סטיוארט יודול

סטיוארט יודול
Stewart Udall
סטיוארט יודול
סטיוארט יודול
לידה 31 בינואר 1920
סנט ג'ונס, אריזונה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 במרץ 2010 (בגיל 90)
סנטה פה, ניו מקסיקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא סטיוארט לי יודול
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות, סנט ג'ונס, אריזונה, ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
מזכיר הפנים של ארצות הברית ה־37
21 בינואר 1961 – 20 בינואר 1969
(8 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי
לינדון ג'ונסון
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השני של אריזונה
3 בינואר 1955 – 18 בינואר 1961
(6 שנים)
פרסים והוקרה
מדליית אודובון (1967) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סטיוארט לי יודול (באנגלית: Stewart Lee Udall;‏ 31 בינואר 1920 – 20 במרץ 2010) היה פוליטיקאי ופקיד ממשל אמריקאי. לאחר שכיהן שלוש תקופת בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אריזונה, הוא כיהן כמזכיר הפנים של ארצות הברית בשנים 1961–1969 בממשליהם של הנשיאים ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון.

ראשית חייו

סטיוארט יודול נולד בסנט ג'ונס, אריזונה ללואיזה לי יודול וללוי סטיוארט יודול. היו לו חמישה אחים ואחיות, ביניהם מוריס "מו" יודול, גם הוא פוליטיקאי. כנער צעיר הוא עבד בחווה המשפחתית. אמו זכרה אותו כילד בעל אנרגיות עצומות וסקרנות בלתי נלאית.[1]

יודול למד באוניברסיטת אריזונה במשך שנתיים עד לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הוא שירת ארבע שנים בחילות האוויר של צבא ארצות הברית כתותחן במפציץ B-24 ליברייטור בשמי אירופה ביותר מחמישים משימות שיצאו מאיטליה במסגרת טייסת ההפצצה ה-736 של קבוצת ההפצצה ה-454 של חיל האוויר ה-15 של ארצות הברית, שירות שעליו הוא עוטר במדליית האוויר עם שלושה ענפי עץ אלון. ב-1946 הוא שב ללימודיו באוניברסיטת אריזונה, שם הוא למד בבית הספר למשפטים ושיחק כרכז בנבחרת הכדורסל של האוניברסיטה. ב-1947, יחד עם אחיו מו, הוא סייע להקים את הקפיטריה של האוניברסיטה. השניים היו בין הספורטאים האהודים באוניברסיטה ומו היה נשיא אגודת הסטודנטים. באחד הימים, בדרכם לארוחת הצהריים, הם ראו קבוצה של סטודנטים אפרו-אמריקאים סועדים את ארוחתם מחוץ לבניין. לסטודנטים השחורים הותר לקנות מזון בקפיטריה, אך לאכול אותו מחוצה לה. כאשר הזמינו סטיוארט ומו את מורגן מקסוול הבן, סטודנט שחור שנה ראשונה, להצטרף אליהם לשולחנם בקפיטריה, סייע הדבר להרגיע סוגיות בנוגע להפרדה הגזעית שזמן רב סערו מתחת לפני השטח.[2]

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

ב-1948 סיים אודול את לימודיו והתקבל ללשכת עורכי הדין של אריזונה. זמן קצר לאחר מכן הוא החל לעסוק בעריכת דין בטוסון.[1] בהדרגה הוא החל להיות פעיל בשירות הציבורי, כאשר נבחר ביוני 1951 לחבר במועצת החינוך של טוסון. כחבר מועצת החינוך, הוא השתתף בתהליכי ביטול ההפרדה הגזעית עוד לפני שבית המשפט העליון של ארצות הברית נתן את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך. ב-1954 נבחר יודול לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השני של אריזונה. הוא כיהן בבית הנבחרים שלוש תקופות כהונה, והיה חבר בוועדת הפנים ובוועדת החינוך והעבודה של בית הנבחרים.[1]

מזכיר הפנים של ארצות הברית

טקס ההשבעה של הקבינט של ג'ון פיצג'רלד קנדי. יודול חמישי משמאל.
סטיוארט יודול בטיול יחד עם הגברת הראשונה ליידי בירד ג'ונסון בפארק הלאומי גרנד טיטון, אוגוסט 1964.
יודול (משמאל), עם הנשיא לינדון ג'ונסון.

