נערות הרדיום

נערות הרדיום (באנגלית: Radium Girls) היו עובדות שחלו בהרעלת קרינה מצביעת לוחות שעון בצבע זוהר בחושך במפעל "חברת הרדיום האמריקנית" (United States Radium Corporation) בעיירה אורנג' סביב 1917.

העובדות, שנאמר להן שהצבע אינו מזיק, שאפו לקרבן כמויות קטלניות של רדיום כאשר הן ליקקו קצוות של מברשות צבע כשיטה לעצב את חוד המברשת, כמה מהן נהגו לצבוע את ציפורניהן ושיניהן בחומר הזוהר.

חמש מהנשים תבעו את מעסיקן במשפט שקבע את זכותם של עובדים הלוקים במחלת מקצוע לתבוע את מעסיקיהם.

חברת הרדיום האמריקנית

בין 1917 ל-1926 פעלה חברת הרדיום האמריקנית, שהוקמה במקור בשם "חברת החומרים הזוהרים מרדיום" (Radium Luminous Material Corporation), בהפקה וזיקוק של רדיום מעפרת קרנוטיט על מנת להפיק צבעים זוהרים ששווקו תחת שם המותג "Undark" (בלתי חשוך). כקבלן של התעשיות הביטחוניות הייתה חברת הרדיום ספק ראשי של שעונים זוהרים לצבא. המפעל שלה באילינוי העסיק יותר ממאה עובדים, בעיקר נשים, שצבעו לוחות שעונים ומכשירים בצבע זוהר שמקורו ברדיום, שהוטעו לחשוב שהחומר בטוח.

חשיפה לקרינה

חברת הרדיום האמריקנית שכרה כ-70 נשים לבצע משימות שונות כולל טיפול ברדיום, אף על פי שבעלי החברה והמדענים שעבדו עבורה ידעו על ההשפעות של רדיום ונזהרו להימנע מכל חשיפה לחומר. לראיה, הכימאים במפעל השתמשו במסכי עופרת, מסכות ומלקחיים בעת הטיפול ברדיום. חברת הרדיום אפילו פרסמה מאמרים בקרב הקהילה הרפואית שבהם תוארו ההשפעות המזיקות של הרדיום.

כ-4,000 עובדים נשכרו על ידי חברות בארצות הברית ובקנדה לצבוע לוחות שעונים ברדיום. הם ערבבו דבק, מים ואבקת רדיום, ואז השתמשו במברשות משיער גמל על מנת למרוח את הצבע הזוהר על לוחות השעונים. תמורת צביעת כ-250 לוחות שעונים ביום עבודה קיבלה כל עובדת כסנט וחצי עבור כל לוח שעון צבוע (שווה ערך ל-28 סנט בשנת 2014). המברשות איבדו את צורתן לאחר כמה מריחות צבע, ולכן עודדו מנהלי העבודה בחברת הרדיום האמריקנית את עובדותיהם להחזיר למברשות את צורתן המחודדת תוך שימוש בשפתיהן או בלשונותיהן. לשם שעשוע צבעו חלק מהעובדות את ציפורניהן, שיניהן ופניהן בצבע הקטלני שיוצר בבית החרושת.^[1] רבות מהעובדות חלו. לא ידוע כמה מהן מתו מחשיפה לקרינה.

מחלת קרינה

רבות מבין העובדות החלו לסבול אחר-כך מאנמיה, שברים ונקרוזה של הלסת, מצב הידוע כיום כ"לסת רדיום" (radium jaw). משערים שייתכן שגם השימוש בצילומי רנטגן שעשו הרופאים שבדקו את העובדות תרם לחלק ממחלתן של העובדות בכך שחשפו אותן לקרינה נוספת. התברר שלפחות אחת הבדיקות הייתה תחבולה, חלק מתרגיל של דיסאינפורמציה, שהחל בו קבלן של מערכת הביטחון. חברת הרדיום האמריקנית וחברות אחרות שייצרו לוחות לשעונים דחו את הטענות שהעובדות החולות סבלו מחשיפה לרדיום. במשך זמן מה צייתו רופאים, רופאי שניים וחוקרי רפואה לדרישות שבאו מצד החברות שלא לגלות את המידע שברשותם. החברות הפעילו לחץ על עובדי הרפואה כדי שהללו ייחסו את מותן של העובדות לסיבות אחרות. על מנת לפגוע במוניטין של הנשים נטען כי חלו בעגבת, מחלת מין ידועה לשמצה אז.

