מפלגת החירות האוסטרית

מפלגת החירות האוסטרית
Freiheitliche Partei Österreichs
מדינה	אוסטריה
מייסד	אנטון ריינתאלר
מנהיגים	הרברט קיקל
תקופת הפעילות	7 באפריל 1956 – הווה (67 שנים)
אידאולוגיות	שמרנות לאומית, פופוליזם ימני אירוסקפטיות, לאומיות גרמנית אוסטרית, ליברליות לאומית, התנגדות להגירה
מטה	וינה
מיקום במפה הפוליטית	ימין רדיקלי
ארגונים בינלאומיים	מפלגה של 'אירופה של האומות והחופש'
צבעים רשמיים	כחול
	www.fpoe.at

מפלגת החירות האוסטרית (בגרמנית: Freiheitliche Partei Österreichs; בראשי תיבות: FPÖ) היא מפלגת ימין באוסטריה. המפלגה מזוהה עם הימין הקיצוני באירופה.

היסטוריה

מפלגת החירות האוסטרית נוצרה ב-17 באוקטובר 1955 כמיזוג של פדרציית העצמאים (אנ') עם מפלגת החירות, שהייתה מפלגה קטנה יחסית. פדרציית העצמאים שנוסדה ב-1949 הייתה חזית של מפלגות שכללו ליברלים תומכי שוק חופשי, פופוליסטים, ניאו נאצים ולאומנים גרמנים, שהמשותף להם היה שאנשיהם לא מצאו את מקומם בשתי המפלגות האוסטריות הגדולות: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית ומפלגת העם האוסטרית. כנס היסוד של המפלגה התקיים ב-7 באפריל 1956. המנהיג הראשון של המפלגה היה אנטון ריינטאלר, חבר במפלגה הנאצית מאז 1928. לאחר האנשלוס, ריינטאלר היה חבר ברייכסטאג של גרמניה הנאצית, כיהן כשנה כשר החקלאות באוסטמארק תחת ארתור זייס־אינקווארט ואף קיבל דרגת בריגדפיהרר באס אס. לאחר מלחמת העולם השנייה, ריינטאלר נשפט באוסטריה כאחד האחראים לאנשלוס ונגזרו עליו 3 שנות מאסר.

בבחירות בשנת 1965 זכתה המפלגה בשישה מושבים^[1], ובבחירות שהתקיימו ב-1983 זכתה בכ־5-8% מהקולות וב-6–12 מושבים בפרלמנט. בשנים 1970–1971 המפלגה תמכה מבחוץ בממשלת המיעוט של ברונו קרייסקי.

בשנת 1975 דרש סגן יו"ר המפלגה, ד"ר אוטו סקרינצי, מיו"ר המפלגה, פרידריך פטר, להתפטר בעקבות פרסומים לפיהם הוא היה חבר ביחידת רצח של ה-אס אס. המפלגה עמדה לצידו של פטר, שטען שלא השתתף במעשי רצח, וסקרינצי אולץ להתפטר מהמפלגה^[2].

החל משנת 1986 עמד בראש המפלגה ירג היידר, שהוביל את המפלגה בקו לאומני ולצמיחה הדרגתית של המפלגה. הקו הלאומני של היידר הביא לפרישת הליברלים מהמפלגה, ורוב הליברלים שנותרו במפלגה עזבו בשנת 1993^[3].

בבחירות הכלליות ב-1986 זכתה המפלגה ל-10% מהקולות בבחירות הכלליות^[4]. בבחירות 1990 הביא היידר את המפלגה לשיא של 18% מהקולות^[5]. בעקבות עליית הפרופיל הציבורי שלו זכה היידר לכינוי "נכדו הרוחני של היטלר" בעיתונות הבינלאומית^[6]. בנובמבר 1991 זכתה המפלגה להצלחה נוספת, כשקיבלה 22% מהקולות בבחירות לעיריית וינה^[7].