בשנים 1961–1969 כיהן יודול כמזכיר הפנים של ארצות הברית בממשליהם של הנשיאים ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון. בהובלתו, קידמה מחלקת הפנים באופן משמעותי את הוצאות הממשל הפדרלי על קרקעות ציבוריות, וסייעה ביישום חקיקה סביבתית. בין הישגיו הרבים, פיקח יודול על הוספתם של ארבעה פארקים לאומיים, שישה מונומנטים לאומיים, שמונה חופי ימים ואגמים לאומיים, ו-56 שמורת טבע, כולל הפארק הלאומי קניונלנדס ביוטה, הפארק הלאומי צפון רכס קסקייד בוושינגטון, מערכת הפארקים רדווד בקליפורניה, שמורת הטבע הלאומית של הביצה הגדולה (Great Swamp National Wildlife Refuge) בניו ג'רזי ושביל האפלצ'ים המשתרע בין ג'ורג'יה לבין מיין.

יודול היה בעל תפקיד מרכזי ביישום חוקים סביבתיים כמו התיקונים לחוקי האוויר הנקי, איכות המים ושימור המים הנקיים, חוק אזורי הטבע הבראשיתי של 1964, חוק שימור המינים בסכנת הכחדה של 1966, חוק מימון שימור הקרקע והמים של 1965, חוק הפסולת המוצקה של 1965, חוק מערכת השבילים הלאומיים של 1968, וחוק נהרות הפרא הנופיים של 1968.

שבועות ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, הודיע יודול לבעלי ה וושינגטון רדסקינס, ג'ורג' פרסטון מרשל, שעליו לשלב בקבוצה שחקנים שחורים, כפי שעשו הקבוצות האחרות ב-NFL, כתנאי לשימוש באצטדיון מחוז קולומביה (לימים אצטדיון רוברט קנדי ממוריאל), שנבנה אז והיה בבעלות הממשלה הפדרלית.[3] ב-1962 החל מרשל לשלב בקבוצה שחקנים שחורים. ב-27 ביולי 1962 שלח יודול מכתב ליושב ראש מועצת הסקר הגאולוגי של ארצות הברית בו הוא דן על מדיניות השימוש בכינויים אתניים פוגעניים (כמו Nigger) במפות הטופוגרפיות של הסקר. מהלך זה הוביל למדיניות מוסדרת רחבה יותר של הסקר בשימוש בכינויים פוגעניים כאלו בכל המפות שלו.[4][5]

בספטמבר 1962, בעת שערך סיור בברית המועצות, זומן יודול במפתיע לפגישה עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. בפגישה זו רמז חרושצ'וב את רמיזתו המפורסמת בנוגע להצבת הטילים הגרעיניים בקובה כאשר אמר ליודול: "עבר זמן רב מאז שיכולתם להכות אותנו בישבן כמו ילד קטן. כעת אנו יכולים להכות אותכם בישבן". הייתה זו ההקדמה למשבר הטילים בקובה.[6]

יודול תמך בתוכנית של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית לבנות את סכר טוקס איילנד כדי ליצור מאגר לטובת אספקת המים לעיר ניו יורק. לאחר שאולצו בעלי הבתים באזור לפנות אותם באמצעות רכישתם והריסתם, נזנחה התוכנית. הבתים שלא נהרסו הושארו פשוט במצב של הזנחה. במשך כל התהליך הזה פעלה הממשלה הפדרלית בחוסר רגישות כלפי אלו שנעקרו מבתיהם. לאחר בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות נגנז המיזם.[7]

יודול גם סייע לתחייה התרבותית בארצות הברית כאשר דחף ליוזמות שהובילו להקמתם של מרכז קנדי לאומנויות הבמה (אנ'), הפארק הלאומי וולף טראפ לאומנויות הבמה (אנ'), הקרן הלאומית לאמנויות, הקרן הלאומית למדעי הרוח ותיאטרון פורד המחודש. בהמלצת יודול, ביקש הנשיא קנדי מהמשורר רוברט פרוסט לקרוא משירתו בטקס ההשבעה שלו לנשיאות, ובכך יצר מסורת בטקסי ההשבעה.