משמעות

התדיינות משפטית

הסיפור על ההתעללות בעובדות שונה ממרבית המקרים הדומים בכך שההתדיינות המשפטית כתוצאה מכך קיבלה כיסוי נרחב בתקשורת. גרייס פרייר (Grace Fryer), אחת העובדות במפעל, החליטה להגיש תביעה משפטית, אך רק אחרי שנתיים של חיפושים היא הצליחה למצוא עורך דין שהיה מוכן להתייצב כנגד חברת הרדיום. בסך הכל הצטרפו לתביעה חמש נשים: גרייס פרייר, עדנה הוסמן (Edna Hussman), קתרין שאוב (Katherine Schaub) והאחיות קווינטה מקדונלד (Quinta McDonald) ואלבינה לריס (Albina Larice) - שכונו בתקשורת "נערות הרדיום".

בסתיו 1928 הגיעו הצדדים לפשרה, לפני שהמשפט החל להתדיין בפני חבר מושבעים. הסכם הפשרה העניק לכל אחת מנערות הרדיום סכום חד פעמי של 10,000 דולרים (137,000 דולרים במחירי 2014), וקצבה שנתית של 600 דולרים (8,200 דולרים במחירי 2014) עד מותן, וכיסוי כל ההוצאות הרפואיות והמשפטיות עקב המחלה.

השפעה היסטורית

ההתדיינות המשפטית והסנסציה התקשורתית סביב המשפט קבעו תקדים משפטי ועוררו את חקיקת התקנות המסדירות תקנים בנושאי בטיחות וגיהות בתעסוקה.

לסאגת נערות הרדיום שמור מקום חשוב בהיסטוריה הן בשל השפעתה על פיתוח המדע העוסק בזיהוי, הערכה ובקרה של סיכוני הבריאות של קרינה מייננת, על מנת לאפשר שימוש בטוח בציוד הפולט קרינה כזו,^[2] והן בשל התפתחות התנועות העוסקות בזכויות העובדים. משפט נערות הרדיום קיבע את זכותו של העובד כפרט לתבוע נזיקין מחברות בשל פגיעה בבריאותו. בעקבות המשפט שופרו תקני הבטיחות בתעשייה בצורה משמעותית למשך שנים רבות.

התביעה המשפטית והפרסום הנלווה היה גורם בקביעת דיני העבודה העוסקים במחלות הנגרמות עקב עבודה. צובעי לוחות השעונים ברדיום קיבלו הדרכה באמצעי הזהירות והבטיחות הנאותים וצוידו בציוד מגן, ובמיוחד הם הפסיקו לעצב מברשות צבע בשפתיים, ונמנעו משאיפת הצבע. השימוש בצבע רדיום לצביעת לוחות שעונים נמשך עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

סיפורן של נערות הרדיום מוזכר בסרטים ובספרים רבים, בהם "ציפור כלא" של קורט וונגוט.

השפעה על המדע

ב-1933 ביצע רובלי אוונס (Robley D. Evans) את המדידות הראשונות של פליטת רדון בנשימה ושל הפרשת רדיום בצואה מעובדות לשעבר של מפעל צביעת לוחות שעונים ברדיום. הוא צבר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס תוצאות של בדיקות רפואיות מ-27 צובעי לוחות שעונים. במידע שאסף השתמש המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה של ארצות הברית ב-1941 על מנת לקבוע את הרמה הסבילה של קרינת רדיום ל-μ‏0.1 קירי‏ (k‏3.7 בקרל).

המרכז לרדיו-ביולוגיה אנושית נוסד במעבדה הלאומית ארגון (Argonne National Laboratory) ב-1968. המטרה העיקרית של המרכז הייתה לבצע בדיקות רפואיות בצובעות לוחות שעונים ברדיום לשעבר שעדיין נותרו בחיים. המיזם גם התמקד באיסוף מידע, ובמקרים מסוימים, באיסוף דגימות מרקמות של נבדקות אלו. כשהמיזם הסתיים ב-1993 נאסף מידע מפורט מ-2,403 מקרים. לא אובחנו תסמינים באותם מקרים של צובעי לוחות השעונים שאצלם נתגלה פחות מפי אלף מהרמה הנורמלית של האיזוטופ Ra²²⁶ כפי שנמדדה אצל אנשים שלא נחשפו לקרינה, עובדה שהניחה את בסיס לקביעת הסף לגידולים ממאירים בשל קרינת רדיום.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים