סגנון לואי החמישה עשר

סגנון לואי ה-15 (בצרפתית: Louis Quinze) הוא סגנון של אדריכלות ואומנויות דקורטיביות שהופיע בתקופת שלטונו של לואי ה-15.

התקופה משנת 1715 עד 1723 לערך, הידועה בשם ה־Regence תחת שלטונו של פיליפ השני דוכס אורליאן הייתה במידה רבה ההמשך של סגנון לואי הארבעה עשר. משנת 1730 לערך ועד 1750 לערך, בהשפעת פילגשו של המלך, מאדאם דה פומפדור, הוא הפך למקורי יותר, דקורטיבי שופע וקליל, במה שהיה ידוע כסגנון רוקאי (אנ') וסימן את תחילתה של תנועת הרוקוקו האירופית. התפשטות הסגנון הייתה תגובת נגד לכבדות והדרמטיות של הבארוק בימי לואי ה-14. משנת 1750 ועד מותו של המלך ב-1774, הסגנון נעשה מאופק ומסודר יותר ובישר את הולדת הנאו-קלאסיציזם.

האדריכל הראשי של המלך היה ז'אק גבריאל (אנ') מ-1734 עד 1742, ולאחר מכן ירש אותו בנו המפורסם יותר, אנז'-ז'אק גבריאל. יצירותיו העיקריות כללו את האקול מיליטר, הבניינים המשקיפים על כיכר לואי ה-15 או כיכר הקונקורד, והטריאנון הקטן בוורסאי (1764). בתקופת שלטונו של לואי ה-15, הביטוי של סגנונו היה בעיקר בעיצוב הפנים בריהוט ובאמנות. בעוד שחללי הפנים היו מעוטרים בפאר ומקושטות בסגנון הרוקאי, החזיתות הפכו בהדרגה לפשוטות ומעודנות יותר, פחות מעוטרות ויותר קלאסיות. החזיתות שתוכננו על ידי גבריאל היו קצביות ומאוזנות בקפידה על ידי שורות של חלונות ועמודים, ובבניינים גדולים כמו בכיכר הקונקורד הופיעו לעיתים קרובות ארקדות מפוארות במפלס הרחוב, וחזיתות קלאסיות או מעקות על קו הגג. לעיתים הופיעו אלמנטים קישוטיים בסגנון הרוקאי במעקות החוץ שהיו עשויות מברזל יצוק.^[1]

גם האדריכלות הדתית של התקופה נטתה בעיקר לקראת סוף התקופה לכיוון הנאו-קלאסי. דוגמאות מרכזיות כוללות את כנסיית סן-ז'נבייב, כיום הפנתאון של צרפת, שנבנתה מ-1758 עד 1790 ואת כנסיית סן-פיליפ-דו-רול (1765–1777) מאת ז'אן צ'לגרין.^[1]

• 
  מלון דה לה מרין בכיכר הקונקורד (1761–1770)
• 
  הטריאנון הקטן (1764)
• 
  פנים כנסיית סן-פיליפ-דו-רול, פריז (1765–1770)

עיצוב הפנים בתקופת לואי ה-15 התחלק לשתי תקופות; תקופת הרוקאי שבו העיצוב מאופיין בעיקולים מוזהבים מתפתלים ועיקולים נגדיים בסימטריה, לרוב בדוגמאות פרחוניות ולעיתים קרובות עם מדליונים במרכז מיושמים על הקירות. בתקופה המוקדמת של הסגנון, העיצובים היו לעיתים קרובות בהשראת גרסאות צרפתיות של אמנות מהמזרח, בעלי חיים, קופים וערבסקות, או נושאים שנלקחו מיצירות של אמני התקופה.^[2]

לאחר 1750, כתגובה לקישוטיות של הרוקוקו וכתחילת ההתפתחות של הניאו קלאסיציזם, הקישוטים והעיצובים על הקירות נהיו בהירים יותר, גאומטריים וישרים יותר, ומעוטרים בהשראת יוון ורומא העתיקה. סגנון זה נמצא בסלון דה קומפני בטריאנון הקטן, והתפתח ביתר שאת בתקופת לואי ה-16.^[3]

• 
  מלון דה סוביז (1735–1740)
• 
  מלון דה רוהן, על הקיר נראים ציורי בעלי חיים ומראות ענק
• 
  מאחז היד המעוטר במדריגות הטריאנון הקטן (1764)
• 
  סלון דה קומפני בטריאנון הקטן (1765)

הכיסאות בסגנון לואי ה-15, לעומת אלו של לואי ה-14, התאפיינו בקלילות, נוחות והרמוניה של קווים. לרגליים היו צורת S מתעקלת מקושטות בפרחים מפוסלים, דקלים, צדפים ועלווה. גב הכיסא היה מעוקל מעט מזכיר כינור בצורתו. כמה גרסאות חדשות של כיסאות הופיעו כולל ה-bergere, עם זרועות מרופדות ממולאות, והמרקיזה, כורסא לשני אנשים, עם גב נמוך וזרועות קצרות.^[4]

שולחן הקונסולה שנועד להצבה על קיר ושימש בדרך כלל להצגת חפצי אמנות עוצב בסגנון רוקאי, עם עיקולים גליים בצורת S ו-C וקישוטי צדפים ועלווה.