כחלוץ של התנועה לשימור הסביבה, הזהיר יודול מפני משבר שימור הסביבה בשנות ה-60 בספרו שזכה לתפוצה נרחבת בנוגע לגישה הסביבתית בארצות הברית "המשבר השקט" (The Quiet Crisis) מ-1963. בספר זה הוא כתב על סכנות הזיהום, על שימוש היתר במשאבי הטבע, ועל התדלדלות השטחים הפתוחים. יחד עם ספרה של רייצ'ל קרסון "האביב השקט" (Silent Spring), ספרו של יודול יצר את המודעות בארצות הברית שהובילה לעליית התנועה הסביביתית. יודול היה תומך נלהב של קרסון ושל פועלה. הוא ציין פעם, "תוכניות להגנת האוויר, המים, הטבע ועולם החי הן למעשה תוכניות להגנת האדם".[8]

יודל גם ראה את הנולד, כאשר כמזכיר הפנים הוא הוביל את השימוש בלוויינים של נאס"א להפקת תמונות של כדור הארץ מהחלל לצורכי מחקר מדעי, שהוביל את הפיתוח של מרכז התצפית והמדע של משאבי כדור הארץ (Center for Earth Resources Observation and Science) של הסקר הגאולוגי של ארצות הברית. במשך יותר מארבעים שנה, מופה כדור הארץ במסגרת התוכנית, והראה שינויים פיזיים בו.

בערוב ימיו

לאחר סיום כהונתו כמזכיר הפנים ב-1969, לימד יודול במשך שנה בבית הספר ליערנות של אוניברסיטת ייל כמרצה אורח.[9] בהמשך הוא הקדיש את זמנו לכתיבת ספרים ומאמרים בנוגע לסוגיות סביבתיות ולעריכת דין. ב-1971 הוא פרסם את הספר "אוצרות הטבע של אמריקה: המונומנטים הלאומיים והחופים הטבעיים" (America's Natural Treasures: National Nature Monuments and Seashores).

במהלך משבר האנרגיה העולמי של שנות ה-70 טען יודול לטובת שימוש באנרגיה סולארית כאחד מהפתרונות למשבר. באוקטובר 1972 הוא פרסם מאמר רב השפעה בכתב העת האטלנטיק, שכותרתו הייתה "פקק התנועה האחרון" (The Last Traffic Jam). המאמר כלל טיעונים להנחה ש"מעט זה יותר" וחזה את בעיות התחבורה ומדיניות האנרגיה של ארצות הברית ואת התחרות עם השווקים המתעוררים על המשאבים המצטמצמים.[10] ב-1974 כתב יודול, יחד עם צ'ארלס קונקוני ודייוויד אסטרהאואט, את הספר "בלון האנרגיה" (The Energy Balloon), שדן במדינות האנרגיה של ארצות הברית.

ב-1979 עזב יודול את וושינגטון די. סי. ושב למערב ארצות הברית. ב-1980 הוא נבחר למועצה המחוזית לשימור של מרכז אריזונה והיה לחבר במכון מוריסון. ב-1986 הוענק ליודול פרס אנסל אדמס (Ansel Adams Award). ב-1993 הוענקה לו מדליית הזהב של האומות המאוחדות למפעל חיים. ב-1994 הוענק לו פרס ההישגים בשירות הציבורי למטרה משותפת (Common Cause Public Service Achievement Award) על פועלו במשך כל ימי חייו להגנת הסביבה ולהגנתם של האזרחים האמריקאים שהיו קורבנות הניסויים בנשק גרעיני.[1]

