוניברסיטה הכלכלית הלאומית של טרנופול
מפלגה	אוקראינה שלנו
בת זוג	קטרינה יושצ'נקו
	23 בינואר 2005 – 25 בפברואר 2010; (5 שנים ו־4 שבועות)
	→ ליאוניד קוצ'מה ויקטור ינוקוביץ' ←
	22 בדצמבר 1999 – 29 במאי 2001; (שנה ו־22 שבועות)
	→ ולרי פוסטובנקו אנאטולי קינאך ←
פרסים והוקרה
	אזרחות כבוד של מוקצ'בו (2005); פרס פרופיל האומץ (2005); הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (9 באוקטובר 2006); פרס בית צ'טמן (2005); מסדר איסמעיל סמאני; מסדר הצלב הדרומי; מסדר הניצחון של גאורגיוס הקדוש; מסדר גיזת הזהב הגאורגי; עיטור מסדר העיט הלבן של פולין; מסדר האור הנשיאותי; הצלב הגדול של מסדר פולוניה רסטיטוטה; המסדר המלכותי של השרפים; הצלב הגדול עם שרשרת של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה ההונגרית; המסדר הגדול של המלך טומיסלב; צלב ההוקרה; מדליית החירות של פילדלפיה; פרס אוקראינה למדע ולטכנולוגיה; מסדר היידר אלייב; הצלב הגדול עם הצווארון של מסדר שלושת הכוכבים; מדליה ל-25 שנה לעצמאות אוקראינה; כלכלן כבוד של אוקראינה; הצלב הגדול עם הצווארון של מסדר ויטאוטאס הגדול; עיטור הכישרון של נשיא אוקראינה; אזרחות כבוד של לבוב ;
חתימה

וִיקְטוֹר אַנְדְּרִיוֹבִיץ' יוּשְצֶ'נְקוֹ (באוקראינית: Віктор Андрійович Ющенко, ‏האזנה^ⓘ‏^?‏; לעיתים נכתבת הצורה יושנקו, נולד ב-23 בפברואר 1954 בכפר חורוז'יבקה) הוא מדינאי אוקראיני, איש הימין המתון והפרו-מערבי, נשיאה השלישי של אוקראינה.

ראשית חייו

יושצ'נקו נולד ב-23 בפברואר 1954 בכפר חורוז'יבקה שבמחוז סומי למשפחה של מורים. אחרי סיום לימודיו התיכוניים למד כלכלה בטרנופול וסיים את לימודיו שם ב-1975. לאחר ששירת שנה בצבא, עבר ב-1976 לעבוד בסניף מקומי של הבנק הממלכתי של ברית המועצות בעיירה אוליאנובקה במחוז סומי, שם עבד עד לשנת 1985, עת הועבר למחלקת ההלוואות והתקצוב של החקלאות שבקייב, בירת אוקראינה. בשנת 1987 הוזמן על ידי ואדים הטמן לעבוד בסניף קייב של הבנק של ברית המועצות לתעשייה וחקלאות (החל משנת 1990 - בנק "אוקראינה"). בדצמבר 1989 מונה יושצ'נקו למ"מ יו"ר הוועד המפקח בבנק החקלאי-תעשייתי בקייב, תפקיד שבו שימש עד 1993.

בשנה זו הוזמן יושצ'נקו על ידי ואדים הטמן לעבוד בבנק הלאומי של אוקראינה, ואחרי התפטרותו של הטמן באותה שנה מונה לנשיא הבנק הממלכתי (משרה המקבילה לנגיד בנק ישראל בארץ).

בתקופת כהונתו בראש הבנק נערכה רפורמה מונטרית מקיפה שיצרה את המטבע הלאומי של אוקראינה, ההריבניה, נוסדו האוצר הלאומי ובית דפוס השטרות והמטבעות של המדינה. בשנת 1998 הוא התמודד בהצלחה עם אינפלציה ומשבר כלכלי שהכו במדינה.

הכניסה לפוליטיקה

ב-22 בדצמבר 1999 באופן מפתיע מינה אותו הנשיא ליאוניד קוצ'מה לתפקיד ראש ממשלת אוקראינה, אחרי שהמועמד קודם ולרי פוסטובנקו לא קיבל את אמון הפרלמנט על חודו של קול. אף על פי שקוצ'מה ראה ביושצ'נקו יריב פוליטי חשוב, הוא נאלץ למנותו בשל הצורך של אוקראינה בתמיכה כלכלית של המערב. מינויו של יושצ'נקו אושר בפרלמנט האוקראיני ברוב מוחץ של 296 תומכים מול 12 מתנגדים. בתקופת כהונתו הייתה באוקראינה התקדמות כלכלית ניכרת, חובות הממשלה צומצמו והתמ"ג צמח לראשונה מאז היווסדות המדינה (אם כי מבקריו של יושצ'נקו טוענים שהצמיחה נבעה מהמצב של הכלכלה העולמית בכלל ולאו דווקא מפעולותיו). אולם, יושצ'נקו וממשלתו נכנסו לעימות חריף עם תעשייני הפחם והגז ועם הנשיא קוצ'מה, אשר יושצ'נקו האשימו בחבלה במהלכיו. ב-29 במאי 2001 בפרלמנט האוקראיני נערכה הצבעת אי-אמון בממשלת יושצ'נקו, שבה זכתה הממשלה רק ל-69 קולות תומכים בלבד מול 263 מתנגדים ולכן הודחה.

בשנת 2002 הקים יושצ'נקו את הבלוק המפלגתי האופוזיציוני "אוקראינה שלנו", אשר זכה בכרבע מקולות הבוחרים בבחירות לפרלמנט וכך היה לסיעה הגדולה ביותר בו. אף על פי שניסיונותיו של יושצ'נקו להתחבר עם מפלגות אופוזיציה נוספות נכשלו, הוא נחשב לראש האופוזיציה לנשיא קוצ'מה.

הפופולריות של יושצ'נקו בקרב אוכלוסיית אוקראינה המשיכה לעלות והוא היה אהוד אף יותר מהנשיא המכהן ליאוניד קוצ'מה.

מועמד לנשיאות

בשנת 2004 הסתיימה כהונת הנשיא קוצ'מה ויושצ'נקו הכריז על עצמו כמועמד עצמאי לתפקיד הנשיא. כמקודם, הוא חרת על דגלו את האוריינטציה הפרו-אירופית, צירוף אוקראינה לנאט"ו, מלחמה בשחיתות וליברליזם כלכלי. יריבו העיקרי היה ראש הממשלה המכהן, ויקטור ינוקוביץ'. מאז כהונתו כרה"מ יושצ'נקו שיפר את מנהיגותו כשצירף אליו את הליברלים והסוציאליסטים ביצרו את הגוש של "הכוח של אוקראינה" בהנהגתו יחד עם יוליה טימושנקו הרדיקלית.

במהלך מערכת הבחירות הוחדר החומר הכימי טטרכלורו-דיבנזו-דיאוקסין(אנ'), ממשפחת תרכובות הדיאוקסין, למזון של יושצ'נקו. הרעל גרם לו לכאבים עזים בפניו והם הושחתו. הוא יצא לניתוחים באוסטריה. החוקרים מצאו כי מדובר בהרעלה מכוונת, והאשם העיקרי נפל על יריבו של יושצ'נקו, ינוקוביץ'.

יושצ'נקו עלה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות יחד עם יריבו העיקרי ינוקוביץ', תוך שהוא גובר עליו בהפרש מינימלי בסיבוב הראשון (39.87% ליושצ'נקו מול 39.23% לינוקוביץ'). בסיבוב השני נטען תחילה כי ינוקוביץ' ניצח, אך משקיפים מארצות שונות טענו לזיופים המוניים לטובת ינוקוביץ', אשר מנגד טען לזיופים לטובת יושצ'נקו דווקא. הטענות לזיופים נבעו בין השאר מההפרש הגדול בין המדגמים (אשר נתנו ליושצ'נקו ניצחון בהפרש של 11%) לבין התוצאות הרשמיות (שנתנו את הניצחון לינוקוביץ' בהפרש של 3%).

יושצ'נקו ותומכיו סירבו לקבל את תוצאות הבחירות הרשמיות ופתחו בפעולות מחאה המוניות, אשר נודעו כ"מהפכה הכתומה". לאחר 13 יום בית המשפט העליון של אוקראינה הכריז על הסיבוב השני של הבחירות מבוטל והורה לקיים סיבוב שני נוסף. בסיבוב נוסף זה גבר יושצ'נקו על ינוקוביץ' עם 52 אחוז תמיכה לעומת 44 אחוז לינוקוביץ'. הפעם היו אלה אנשיו של ינוקוביץ' אשר ערערו על התוצאות בפני בית המשפט העליון, אך הלה פסק ב-20 בינואר 2005 שהבחירות תקפות בהיעדר ראיות להפך.

ב-23 בינואר 2005 הושבע יושצ'נקו לנשיאות אוקראינה.^[1]

נשיא

"100 הימים" הראשונים לכהונתו של יושצ'נקו עברו בסימן פיטורין ומינויים רחבי היקף בכל רמות הרשות המבצעת. בין השאר, יושצ'נקו מינה את בעלת בריתו הנאמנה יוליה טימושנקו לראש הממשלה. כמו כן, יושצ'נקו הרבה לבקר בחו"ל. בין היעדים החשובים שבביקוריו: במוסקבה, בשטרסבורג ובארצות הברית.