השידה שהופיעה לראשונה בסוף תקופת שלטונו של לואי ה-14 נשענה על ארבע רגליים בצורת S וכללה בדרך כלל עיטור ברונזה מוזהב, אך בתקופת שלטונו של לואי ה-15, נוספו לה לוחות עץ אקזוטיים בצבעים שונים ובדוגמאות גאומטריות או צורות פרחוניות. נוצרה וריאציה מסוימת, הנקראת "פאסון דה צ'ין" או "אופנה סינית", שיצרה ניגודיות בין הברונזה המוזהבת לעץ שחור המצופה בלכה.^[4]

לצד השינויים שנעשו לרהיטים מתקופת לואי ה-14 הופיעו גם מגוון רהיטים חדשים, ביניהם ה-chiffonier, ארון מגירות צר וגבוה, לעיתים מופיע עם שבע מגירות כשתכולת הארון מסודרת מראש לשימוש שבועי. ו-table de toilette, שולחן איפור עם מסגרת מוגבהת מאחור ובצדדים, לעיתים בשילוב עם מראה.^[4]

בין 1755 ל-1760, החלו עיצובי הריהוט להשתנות. עיצובי הרוקאי הפכו למאופקים יותר, והשפעת העת העתיקה והנאו-קלאסיקה החלה להופיע. השידות קיבלו צורות גאומטריות יותר, העיטור הפך מרוקאי לגאומטרי עם עיטורי עלי אלון, פרחים ומוטיבים קלאסיים. סוג חדש של ארון גבוה, עם מספר רב של מגירות, ה-Cartonnier, הופיע בין 1760 ל-1765. הוא קיבל את השראתו מהמיתולוגיה והאדריכלות היוונית, עם אפריזים, קמרונות, גביעים מפוסלים, ראשי אריות ברונזה ואלמנטים קלאסיים אחרים.^[5]

• 
  שולחן הכתיבה של המלך בארמון ורסאי, בשיטת המרקטרי (1760–1769)
• 
  קופסת תכשיטים של מארי אנטואנט (1770)
• 
  סלון לואי ה-15 עם כורסת שזלונג (לובר)
• 
  קונסולה בסגנון רוקאי בדומיין וילארסו
• 
  קומודה מאת אנטואן גאדרו בורסאי (1745)
• 
  כורסת לואי ה-15
• 
  ספה, מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, (1754–56)
• 
  קומודה מצופה לכה, מאת ברנרד השני ואן ריסמבורג, מוזיאון ויקטוריה ואלברט (1750–1760)

הציור בתקופת לואי ה-15 היה רוקוקו מובהק. הוא התאפיין בדקורטיביות קלילות ועדינות. נושאי הציור האופייניים בראשית שלטונו של לואי ה-15 היו מיתולוגיה והיסטוריה, זהים לאלו של לואי ה-14. מאוחר יותר כאשר החל לואי לעצב את חדריו בארמונות ורסאי ופונטנבלו, פנה יותר לסצנות פסטורליות ולציור ז'אנר. מי שדחפה להתפשטות של ציורי הנוף והז'אנר הייתה מאדאם דה פומפדור, פילגשו של המלך, שהייתה גם אחת הפטרונות העיקריות של אמני התקופה.^[6]

האמן המועדף ביותר על המלך היה פרנסואה בושה, אשר צייר עבורו ככל שהתבקש. ציורים דתיים, סצנות ז'אנר, נופים פסטורליים וסצנות אקזוטיות, הכוללות לעיתים קרובות התכנסויות של עירום עליז ומפתה. מכיוון שתשוקתו הגדולה הנוספת של המלך הייתה ציד, הוא צייר את ציד הנמרים (1765) ואת ציד התנינים (1767) עבור חדריו החדשים של המלך בוורסאי. בשנת 1767, לקראת סוף הקריירה, זכה בושה בתואר הצייר הראשון של המלך.^[7]