בבחירות של שנת 1999 זכתה המפלגה ב-26.9% מהקולות, ובתחילת שנת 2000 הצטרפה לראשונה לממשלה^[8], בקואליציה יחד עם מפלגת העם האוסטרית בראשות וולפגנג שיסל^[9]. קואליציה זו עוררה גל מחאות באוסטריה וברחבי אירופה. ראשי הממשלות של 14 המדינות האחרות באיחוד האירופי החליטו להפסיק את שיתוף הפעולה עם ממשלת אוסטריה, והטילו עליה סנקציות. אוסטרים תומכי הממשלה האשימו את אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתנגדו לממשלה, ואת הנשיא תומאס קלסטיל בהטלת הסנקציות, ואף הטילו ספק בנאמנותם למדינה. בסוף שנת 2000 פרש היידר ממשרת מנהיג המפלגה, והוחלף על ידי סוזאנה ריס-פאסר. צעד זה בא לשכך ביקורת ממדינות זרות, אך בפועל הוסיף היידר לשלוט במפלגה מאחורי הקלעים^[10].

בספטמבר 2002, לאחר ועידת מפלגה מיוחדת בעיירה קניטלפלד שבשטיריה, שנודעה כ"פוטש קניטלפלד", איבדה ריס-פאסר את תמיכתם של רבים מחברי המפלגה ובראשם היידר^[11]. בספטמבר 2002 הודיע קאנצלר אוסטריה, וולפגאנג שיסל, על התפטרות ממשלתו ועל פירוק הקואליציה, וקרא לבחירות מוקדמות. זאת יום לאחר שירג היידר נישל את סוזאנה ריס פאסר מתפקידה^[12]. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר של אותה שנה עמד היידר בראש המפלגה^[13]. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ (42.5%) למפלגת העם האוסטרית בראשותו של וולפגאנג שיסל. התמיכה במפלגת החירות, שב-1999 הייתה גבוהה מאשר התמיכה במפלגת העם, הגיעה רק ל-10.6% מהבוחרים, אך מפלגת החירות שוב הצטרפה לקואליציה^[14].

היינץ כריסטיאן שטראכה, המנהיג לשעבר של המפלגה, נחשב כתלמידו של המנהיג הוותיק של מפלגת החירות האוסטרית, ירג היידר, אך החל להתנגד לו כתוצאה ממאבק שהלך וגדל בתוך המפלגה בינואר 2005. לאחר סדרה של הפסדים בבחירות המדינה, פשטו שמועות כי שטראכה יתמודד על תפקיד מנהיג המפלגה הלאומית כנגד אחותו של היידר, אורסולה האובנר. סיכון גבוה של תבוסה מול שטראכה היה כנראה אחד המניעים של היידר להקים מפלגה חדשה, הברית למען עתיד אוסטריה (BZÖ).

לאחר הפילוג, התוצאות של מפלגת החירות האוסטרית בבחירות המדינה היו מעורבות בין המפלגות, אך היא עלתה על הציפיות בבחירות וינה באוקטובר 2005. שטראכה עצמו היה מועמד מוביל בווינה, והמפלגה קיבלה 14.9% מהקולות.

בשנת 2010 בבחירות לראשות העיר וינה, למועצת העיר ולמועצות האזוריות, מפלגת החירות האוסטרית קיבלה 26% מהקולות, שהגדילו את מספר מושביה במועצת העיר ל-27. התמיכה הייתה חזקה ביותר בקרב צעירים מתחת לגיל 30.

בבחירות לנשיאות אוסטריה שנערכו ב-2016 זכה נציג המפלגה, נורברט הופר, ב-36% מהקולות בסיבוב הראשון, אך בסיבוב השני הפסיד בפער קל לאלכסנדר ואן דר בלן^[15]. בעקבות עתירה של מפלגת החירות למערכת המשפט, הנוגעת לאי-סדרים בבחירות, בוטלו תוצאותיהן, ואן דר בלן לא נכנס לתפקידו, ונקבע סיבוב שני חוזר^[16]. ואן דר בלן ניצח בבחירות החוזרות שנערכו בדצמבר בהפרש גדול, והיה לנשיא אוסטריה הנבחר^[17].