ב-1987 הוא פרסם את הספר "אל אימפריית פנים הארץ: קורונדו והמורשת הספרדית שלנו" (To the Inland Empire: Coronado and our Spanish Legacy), שעוקב אחרי נתיביו של החוקר הספרדי פרנסיסקו וסקס דה קורונדו שחיפש אחר "ערי הזהב" של קיבולה במה שהיום הוא שטחי אריזונה, ניו מקסיקו, אוקלהומה וטקסס.[1] ב-1988 הוא פרסם את הספר "המשבר השקט והדור הבא" (The Quiet Crisis and the Next Generation), מהדורה מחודשת עם תשעה פרקים נוספים של ספרו מ-1963 "המשבר השקט", שהציג את "מיתוס השפע" (Myth of superabundance). ב-1990 הוא היה שותף לכתיבת הספר "מעבר למערב המיתי" (Beyond the Mythic West), שבחן את השפעות השינויים של המתיישבים על האדמות במערב ארצות הברית. ב-1994 פרסם יודול את הספר "מיתוס אוגוסט: מחקר אישי על יחסי המלחמה הקרה השלנו עם האטום" (The Myths of August: A Personal Exploration of Our Tragic Cold War Affairs with the Atom).[1]

אחד ממאמריו האחרונים היה "מכתב לנכדי", שנכתב יחד עם רעייתו ארמלי, שבו הם ביקשו מנכדיהם סיוע בקידום ההגנה על כדור הארץ.[11] בעקבות המכתב הוצע לאודול להיות מצולם בסרט וידאו על מחשבותיו שהועלו במכתב, שכן היה ברור שהדור של נכדיו יעדיף לצפות בסרט וידאו באינטרנט מאשר לקרוא מכתבים. הוא הסכים והסרט צולם והועלה לרשת בשם "סטיוארט יודול בהיסטוריה: השגיאה הגדולה" (Stewart Udall on History: the greatest mistake).[12] סרט זה תומלל והפך לפרק בספר "החופש לאושר בחיים" (Life Liberty Happiness) מאת קלוד לוונז. הסרט צולם באופן מקרי ביום הארוך ביותר בקיץ 2009, ותשעה חודשים לאחר מכן הלך יודול לעולמו ביום השוויון של האביב.

בנובמבר 2009 העביר הקונגרס חוק לשינוי שמו של "מוסד מוריס ק. יודול" ל"מוסד מוריס ק. יודול וסטיוארט ל. יודול" (Morris K. Udall and Stewart L. Udall Foundation), כהכרה בתרומותיו של יודול. מוסד זה, שהוא סוכנות פדרלית עצמאית, הוקם בתחילה לזכרו של מוריס יודול, אחיו של סטיוארט יודול, שהיה חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אריזונה במשך שלושים שנה.

יודול רואיין פעמיים לתוכניות התעודה של קן ברנס ב-PBS: הפעם הראשונה הייתה למיני-סדרה הדוקומנטרית "המערב" (The West), שבה הוצג אחד מאבות משפחתו, ג'ון דויל לי וחלקו בטבח מאונטיין מדוז. הפעם השנייה הייתה המיני-סידרה "הפארקים הלאומיים: הרעיון הטוב ביותר של אמריקה" (The National Parks: America's Best Idea), בה הוא הופיע בתוקף היותו מזכיר הפנים לשעבר שבתחום אחריותו היה שירות הפארקים הלאומיים.

חיים אישיים

סטיוארט יודול בביתו ב-23 בינואר 2010, פחות מחודשיים לפני מותו בגיל 90.

יודול היה נשוי לארמלי ווב. לזוג נולדו שתי בנות וארבעה בנים. יודול היה אחיו של חבר בית הנבחרים והמועמד לנשיאות בבחירות של 1976. סטיוארט יודול ניהל את מסע הבחירות של אחיו בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, אך הפסיד לג'ימי קרטר.[1] בנו של סטיוארט יודול, טום יודול, ואחיינו (בנו של מו), מארק יודול, נבחרו שניהם ב-2008, כסנאטורים מטעם ניו מקסיקו וקולורדו, בהתאמה.[13] מארק נוצח בבחירות של 2014 ואיבד את מושבו, וטום פרש בתום תקופת הכהונה השנייה שלו ב-2021.

