משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון
משפט ההדחה של נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון היה הליך פוליטי-משפטי שבמסגרתו ניסו ללא הצלחה מתנגדיו הפוליטיים של נשיא ארצות הברית, אנדרו ג'ונסון, להדיחו ממשרתו על ידי הקונגרס של ארצות הברית, ב-1868.
בהיותו הניסיון הראשון לממש את הסמכות שניתנה לקונגרס בחוקת ארצות הברית להדיח נשיא מכהן, היה משפט זה אחד מהאירועים הדרמטיים ביותר בפוליטיקה האמריקאית במהלך תקופת השיקום, ושיאו של מאבק פוליטי ארוך בין ג'ונסון למפלגה הרפובליקנית על האופן שבו יש להתייחס למדינות הדרום לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית.
בית הנבחרים האמריקני הצביע בעד הדחתו של ג'ונסון בהתאם לסמכותו מכוח סעיף הרביעי בפרק השני בחוקת ארצות הברית. האישום העיקרי נגד ג'ונסון היה שהפר את חוק הקביעות במשרה (אנ') שנחקק בקונגרס זמן מה קודם לכן חרף התנגדותו של ג'ונסון.
משפט ההדחה של ג'ונסון בסנאט של ארצות הברית החל ב-5 במרץ 1868, ונוהל על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, סלמון צ'ייס. הסנאט זיכה את הנשיא מכל האישומים שהציג בית הנבחרים נגד הנשיא, וג'ונסון המשיך לכהן עד תום הקדנציה שלו.
במשך השנים צבר ניסיון ההדחה של ג'ונסון מוניטין של פעולה פוליטית תועלתנית ולא הכרחית, בשל קביעת בית המשפט העליון של ארצות הברית (בהליך נפרד (אנ') מספר שנים לאחר הליך ההדחה) כי חוק הקביעות במשרה אכן היה בלתי חוקתי, ובשל ההתנגדות הציבורית להדחתו של ג'ונסון (חרף היותו נשיא לא פופולרי). לא היה כל ניסיון רציני נוסף להדיח נשיא אמריקני עד לפרשת ווטרגייט שהתרחשה 106 שנים מאוחר יותר.
רקע
רקע חוקתי
ערך מורחב – הליך הדחה בארצות הברית
בהיותה דמוקרטיה נשיאותית, ולהבדיל מהמצב בדמוקרטיות פרלמנטריות כמו ישראל, נבחר נשיאה של ארצות הברית בהליך שככלל אינו תלוי ברשות המחוקקת. כשם שהקונגרס של ארצות הברית אינו בוחר את הנשיא, כך אין הוא מוסמך להעבירו מתפקידו בהליך פשוט כגון הצעת אי-אמון או אי העברת תקציב המדינה. למרות זאת, חוקת ארצות הברית כן מסמיכה את הקונגרס להדיח את נשיא ארצות הברית - כמו גם בעלי תפקידים אחרים - בהליך מעט מסובך יותר, וזאת רק אם הוא אשם בבגידה, בקבלת שוחד או בפשע חמור אחר.[1] להליך ההדחה שני שלבים: בשלב הראשון מגיש בית הנבחרים של ארצות הברית כתב אישום נגד הנשיא, המפרט את המעשים המיוחסים לו. בית הנבחרים מצביע על כתב האישום וצריך לאשרו ברוב רגיל. אישור כתב האישום מכונה באנגלית "impeachment".[2] בשלב השני מתקיים נגד הנשיא משפט (trial) בסנאט של ארצות הברית. הסנאט מוסמך להרשיע את הנשיא בעבירות שבביצוען הואשם על ידי בית הנבחרים או במקצתן, ברוב מיוחס של שני שלישים. אם הורשע, הוא מודח מתפקידו, והסנאט אף יכול למנוע ממנו לשוב ולכהן בו בעתיד (אך אינו רשאי להטיל ענישה פלילית).[3]
רקע פוליטי-היסטורי
המתיחות בין הנשיא ג'ונסון לקונגרס החלה זמן קצר לאחר היכנסו של הראשון לבית הלבן (בעקבות רצח הנשיא אברהם לינקולן). חרף היותו דרומי בעצמו, התנגד ג'ונסון בחריפות רבה לפרישת מדינות הדרום מהברית, הפרישה שהציתה את מלחמת האזרחים האמריקנית, ואילו לינקולן תמך טרם הירצחו במדיניות של יד רכה יחסית כלפי מדינות הדרום לאחר תבוסתן במלחמה. אמנם למדיניות יד רכה זו היו מתנגדים באגף הרדיקלי של המפלגה הרפובליקנית, אך הפופולריות הרבה של הנשיא בצפון אפשרה לו למנוע מהם לצבור די כוח פוליטי כדי לחבל בה.
רפובליקנים אלה היו משוכנעים כי הנשיא ג'ונסון יהיה לאחר השבעתו נכון יותר להכתיב קו קשה יותר נגד מדינות הדרום, ובכלל זה יגן באופן תקיף יותר על זכויותיהם של העבדים המשוחררים בדרום ויעניש את בעלי העבדים ואת תומכיהם. אולם, באופן בלתי צפוי, שינה ג'ונסון את טעמו לאחר השבעתו כנשיא, ולא נעתר לדרישותיהם של הרפובליקנים הרדיקלים: בתוך שישה שבועות לאחר ההשבעה הציע ג'ונסון להעניק חנינה כללית לרוב פושעי הקונפדרציה. בנוסף, הוא הטיל וטו נשיאותי על חוקים שהרחיבו את זכויות הפרט ואת הסיוע הכלכלי שקיבלו העבדים המשוחררים. הקונגרס הצליח לבטל רק חלק מהטלות הווטו הללו.
חוק הקביעות במשרה
הליך ההדחה
בבית הנבחרים
ב-24 בפברואר 1868, שלושה ימים לאחר פיטוריו של סטנטון בניגוד לחוק הקביעות במשרה, הצביע בית הנבחרים האמריקאי ברוב של 126 מול 47 בעד הדחת הנשיא. שבוע מאוחר יותר אימץ בית הנבחרים אחד-עשר סעיפי אישום נגד ג'ונסון, כדלקמן:
- העברתו של אדווין סטנטון מתפקידו הגם שהסנאט הצביע נגד המהלך, וזאת בניגוד לחוק הקביעות במשרה
- מינויו של תומאס למזכיר המלחמה באופן זמני, אף על פי שמשרת ההגנה לא הייתה פנויה עקב בטלות פיטוריו של סטנטון (לשיטתו של בית הנבחרים)
- מינוי תומאס בלי לקבל אישור מהסנאט
- קשירת קשר עם תומאס ועם "אנשים אחרים שזהותם אינה ידועה לבית הנבחרים" למנוע מסטנטון להמשיך לכהן במשרתו
- קשירת קשר כדי לשבש באופן בלתי חוקי את אכיפתו של חוק הקביעות במשרה
- קשירת קשר כדי "לתפוס את רכוש ארצות הברית במחלקת המלחמה, לקחת אותו ולהחזיק בו"
- קשירת קשר כדי "לתפוס את רכוש ארצות הברית במחלקת המלחמה, לקחת אותו ולהחזיק בו", בכוונה להפר את חוק הקביעות במשרה
- נשיאת שלושה נאומים בכוונה לבזות את הקונגרס של ארצות הברית בפני אזרחי ארצות הברית
הסעיף האחד עשר היה סיכום של הסעיפים שקדמו לו.
בסנאט
לפני תחילת המשפט נבחרו ועדות מיוחדות שייצגו את התביעה ואת ההגנה. חברי ועדת ההדחה היו בנג'מין פ' באטלר, תדיאוס סטיבנס, תומאס ויליאמס וג'ון בינגהם, ג'יימס פ' וילסון, ג'ורג' סיואל באוטוול וג'ון א' לוגאן. צוות ההגנה של ג'ונסון כלל את אלכסנדר מורגן, הנרי סטנברי, ויליאם אברטס, בנג'מין רובינס קרטיס, תומאס נלסון וג'רמיה בלאק (אם כי האחרון התפטר טרם המשפט). המשפט החל ב-3 במרץ 1868, ובהתאם להוראות חוקת ארצות הברית, ניהל אותו נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, סלמון צ'ייס.
ככלל, סגן נשיא ארצות הברית - אשר מתוקף תפקידו אמור להחליף את הנשיא במקרה של הדחה - אינו מצביע בסנאט, אלא במקרה של שוויון קולות. הדחת הנשיא מחייבת רוב של שני שלישים, ולכן, במצב היחיד שבו סגן הנשיא רשאי להצביע בעד או נגד הדחת הנשיא, הצבעתו לא אמורה להשפיע כלל על התוצאה הסופית. ברם, בתקופת משפטו של ג'ונסון לא כיהן סגן נשיא, ולפיכך מי שהיה אמור להתמנות לנשיא לו הודח ג'ונסון היה ממלא מקום נשיא הסנאט, הסנאטור הרפובליקני הרדיקלי בנג'מין וויד (Benjamin Wade), והוא היה רשאי להצביע כמו כל סנאטור. חרף ניגוד עניינים זה, בחר וויד שלא להימנע מהצבעה, והצביע בעד הדחת ג'ונסון.
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, אף שהיה רפובליקאי רדיקלי בעצמו, התיר לג'ונסון לנסות לשכנע את הסנאט בעזרת ראיות כי מינויו של תומאס נועד למעשה להוות מקרה מבחן, שיאתגר את חוקתיותו של חוק הקביעות במשרה; אך הסנאט ביטל החלטה זו ברוב רגיל.
לפני המשפט ניסה הסנאטור בנג'מין וויד מאוהיו לצרף שני סנאטורים שלהערכתו יהיו רפובליקאים רדיקלים ויצביעו נגד הנשיא, על ידי צירוף קולרדו הרפובליקנית לארצות הברית, מה שיאפשר לה לבחור שני סנאטורים. ההחלטה עברה ברוב רגיל, אך ג'ונסון הצליח לבטלה בעזרת וטו נשיאותי.
