מנדט כפול
מנדט כפול הוא הנוהג שבו נבחרי ציבור מכהנים ביותר מתפקיד נבחר אחד או אחר בו זמנית. לפיכך, אם מישהו שהוא כבר ראש עירייה או חבר מועצת עיר ייבחר כחבר הכנסת בבית המחוקקים הלאומי או הממלכתי ושומר על שני התפקידים, זהו מנדט כפול.
גישות פוליטיות ומשפטיות כלפי החזקת מנדט כפולה משתנות מאוד. במדינות מסוימות, מנדטים כפולים הם חלק מבוסס היטב מהתרבות הפוליטית, באחרים הם עשויים להיות אסורים על פי חוק. לדוגמה, במדינות פדרליות, לעיתים קרובות בעלי תפקידים פדרליים אינם מורשים לכהן בתפקידי מדינה. ברוב המדינות, חברות ברשות שופטת עצמאית או שירות אזרחי פוסלת בדרך כלל אדם מלמלא תפקיד בו-זמנית ברשות המבצעת או ברשות המחוקקת. במדינות עם שיטת ממשל נשיאותית או דואליסטית-פרלמנטרית, חברי הרשות המבצעת אינם יכולים להיות בו זמנית חברים בבית המחוקקים ולהפך. במדינות שבהן יש בית עליון ובית תחתון, בדרך כלל לא ניתן להיות חבר בשני הבתים בו-זמנית. נושא משרה אחד הזוכה בבחירות או מינוי למשרה אחרת שבה אסור כפול מנדט חייב להתפטר מהתפקיד הקודם או לסרב לתפקיד החדש.
ישראל
סעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת מונה סדרה של נבחרי ציבור ובעלי תפקידים ציבוריים שאינם רשאים להגיש את מועמדותם לכנסת. בחלק מהמקרים נדרשת תקופת צינון של נושאי תפקידים אלה קודם שיגישו מועמדותם לכנסת.[1] תפקידים אלה הם:
(1) נשיא המדינה;
(2) שני הרבנים הראשיים;
(3) שופט;
(4) דיין של בית דין דתי;
(5) מבקר המדינה;
(6) ראש המטה הכללי, צבא־הגנה לישראל;
(7) רבנים וכהני דתות אחרות, כשהם משמשים בכהונתם בשכר;
(8) עובדי מדינה בכירים וקציני צבא בדרגות או בתפקידים שייקבעו בחוק;
(9) שוטרים וסוהרים בדרגות או בתפקידים שייקבעו בחוק;
(10) עובדי תאגידים שהוקמו בחוק, בדרגות או בתפקידים שייקבעו בחוק
הגבלה זו חלה גם על מינוי לשר.[2] אין הגבלה דומה בחוק יסוד: נשיא המדינה - כל אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל כשיר להיות מועמד לכהונת נשיא המדינה.[3]
בעבר התאפשר לראש עירייה לכהן במקביל כחבר הכנסת, וכך היו ראשי עיריית תל אביב-יפו, ישראל רוקח ומרדכי נמיר, גם חברי הכנסת במקביל. התאפשרה גם כהונה המקביל כמזכ"ל ההסתדרות וכחבר הכנסת, וכך החזיקו במקביל במשרות אלה ירוחם משל ואחריו עמיר פרץ. אפשרות זו בוטלה בתיקון משנת 1995 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, שבו נוספו לחוק סעיפים 13א ו-13א1.[4]
ארצות הברית
משטר פדרלי
חוקת ארצות הברית אוסרת על חברי הסנאט של ארצות הברית לכהן בתפקידים בתוך הזרוע המבצעת. עם זאת, החוקה לא מציבה מגבלות שימנעו מבעלי תפקידים ממלכתיים או מקומיים לכהן בו-זמנית בתפקיד בכל סניף של הממשל הפדרלי.
מבחינה היסטורית, ארצות הברית ירשה מסורות פוליטיות בסיסיות רבות מבריטניה הגדולה, שבמאה השמונה עשרה סבלה כמה צורות שונות של מנדט כפול. לאחר הקמת הקונגרס הקונטיננטלי ומאוחר יותר הקונגרס הקונטיננטלי השני, למדינות היה שיקול דעת מוחלט בכל הנוגע לאופן בחירת הנציגים לשרת, והיה מקובל שבית המחוקקים של המדינה ממנים חברים מתוך שורותיהם לקונגרס. בזמנו, זה היה נוהג לא שנוי במחלוקת במידה רבה, שכן ההנחה הרווחת הייתה שלקונגרס יהיה מעט יחסית מה לעשות (במיוחד בתקופת שלום) ושרוב קבלת ההחלטות הנובעת מכך תתבצע ברמת המדינה והמקומית. איסור על מנדט כפול היה נתפס לפיכך כמיותר ובלתי רצוי, שכן הוא היה מונע למעשה מצירי הקונגרס מעמדות פוליטיים חשובים יותר, ובכך הופך את הבחירה לקונגרס הלאומי די בלתי רצויים.
במהלך ועידת החוקה שקבעה את החוקה הנוכחית של ארצות הברית, תשומת הלב ניתנה בעיקר לעיצוב ממשל פדרלי עם סניפים שיוכלו לפעול ללא תלות זה בזה וללא השפעה זרה בלתי רצויה, מה שהביא לאיסורים הנ"ל. איסור על פקידי מדינה ומקומיים מהמשרד הפדרלי לא נדון ברצינות. אם זה היה כך, סביר להניח שהייתה מתנגדת חריפה במיוחד על ידי התנועה האנטי-פדרליסטית המתהווה, שרבים מחבריה היו להוטים להבטיח שפקידי מדינה בעלי אינטרס מובהק בהגנה על זכויות המדינות בארצות הברית יורשו לשרת בו-זמנית גם ב- ברמה הפדרלית, במיוחד בקונגרס.
בעשורים הראשונים שלאחר התכנסות הקונגרס של ארצות הברית ב-1789, הקונגרס התכנס לעיתים רחוקות וכמה מדינות השתדלו להכיל מנדטים כפולים על ידי קיום ישיבות החקיקה שלהן בזמנים שלא היו מתנגשים עם ישיבות הקונגרס. בסופו של דבר, כשהממשל הפדרלי גדל בחשיבותו, הקונגרס נתפס כמקור כוח רב. הדבר יצר פוטנציאל לניגודי עניינים והקשה יותר ויותר על הצדקת החזקת מנדטים ברמות שלטון שונות בפני הבוחרים. בהתפתחות הקשורה קשר הדוק, הקונגרס החל להיפגש בתדירות גבוהה יותר ממה שהתכוון במקור, מה שהפך בסופו של דבר לבלתי מעשי ברוב המדינות שאדם אחד יכהן בו זמנית בממשלות המדינה והממשלות הפדרליות.
עם הזמן, הרוב המכריע של המדינות אסרו על מנדטים כפולים מדינתיים ופדרליים.
הממלכה המאוחדת
לפני הבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009, מספר קטן של חברי הפרלמנט האירופי היו גם חברים בבית הלורדים הבריטי.[5] לאחר מכן שונה החוק האירופי כך שלא יתאפשר מצב כזה.[6] בגלל המגבלה של מינוי לורדים לימי חייהם, נפסק כי עמיתים (היושבים כחברי בית הלורדים) נדרשים לתקופת צינון ("חופשת היעדרות") לפני מינויים לחברי הפרלמנט האירופי. לאחר פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי ב-31 בינואר 2020 אין כלל ייצוג בריטי בפרלמנט האירופי.
הערות שוליים
- ^ זכאות להיבחר לכנסת, באתר כל זכות
- ^ סעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה
- ^ סעיף 4 לחוק יסוד: נשיא המדינה
- ^ חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 15), התשנ"ה-1995, ס"ח 1533 מ-19 ביולי 1995
- ^ "Decision and Act concerning the election of the representatives of the European Parliament by direct universal suffrage" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-8 ביולי 2006.
{cite web}: (עזרה) - ^ "Council Decision of 25 June 2002 and 23 September 2002 amending the Act concerning the election of the representatives of the European Parliament by direct universal suffrage, annexed to Decision 76/787/ECSC, EEC, Euratom". Official Journal of the European Communities. L 283: 1–4. 21 באוקטובר 2002. 2002/772/EC,Euratom.
{cite journal}: (עזרה)