כנסיית דומינוס פלוויט
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
כנסייה קתולית  |
| על שם |
ישו |
| כתובת |
הר הזיתים |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1953 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1953 |
| אדריכל |
אנטוניו ברלוצי |
| קואורדינטות | 31°46′41″N 35°14′31″E / 31.777978°N 35.241895°E |
| אתר רשמי | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   כנסיית דומינוס פלוויט | |
  | |
כנסיית דומינוס פלוויט (לטינית Dominus Flevit - "האדון בכה") היא כנסייה קתולית-פרנציסקנית, השוכנת על הר הזיתים בירושלים, וצורתה כשל דמעה.
היסטוריה
בחפירות שנערכו באתר קודם להקמת הכנסייה, בשנים 1953–1955, נחשפו אתר קבורה רב תקופתי ושרידיהם של מנזר ביזנטי מהמאה ה-5, ולצידו כנסייה שהוקדשה לאנה הקדושה. גורלה של כנסייה זו אינו ידוע, ובאופן יוצא דופן בירושלים, הצלבנים לא הקימו במקום כנסייה משלהם. ב-1518 הוקם במקום מסגד אשר נבנה, ככל הנראה, בידי העות'מאנים לרגל כיבושם את הארץ. המסגד כונה "אל-מנסוריה", היינו, "המנצחת". נראה שרק לאחר מכן זוהתה במקום מסורת בכי האדון. הפרנציסקנים הצליחו לרכוש רק את הקרקע שמדרום לשביל העולה אל הר הזיתים, ובנו עליה קפלה ב-1891. חלקו האחר של השטח הגיע לידי מסדר האחיות הבנדיקטיניות, והן מכרו אותו לפרנציסקנים ב-1940, לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים. עם תום המחקר הארכאולוגי במקום ב-1955, נבנתה הכנסייה הנוכחית בידי האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי, במקום בו שכנה הכנסייה הביזנטית הקדומה.
קיימת סברה, שהמקום שבו נמצאת הכנסייה, שימש בתקופות בהן פעל בית המקדש, לשריפת הפרה האדומה, מול פתח ההיכל.[1]
המבנה
ברלוצי עיצב את כיפת הכנסייה בצורת דמעה, כדי להנציח את בכיו של ישו בהיותו על הר הזיתים, עת ניבא את חורבן ירושלים:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב, וַיַּרְא אֶת הָעִיר, וַיֵּבְךְ עָלֶיהָ וַיֹּאמַר... כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלָיִךְ וְשָׁפְכוּ אֹיְבַיִךְ סוֹלֲלָה סְבִיבָיִךְ וְהִקִּיפוּךְ וְצָרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֲבָרָיִךְ. וְהָרְסוּ עַד לָאָרֶץ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָךְ אֶבֶן עַל אָבֶן.
— הבשורה על-פי לוקס 19, 42–44
מזבח ושרידי פסיפס מהכנסייה הביזנטית שולבו במבנה המודרני, אך בעוד שהיא פנתה מזרחה, בדומה לרוב הכנסיות בעולם, הכנסייה המודרנית פונה מערבה, מפני שכאשר ישו עמד על הר הזיתים וביכה את ירושלים, הרי שחייב היה לעמוד ופניו מערבה. העיר העתיקה של ירושלים נשקפת דרך חלון זכוכית הקבוע בקיר המערבי של המבנה, מאחורי המזבח, ובו משולבים צלב, גביע, קוצים המתקשרים לכתר הקוצים וסמלים נוספים. בקדמת המזבח המודרני קבוע פסיפס של תרנגולת האוספת את אפרוחיה והפסוק:
כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת־בָּנַיִךְ כַּתַּרְנְגֹלֶת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת־אֶפְרֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ.
— מתי 23, 37
הכיפה מוזהבת וסביבה ארבעה תבליטים המתארים את כניסת ישו לירושלים ביום ראשון של הדקלים (על הקיר המערבי), שתי סצינות של אנשים הצופים בו (מדרום ומצפון) וסצנה של הרס העיר בידי חיילים רומיים (על הקיר המזרחי).
הקברים
בשדה הקבורה שנחשף באתר קבר מתקופת הברונזה המאוחרת ונקרופוליס שמונה כ-60 מערכות קבורה מימי בית שני ותחילת התקופה הביזנטית. במקום נמצאו 122 גלוסקמות ושבעה סרקופגים. על הגלוסקמות עוטרו שושנות ('רוזטות'), פרחי שושן צחור, ענפי הדס ומסגרות גאומטריות נאות. על ארונות קבורה אלה נחרטו כתובות בעברית, ארמית וביוונית לצד שמות עבריים. כנראה שעלי השושנת של השושן הצחור פורשו בטעות כצלבים וסמלי צלב וכי רו, ומשום כך יש הסוברים שייתכן ומדובר במערת קבורה ששימשה "יהודים-נוצרים" (או "נצרנים"), כלומר יהודים שהאמינו בישו. תופעה זו הייתה ידועה במאה ה-1, כאשר ההבדל בין יהדות ונצרות היה עוד מטושטש.
פסיפס ביזנטי מהאורטוריום
מצפון למבנה הכנסייה מצויה רצפת פסיפס מהתקופה הביזנטית, המתוארכת לתחילת המאה השביעית. הרצפה מוקפת במסגרת מעשה סרטים וגלים. מרכז השטיח מחולק למעוינים הכולאים מסגרות עגולות. המעגלים מאכלסים פרות ו'ירקות', פרחים ודג. מבחר מיני הענפים החקלאיים המוצגים בפסיפס דומינוס פלוויט מעידים על חשיבותה של החקלאות עבור אנשי התקופה. הדגמים מעידים על חקלאות מפותחת ומתקדמת. דגמים אחדים עוצבו אף בתיאור ייחודי ואף יחידאי. למשל, לופה להפקת ספוג רחצה, פיקוסים למאכל ותאנים קשורות בסרט.
לקריאה נוספת
- דוד רפ, הכנסיות היפות בישראל, הוצאת מפה, 2011, ISBN 978-965-521-122-1
- ענת אביטל, תיאורי חקלאות מירושלים ויהודה בתקופות הרומית והביזנטית, כנס חידושים בחקר ירושלים ה-22, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2017, עמ' 303–322
קישורים חיצוניים
- הכנסייה באתר משמורת ארץ הקודש
- קובצי VR של הכנסייה (אורכב 19.02.2012 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
- ^ הרב יונתן אדלר, "מקום שרפת הפרה האדומה בהר הזיתים", תחומין, כב (תשס"ב), עמ' 537–542