ציירים בולטים נוספים כללו את ז'אן בטיסט אודרי, שסצנות הציד שלו קישטו את קירות ורסאי בציורים תחריטים ושטיחי קיר, אמני הדיוקנאות מוריס קוונטין דה לה טור וז'אן מארק נאטיאר, שיצרו דיוקנאות למשפחת המלוכה ולאצולה, וצייר הז'אנר ז'אן-בטיסט-סימאון שארדן שהיה חריג בנוף הרוקוקו.^[8]

• 
  דיג מאת פרנסואה בושה, הטריאנון הגדול, (1757)
• 
  מאדאם דה פומפדור בתפקיד דיאן הציידת, מאתז'אן-מארק נאטיאר (1746)
• 
  ציד זאבים ביער מאת ז'אן-בטיסט אודרי (1748)
• 
  מאדאם דה פומפדורמאת מוריס קוונטין דה לה טור (1755)

סגנונות הפיסול של לואי ה-14 המשיכו לשלוט במהלך רוב תקופת שלטונו של לואי ה-15. מאדאם דה פומפדור הייתה תומכת נלהבת במיוחד של הפיסול, ופסלים רבים פוסלו בדמותה או הוזמנו על ידה. הפסלים הבולטים של התקופה היו גיום קוסטו הבן ואחיו, גיום קוסטו האב, רוברט לה לורן ואדמה בושארדון. בושארדון יצר את פסל הרכיבה של לואי ה-15 עבור פלאס דה לה קונקורד. לאחר מותו של בושארדון, הושלם הפסל על ידי מונומנטליסט גדול אחר מהתקופה, ז'אן-בטיסט פיגאל. בשלהי שלטונו של לואי ה-15 החלו הפסלים להקדיש תשומת לב רבה יותר לדיוקנאות. המובילים של הסגנון החדש היו ז'אן אנטואן אודון שנודע בזכות פסליו של סופרים ומדינאים מפורסמים, ואוגוסטין פאז'ו, שייצר פסלי דיוקן ידועים של ז'ורז'-לואי לקלר דה בופון ומאדאם דו בארי. בתקופה זו הפיסול החל להתפשט גם לקהל עממי יותר, הודות לרפרודוקציות עשויות טרקוטה ופורצלן לא מזוגג.^[9]

• 
  הסוסים המארליים בשאטו דה מארלי מאת גיום קוסטו האב (1739–1745)
• 
  לואי ה-15 בדמות יופיטר מאת קוסטו
• 
  נסיכת פולין מארי לשצ'ינסקהבתור פומונה, מאת קוסטו
• 
  קופידון מאת אדמה בושארדון (1744)
• 
  פסל המלך בכיכר לואי עיצוב על ידי אדמה בושארדון עבור ה-15 (נהרס)
• 
  נפטון מאת אוגוסטין פאז'ו (1767)
• 
  מאדאם דו בארי מאת אוגוסטין פאז'ו (1755)

בשנות שלטונו המאוחרות, בנה לואי ה-15 כיכר חדשה במרכז העיר, פלאס לואי ה-15 (כיום פלאס דה לה קונקורד) שתוכנן על ידי אנג'-ז'ק גבריאל. הוא בנה כיכרות מונומנטליות אחרות במרכזי הערים רן ובורדו.

לואי גם בנה מזרקה מונומנטלית בפריז, Fontaine des Quatre-Saisons, בתכנונו של אדמה בושארדון. למרות יופיה ועושר הפיסול בה, המזרקה זכתה לביקורת ציבורית, בין היתר על ידי וולטר, בשל היותה ממוקמת ברחוב צר ונסתר ובשל הפקת המים המועטת והעלובה שלה.

• 
  עיצוב כיכר לואי ה-15 מאת אנג' ז'ק גבריאל (1758)
• 
  Fontaine des Quatre-Saisons (1739–1745)
• 
  כיכר הבורסה בבורדו מאת אנג' ז'ק גבריאל (1730–1775)

• סגנון לואי השלושה עשר
• סגנון לואי הארבעה עשר
• סגנון לואי השישה עשר

• Ducher, Robert, Caractéristique des Styles, (1988), Flammarion, Paris (בצרפתית); מסת"ב 2-08-011539-1
• Paris et ses fontaines de la Renaissance à nos jours, מתוך אוסף Paris et son Patrimoine, בבימויה של Béatrice de Andia, Délégué Général à l'Action artistique de la Ville de Paris, 1998.
• סגנון לואי ה-15באנציקלופדיה בריטניקה מאת Encyclopædia Britannica Online

מדיה וקבצים בנושא סגנון לואי החמישה עשר בוויקישיתוף