ניקור פריקרדיאלי
ניקור פריקרדיאלי או ניקור קרום הלב (באנגלית: Pericardiocentesis או בראשי תיבות PCC), הוא הליך רפואי בו נשאבים נוזלים מקרום הלב (פריקרד). ניקור פריקרדיאלי מבוצע כהליך חירום במקרים של טמפונדה קרדיאלית, מצב בו תפליט פריקרדיאלי גדול (כמות נוזלים גדולה מהתקין), גורם ללחץ על שריר הלב ולהפרעה בהרפייתו, וכן במקרים בהם יש צורך בבדיקת הנוזל הפריקרדיאלי לצורך ביצוע אבחנה מבדלת בין מחלות פריקרדיאליות שונות.
הכנה וביצוע
בטרם ביצוע הניקור מבוצעות לרוב בדיקות שונות שמטרתן היא הערכת גודל התפליט הפריקרדיאלי ומיקומו. תפליט הנמצא באזור האחורי של קרום הלב, עשוי להיות קשה יותר לניקוז בגישה סטנדרטית[1]. כמו כן מבוצעות בדיקות דם שונות, ביניהן בדיקות להערכת מידת קרישיות הדם, על מנת למזער את הסיכוי לסיבוכים כתוצאה מדימומים[1].
במהלך ביצוע ניקור פריקרדיאלי על החולה לשכב על גבו, כאשר משענת המיטה מורמת לזווית של 30–60 מעלות. מנח זה ממקם את הלב קרוב יחסית לקיר בית החזה, על מנת לאפשר חדירה קלה יותר של המחט אל תוך קרום הלב, וכן מרכז את הנוזל הפריקרדיאלי בחלק התחתון של השק[1].
לרוב מבוצע ההליך תוך שימוש באולטרסאונד, על מנת למזער סיכוי לסטיית המחט ולסיבוכים. כמו כן במהלך הניקור מנוטרים מדדיו החיוניים של החולה בדגש על קצב הלב, לחץ הדם והא.ק.ג.[1].
קיימים שני מיקומים אפשריים להחדרת המחט. המיקום הראשון והנפוץ יותר הוא מתחת לזיז עצם החזה (קסיפואיד) ואילו השני הוא במרווח בין הצלעות 5 ו-6, בגבול בין צידו השמאלי של הלב לבין הריאה השמאלית.
לאחר החדרת המחט, מוחדר צינור אל החלל הפריקרדיאלי, דרכו נשאב הנוזל הפריקרדיאלי החוצה[1]. לאחר שאיבת הנוזל מושאר לעיתים הצינור בחלל הפריקרדיאלי למשך מספר ימים, על מנת לנקז נוזל נוסף שעשוי להיווצר ולעקוב אחר קצב היווצרותו[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.