זכות בחירה לנשים

זכות בחירה לנשים לא הייתה מקובלת בדמוקרטיות של ימי קדם. במהלך המאה ה-19 החלו להתעורר דרישות להעניק לנשים זכות בחירה, וברוב המדינות היא ניתנה במהלך המאה ה-20.

היסטוריה

זכות בחירה לנשים הוענקה לראשונה ברפובליקה הקורסיקנית אשר התקיימה בין השנים 1755–1769 באי קורסיקה, אך הוגבלה לנשים לא נשואות. כאשר האי נכבש וסופח לממלכת צרפת בשנת 1769, בוטלה זכות ההצבעה, ובפרט זכות ההצבעה לנשים.

החוקה של ניו ג'רזי העניקה זכות בחירה לנשים בעלות רכוש בין השנים 1776–1807, אך לא לנשים נשואות אשר לא החזיקו רכוש בנפרד מבעליהן.

בשנת 1838 הצטרף האי פיטקרן לאימפריה הבריטית והעניק זכות בחירה גם לנשים, הגם שהקהילה באי הייתה קטנה ביותר. המדינה הריבונית הראשונה שהעניקה זכות בחירה לנשים, שעדיין קיימת, היא ניו זילנד, אשר העניקה לנשים זכות בחירה לקראת הבחירות בשנת 1893. אמנם לנשים לא ניתנה עדיין הזכות להיבחר לבית הנבחרים, אך באותה שנה נבחרה האישה הראשונה לראש עיר באונהונגה, אליזבת ייטס, שכיהנה בתפקיד למשך שנה.

בתחילת המאה ה-20 הוקמו מספר ארגונים לאומיים ובינלאומיים לתיאום המאמצים לשינוי החקיקה שתוביל לזכות ההצבעה, שהמרכזי ביניהם הוא ברית הנשים הבינלאומית (International Alliance of Women). הארגון היה פעיל גם בקידום זכויות אזרח לנשים.

פינלנד העניקה לנשים את הזכות לבחור ולהיבחר בשנת 1906. רוסיה העניקה לנשים זכות בחירה בשנת 1917, בריטניה וגרמניה בשנת 1918. ארצות הברית אשררה את התיקון ה-19 לחוקה אשר העניק זכות בחירה לנשים בכל המדינות, בשנת 1920. בספרד ניתנה זכות בחירה לנשים על ידי הממשלה הרפובליקנית בשנת 1930. בברזיל לאחר מאבק ארוך שנים בהובלת ברטה לוץ זכות בחירה לנשים ניתנה ב-1931 והיא נבחרה לפרלמנט תוך מספר שנים. בצרפת ניתנה לנשים זכות בחירה בשנת 1944 ובשווייץ רק בשנת 1971‏.^[1] עם מתן זכויות הצבעה לנשים בסעודיה בשנת 2011, בכל המדינות בעולם - שנערכות בהן בחירות - ניתנת זכות הצבעה לנשים.

בארץ ישראל

ערך מורחב – זכות הבחירה לנשים בארץ ישראל

בספרו האוטופי אלטנוילנד שנכתב בשנת 1902 חזה הרצל את הדמוקרטיה היהודית בארץ ישראל ככזו המעניקה לנשים את הזכות לבחור ולהיבחר.^[2] החל בקונגרס הציוני העולמי השני הוענקה לנשים זכות בחירה לקונגרס הציוני. המחלוקת הראשונה על זכותן של נשים יהודיות בארץ ישראל להשתתף בבחירות התרחשה בזכרון יעקב ב-1903, בבחירות לוועד שאמור היה לייצג את הקהילה היהודית מול השלטונות העות'מאנים. הוחלט שרק לגברים תינתן זכות הצבעה. בשנת 1910 כתבה שרה טהון מאמר בו דרשה זכות בחירה לנשים בארץ.^[3]

נשים יהודיות בארץ ישראל דרשו זכות לבחור ולהיבחר מאז שהחלו הדיונים על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ לאחר הכיבוש הבריטי ותחילת המנדט. בשנת 1919 הוקמה התאחדות נשים עבריות לשיווין זכויות בא"י על ידי שרה עזריהו, רוזה וולט-שטראוס ואחרות, שדרשה שיותר לנשים להשתתף בחיים הציבוריים. את קורות המאבק כתבה שרה עזריהו בספרה על התאחדות הנשים (1949). המאבק הסתיים בהצלחה בשנת 1926 והוא הגורם העיקרי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה.

הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920, ועוררו מחלוקת ביישוב, ובכללו מחלוקת הלכתית בשאלה האם הצבעת נשים מותרת: בעוד הרב קוק, בנוסף לרבנים האשכנזים ומנהיגי העדה בירושלים^[4] סבר שהדבר אסור, סבר הרב עוזיאל הספרדי כי הדבר מותר.^[5] כך כתבו גם מספר רבנים דתיים לאומיים בולטים במאה ה-21, כרב יעקב אריאל^[6] והרב זלמן מלמד.^[7] נימוקיו של הרב קוק בדבר האיסור היו בהסתמך על התפיסה: ”כל כבודה בת מלך פנימה” (ספר תהילים, פרק מ"ה, י"ד) שמשמעה כי נשים, בהתאם לאופיין, אינן צריכות לעסוק בפעילות ציבורית.^[8]^[9] בתגובה לכרוזים חריפים שפרסמו המתנגדים, פרסם ראש ועד הפועל של הסתדרות החרדים באוקראינה, יעקב ברמן, מכתב גלוי בו העיד שבכל רוסיה אוקראינה וליטא הוחלט בשנת תרע"ח על ידי גדולי התורה, בהם הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב הלל מיליקובסקי ואחרים - שאין מניעה מנשים להצביע בבחירות.^[10] כמו כן, טעמי האוסרים לא נחשבו חזקים מספיק לאסור הצבעת נשים בדיעבד - שכן משהוכרע ביישוב שזכות ההצבעה תינתן גם לנשים, גם הפוסקים שהתנגדו לנתינתה תמכו בכך שנשים יממשו אותה כמו גברים, וימנע תת-יצוג של המגזר.^[8]