עם הזמן החלו להתגלות קשיים בפעולתה של הממשלה של טימושנקו, בין השאר בשל היות הממשלה מורכבת ממספר רב של גורמים אשר לא יכלו להגיע להחלטה. לכך נוספו גם האשמות של אנשים שונים בשחיתות, ולכן ב-8 בספטמבר 2005 יושצ'נקו חולל גל פיטורים שני ופיטר את ראש הממשלה טימושנקו עם כל הממשלה, את מזכיר מועצת הביטחון וההגנה פיוטר פורושנקו, את ראש רשות המכס ועוד מספר בכירים. יושצ'נקו עצמו אמר על פיטוריו ההמוניים ש"הסיבה לפיטורי הממשלה היא אי-הבנת האינטרס של המדינה - לעבוד לטובת האזרח והמדינה בלבד כעדיפות הראשונה של כל עובד ציבור. לחבריי ניתנו סמכויות רחבות-היקף, אך הם לא עמדו בציפיות" - על פי העיתון האינטרנטי lenta.ru, אשר השווה אותו לרובספייר, מנהיגה של המהפכה הצרפתית. לממלא מקום ראש הממשלה מונה יורי יחאנורוב, אשר תואר בעיתונות כ"טכנוקראט" שאינו יכול להתחרות בנשיא מבחינה פוליטית.

ב-22 בספטמבר הביע הפרלמנט האוקראיני אמון בממשלה החדשה ברשות יורי יחאנורוב לאחר שיומיים קודם לכן היו חסרים לו רק שלושה קולות. האישור למינויו של יחאנורוב לראש הממשלה ניתן בזכות סיעתו של ראש הממשלה לשעבר ינוקוביץ', אשר כרת ברית עם יושצ'נקו.

בשנת 2010 סיים את תפקידו.

משפחה וחיים פרטיים

יושצ'נקו נשוי לקטרינה יושצ'נקו-צ'וּמצ'נקוֹ. עובדת היותה של אשתו אזרחית ארצות הברית (ממוצא אוקראיני) שעבדה במשרד החוץ האמריקאי, הביאה לביקורת חריפה נגדו מצד אויביו הפוליטיים שהאשימו אותו בהיותו מרגל אמריקאי שמנסה להכניע את אוקראינה לתכתיבים מארצות הברית ומנאט"ו. הוא אב ל-5 ילדים וסב ל-2 נכדים.

ראו גם

המהפכה הכתומה

קישורים חיצוניים

ויקטור יושצ'נקו, ברשת החברתית פייסבוק
ויקטור יושצ'נקו, סרטונים בערוץ היוטיוב
ויקטור אנדרייביץ' רובספייר, מאמר עיתונאי על פיטורי ממשלת אוקראינה בעיתון האינטרנטי lenta.ru
[1](הקישור אינו פעיל), ויקטור יושצ'נקו מברך את יהודי אוקראינה לרגל ראש השנה תשס"ז
[2], ראיון שנתן הנשיא ויקטור יושצ'נקו ל-Euronews, בתאריך 21 בספטמבר 2007
יושצ'נקו: פוטין שרד כי הזרים מיליונים למנהיגי אירופה, כאן חדשות, בתאריך 17 באפריל 2022
ויקטור יושצ'נקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ סוכנויות הידיעות, ויקטור יושנקו הושבע לנשיאות אוקראינה, באתר ynet, 23 בינואר 2005

[1] סוכנויות הידיעות, ויקטור יושנקו הושבע לנשיאות אוקראינה, באתר ynet, 23 בינואר 2005

[1]

ראשי אוקראינה
בתקופה הסובייטית	גיאורגי פיאטאקוב (1919) • סטאניסלב קוסיאור (1919–1920, 1928–1938) • ויאצ'סלב מולוטוב (1920–1921) • דמיטרי מנואילסקי (1921–1923) • עמנואל קווירלינג (1923–1925) • לזר קגנוביץ' (1925–1928, 1947) • ניקיטה חרושצ'וב (1938–1947 ,1947–1949) • לאוניד מלניקוב (1949–1953) • אלכסיי קיריצ'נקו (1953–1957) • ניקולאי פודגורני (1957–1963) • פיוטר שלסט (1963–1972) • ולדימיר שצ'רביצקי (1972–1989) • ולדימיר איוואשקו (1989–1990) • סטאניסלב גורנקו (1990–1991)
נשיאי אוקראינה	ליאוניד קרבצ'וק (1991–1994) • ליאוניד קוצ'מה (1994–2005) • ויקטור יושצ'נקו (2005–2010) • ויקטור ינוקוביץ' (2010–2014) • אולכסנדר טורצ'ינוב (2014) • פטרו פורושנקו (2014–2019) • וולודימיר זלנסקי (2019 ואילך)