טעם הדובדבן

טעם הדובדבן
طعم گيلاس
בימוי עבאס קיארוסטמי
הופק בידי עבאס קיארוסטמי
תסריט עבאס קיארוסטמי
עריכה עבאס קיארוסטמי
שחקנים ראשיים הומאיון ארשדי
עבדולרחמן באגרי
אפשין חורשיד בחטיארי
ספאר עלי מוראדי
צילום הומאיון פייוואר
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה Ciby 2000 עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Zeitgeist Films, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה מאי 1997
משך הקרנה 95 דקות
שפת הסרט פרסית
סוגה סרט דרמה, סרט מסע, דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס דקל הזהב עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טעם הדובדבןפרסית: طعم گيلاس) הוא סרט קולנוע איראני מ-1997 בבימויו של עבאס קיארוסטמי. זהו סרט מינימליסטי העוסק באדם הנוסע במכוניתו בחיפוש אחר אדם שיסייע לו במילויה של בקשה מטרידה. הסרט זכה בפרס דקל הזהב ובפרס איגוד המבקרים האמריקני לסרט הזר הטוב ביותר.

עלילה

מר באדי, גבר בגיל העמידה, נוסע במכוניתו ברחובות טהראן בחיפוש אחר אדם שיבצע עבורו מטלה בלתי ברורה כאשר בתמורה הוא מוכן לשלם סכום גבוה של כסף. בהדרגה מתגלה כי הוא מתכוון לשים קץ לחייו וזקוק לאדם שיכסה את גופתו בעפר, לאחר שכבר כרה לעצמו את קברו קודם לכן. הוא מסיע במכוניתו שלושה אנשים, כל אחד בתורו, ושוטח בפניהם את בקשתו. הנוסע הראשון הוא חייל כורדי ביישן שמסרב להיענות לבקשה ואף בורח בבהלה מפני מר באדי. הנוסע השני, איש דת אפגני צעיר, מתנגד להתאבדות מטעמים דתיים. הנוסע השלישי הוא מורה באוניברסיטה שנאות לבקשתו של מר באדי אך בו בזמן מנסה להניא אותו מהחלטתו להתאבד. הוא מספר כי בצעירותו ביקש אף הוא לשים קץ לחייו אך חזר בו לאחר שטעם את טעמם של דובדבנים. המורה מבטיח למר באדי לכסות את גופתו בעפר בבוקר שלמחרת, אם הוא ימצא אותו ללא רוח חיים. באותו הלילה נכנס מר באדי לתוך הקבר שכרה לעצמו ונשכב בתוכו, כאשר לפתע מתחילה סופת רעמים. הסרט מסתיים בנקודה זו בהפוגה ארוכה של מסך שחור שמופרת בתיעוד קצר במצלמה דיגיטלית של קיארוסטמי המצלם את הסרט עצמו.

הפקה

ליהוקו של הומאיון ארשדי לדמות של מר באדי התרחשה במקרה. ארשדי, ארכיטקט שעבד באיטליה היה ללא ניסיון במשחק וזוהה ע"י קיארוסטמי כשנראה במכוניתו בזמן פקק בטהרן.

בדומה לסרטים אחרים רבים של קיארוסטמי, הסרט מורכב בעיקר מסצנות ארוכות ומתנהל בקצב איטי. מר באדי כמעט אף פעם לא נראה בתמונה אחת עם האדם איתו הוא משוחח, מכיוון שהבמאי תמיד ישב בכיסא הנוסע בשעת הצילומים. המצלמה עוברת מצילום קלוז-אפ קבוע של פניו של מר באדי הנוהג במכונית, אל צילום אווירי מרוחק של מכוניתו הנוסעת בין גבעות, כאשר השיחה בין היושבים במכונית עדיין נשמעת באותה עוצמה. טכניקת צילום זו באה במטרה לסמל את הקיום המשותף של העולם הפרטי עם העולם הסובב אותנו. מטרתן של הסצנות האחרונות של הסרט בהן נראה הבמאי מצלם את הסרט עצמו היא לגרום לריחוק פיזי בין הצופה לדמויות ובכך לגרות אותו להרהר בגורלן של הדמויות.

מאז יציאתו של הסרט, שהסצנות האחרונות שלו צולמו במצלמה דיגיטלית, התחיל קיארוסטמי לעשות שימוש נרחב בצילום דיגיטלי בסרטיו, בין השאר בסרטים "חמש", "עשר" ו"10 על עשר".

ביקורות

"טעם הדובדבן" זכה בעיקר לביקורות משבחות. אורי קליין קרא לסרט "מופת של חוּמרה קולנועית המלווה בחמלה גדולה". [1] בביקורת של "הניו יורק טיימס" על הסרט נכתב כי "קיארוסטמי, יותר מכל קולנוען אחר, ניחן בחזון שהוא אפי ומדויק באופן מיקרוסקופי בעת ועונה אחת". המבקר רוג'ר איברט, לעומת זאת, העניק לסרט ביקורת שלילית וטען כי סגנונו של קיארוסטמי בסרט הוא יומרני ואינו תורם להבנת נושאי הסרט.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אורי קליין, טעם הדובדבן, הארץ