מותו והנצחתו

סטיוארט יודול נפטר בביתו שבסנטה פה בשעות הבוקר של יום השוויון של האביב, 20 במרץ 2010. באותו יום אמר עליו הנשיא ברק אובמה, "במשך רובם של שלושה עשורים, שירת סטיוארט יודול את האומה בכבוד. בין אם בשמי איטליה במלחמת העולם השנייה, בין אם בקונגרס, ובין אם כמזכיר הפנים, הותיר סטיוארט יודל חותם בלתי ניתן למחיקה על האומה ונתן השראה לאמריקאים רבים שימשיכו במאבקו למען אוויר נקי וישמרו על אוצרות הטבע הרבים שלנו".[14] ב-8 ביוני אותה שנה חתם הנשיא אובמה על חוק לקריאת בניין מחלקת הפנים של ארצות הברית על שמו של יודול.[15]

ב-1968 נקראה יודול פוינט בסנט קרואה שבאיי הבתולה של ארצות הברית, כהוקרה על תמיכתו של יודול בכלכלת קבוצת האיים. נקודה זו היא המזרחית ביותר מבחינת מרחק נסיעה בארצות הברית.[16] הנקודה המערבית ביותר בגואם, פוינט יודול, קרויה על שמו של אחיו, מו. זוהי הנקודה המערבית ביותר בארצות הברית מבחינת מרחק נסיעה.[17]

יודול היה האחרון מבין החברים המקוריים של הקבינט של קנדי שנותר בחיים. עם מותו של יודוול נותר ויליאם וילארד וירץ אחרון כל חברי הקבינט של קנדי.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטיוארט יודול בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Stewart Lee Udall:Advocate for Planet Earth, Career Chronology, Special Collections at the University of Arizona Libraries
  2. ^ Morgan Maxwell - tucson.com
  3. ^ "Stewart Udall memorial: Friends and family honor champion of the envi…". archive.is. February 2, 2013. Archived from the original on February 2, 2013.
  4. ^ Monmonier, Mark (September 15, 2008). From Squaw Tit to Whorehouse Meadow: How Maps Name, Claim, and Inflame. University of Chicago Press. pp. 44–45.
  5. ^ "US Geological Survey (USGS) briefing materials on Derogatory Names Policy, 2017"
  6. ^ William Taubman, Khrushchev: The Man and His Era, W. W. Norton & Company, 2004, p. 539.
  7. ^ Janson, Donald (August 4, 1975). "Tocks Dam: Story Of 13‐Year Failure". New York Times.
  8. ^ Stewart Udall Quotes - BrainyQuote
  9. ^ Karen Meyers (January 31, 1920). "Stewart Lee Udall: Biography". Library.arizona.edu.
  10. ^ Udall, Stewart (October 1972), "The Last Traffic Jam: Too many cars, too little oil. An argument for the proposition that 'less is more'", The Atlantic Monthly.
  11. ^ Udall: A Letter to My Grandchildren - Santa Fe Conservation Trust
  12. ^ Stewart Udall 20 June 2009 - Viemo
  13. ^ Udall Cousins Elected To Senate In N.M., Colo, NPR, November 5, 2008.
  14. ^ Stewart L. Udall, 1920-2010 - Morris K. Udall and Stewart L. Udall Foundation
  15. ^ "Statement by the Press Secretary on H.R. 5128 and H.R. 5139". whitehouse.gov. June 8, 2010. Archived from the original on February 16, 2017.
  16. ^ Point Udall – St. Croix, U.S. Virgin Islands - Atlas Obscura
  17. ^ Earth Month: Point Udall Named for “Advocate of the Planet Earth”


מזכירי הפנים של ארצות הברית
יואינג • מק'קנן • סטיוארט • מקללנד • תומפסון • קיילב סמית' • אשר • הרלן • בראונינג • קוקס • דלאנו • צ'נדלר • שורץ • קירקווד • טלר • למאר • וילאס • נובל • מ. הוק סמית' • פרנסיס • בליס • היצ'קוק • גרפילד • בלינג'ר • פישר • ליין • פיין • פול • וורק • וסט • וילבור • איקס • קרוג • צ'פמן • מקיי • סיטון • יודול • היקל • מורטון • האת'אווי • קלפ • אנדרוס • ואט • קלארק • הודל • לוחאן • בביט • נורטון • קמפת'ורן • סלזאר • ג'וול • זינקי • ברנהרדט • האלנד החותם של מחלקת הפנים של ארצות הברית