במאי 2019 התפוצצה פרשת איביזה (אנ'), במסגרתה נחשף סרטון בו נראה שטראכה, שכיהן כסגנו של סבסטיאן קורץ, מציע חוזים ממשלתיים לאישה שהתחזתה לאחייניתו של אוליגרך רוסי תמורת תמיכה כספית במפלגתו, והשתלטות על עיתון והטייתו לטובת מפלגת החירות^[18]. בעקבות החשיפה התפטר שטראכה מכל תפקידיו, וב-19 במאי הודיע קורץ על פירוק הקואליציה ועל בחירות בזק בספטמבר^[19]. נורברט הופר החליף את שטראכה כראש המפלגה, והרטוויג לגר (גר'), שר האוצר, החליף אותו בתפקידו כסגן הקנצלר. ב-27 במאי 2019 הפסיד קורץ בהצעת אי-אמון שהוגשה על ידי הסוציאל-דמוקרטים ונתמכה על ידי מפלגת החירות האוסטרית במועצה הלאומית של אוסטריה, הבית התחתון של הפרלמנט האוסטרי. בעקבות הצבעה ב-3 ביוני מינה נשיא אוסטריה, אלכסנדר ואן דר בלן, את נשיאת בית המשפט החוקתי בריגיטה בירליין כקנצלרית זמנית עד הבחירות.

בבחירות שנערכו בספטמבר 2019 נחלשה המפלגה, איבדה שליש מכוחה, וחזרה לאופוזיציה^[20]. ביוני 2021 פרש הופר מראשות המפלגה והוחלף על ידי שר הפנים לשעבר הרברט קיקל, שכיהן גם כמזכ"ל המפלגה בין 2005 ל-2018.

ב-30 במרץ 2023, מחוקקים מהמפלגה עזבו את הבית התחתון של הפרלמנט של אוסטריה במהלך נאומו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כמחאה נגד הפגיעה בעקרון הנייטרליות הלאומי של אוסטריה.^[21]

מצע

המפלגה מובילה קו לאומני של התנגדות למעורבות של האיחוד האירופי בענייני אוסטריה והתנגדות להגירה, במיוחד של מוסלמים, לאוסטריה. המפלגה מתנגדת לכניסת טורקיה לאיחוד האירופי, מבקשת להוריד את התקציב שאוסטריה מעבירה לאיחוד, ולשמור על הנייטרליות הצבאית של אוסטריה^[22].

קשרים עם ישראל

באפריל 2016 ביקר מנהיג המפלגה היינץ כריסטיאן שטראכה בישראל ונפגש עם ח״כ אבי דיכטר מהליכוד, חרף מדיניות משרד החוץ להחרים את המפלגה ואת שטראכה^[23]. ב-2018 קיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דיון בנושא מערכת היחסים של מדינת ישראל עם מפלגת החירות האוסטרית לבקשת חברי הכנסת יהודה גליק (הליכוד) וקסניה סבטלובה (המחנה הציוני)^[24]. ח"כ סבטלובה קראה להמשיך במדיניות ה״אין קשר״ עם מפלגת החירות האוסטרית שנגועה באג'נדה אנטישמית. מנגד טען ח"כ גליק כי מדינת ישראל הנאבקת השכם וערב בחרמות אינה יכולה להחרים את המפלגה השנייה בגודלה באוסטריה. יו"ר אגודת הידידות ישראל אוסטריה ח"כ עמיר פרץ (המחנה הציוני) אמר כי יש לדבוק בעמדת משרד החוץ המגובה גם על ידי עמדת הקהילה היהודית בוינה.

בדצמבר 2023, הארלד וילמסקי, שעמד בראש רשימת מפלגת החירות האוסטרית בבחירות לפרלמנט האירופי, גינה את התמיכה של האיחוד האירופי בישראל עד אז, בעקבות מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, ואת הסולידריות שהפגינו ראשיו עם ישראל והמלחמה שנכפתה עליה^[25].