עלי ססטרואמיג'ויו
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
 | |||||||||
| צילום מ-1956 | |||||||||
| לידה |
21 במאי 1903 גראבג, מרכז ג'אווה, איי הודו המזרחיים, בימינו אינדונזיה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 במרץ 1976 (בגיל 72) ג'קרטה, אינדונזיה | ||||||||
| מדינה |
 אינדונזיה | ||||||||
| מקום קבורה | ג'קרטה | ||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת ליידן  | ||||||||
| מפלגה | המפלגה הלאומית האינדונזית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Kurnianingrat (1970–13 במרץ 1975) | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
"ראדֶן" עלי סַסטרואמיג'ויו (באינדונזית: Ali Sastroamidjojo או Ali Sastroamijoyo; 21 במאי 1903 גראבאג, ג'אווה המרכזית, אז איי הודו המזרחיים ההולנדיים – 13 במרץ 1976, ג'קרטה) היה פוליטיקאי ודיפלומט אינדונזי, ראש ממשלת אינדונזיה בשנים 1953–1955 ו-1956–1957 תחת נשיאותו של סוקרנו. בין 1948–1949 היה שר החינוך ובשנים 1956–1957 שר הביטחון כשר הביטחון של אינדונזיה. ססטרואמיג'ויו כיהן בשנים 1950–1955 כשגריר הראשון של ארצו בארצות הברית, קנדה ומקסיקו ובשנים 1957–1960 כיהן כנציג הקבוע (שגריר) של אינדונזיה באו"ם. בין השנים 1960–1966 עמד בראש המפלגה הלאומית האינדונזית מיסודם של סוקרנו ואחרים. בשנת 1955 הוא נבחר ליושב ראש הוועידה האפרו-אסייתית בבאנדונג. ססטרואמיג'ויו היה משפטן בהכשרתו.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
ססטרואמיג'ויו נולד בשנת 1903 בגראבאג מרבאבו (Grabag Merbabu), עיירה למרגלות ההר מרבאבו, במרכז ג'אווה, אז במושבה ההולנדית בשם איי הודו המזרחיים ההולנדיים, המהווים בימינו את אינדונזיה, כ־20 ק"מ מן העיר מאגלנג. הוא היה הילד האחד עשר מתוך תריסר ילדיה של משפחת אצילים מהדרגה הנמוכה ("פְּריאַי") של תת-המחוז ("קבופאטן") מאגלנג. ססטרואמיג'ויו האב כיהן כפקיד בכיר בממשל של תת-המחוז. האם נקראה קוּסטייה. הוא גדל ביישוב הולדתו על ברכי האסלאם הסוני, התרבות המערבית והתרבות הג'אוונית המקומית. רכש ידידים בני משפחות איכרים, איתם נהג לשחק. בהמשך עברה המשפחה לעיר מאגלנג, בה קיבל ססטרואמיג'ויו חינוך מערבי ובמקביל למד היטב את השפה הג'אוונית ואת מצוות האסלאם. בדומה לרבים מבני האצולה המקומית, למד ססטרואמיג'ויו בבית ספר הולנדי - בית הספר ע"ש המלכה וילהלמינה. מאוחר יותר נסע להולנד ללמוד משפטים באוניברסיטת ליידן. בתום לימודיו קיבל בשנת 1927 תואר מוסמך למשפטים,[1]
פעיל במאבק הלאומי
מגיל צעיר היה פעיל ססטרואמיג'ויו בארגונים שנאבקו בשלטון הקולוניאלי - כמו "יונג ג'אווה" (ג'אווה הצעירה) (1922-1918) ובשורות האיגוד הלאומי האינדונזי (Perhimpunan Indonesia) 1928-1923) שעל יסודו קמה המפלגה הלאומית האינדונזית בראשות סוקרנו. מפלגה זו שאפה לשחרור מהמעצמה הקולוניאלית - הולנד. בחשד לעידוד ההתנגדות לכיבוש ההולנדי נעצר ססטרואמיג'ויו בספטמבר 1927 על ידי המשטרה ההולנדית יחד עם מוחמד האטה, נאסר פמונצ'אק ועבדול מג'יד אך בהמשך זוכה. בשנת 1928 הוא פתח משרד עורכי דין יחד עם מ. סוג'ודי. יחד עם ד"ר סוקימן ויריוסנג'ויו פרסם את העיתון "ג'נגט" בסוראקרטה. בשלב מסוים עזב את המפלגה של סוקרנו (שבה היה חבר משנת 1928) כדי להצטרף ב-1937 לסיעה של סרטונו, גרינדו (Gerindo).[1] אחרי השגת העצמאות חזר למפלגה הלאומית. באוגוסט 1944 תחת הכיבוש היפני, התמנה ססטרואמיג'ויו על ידי שלטונות הכיבוש כ"ראש הלשכה לכלכלת העם" - מנגנון שהיה אמור להעביר נדל"ן שבבעלות הולנדית לידיים מקומיות, שהיו זכאיות גם לסיוע כספי מהיפנים. אולם יישום סוגיה זו התנהל בקצב איטי מאוד.[2]
שליחויות פוליטיות ודיפלומטיות. שר בממשלה
ססטרואמיג'ויו שימש כסגן שר ההסברה בממשלה הרפובליקנית הראשונה של סוקרנו. הקונגרס הראשון לתרבות שהתקיים בג'וג'קרטה ב-1948 הסתייג מאפשרות של התערבות יתר של המדינה בעיצוב התרבות, שהזכירה לו את הדוגמה השלילית של הכובשים היפנים.[3] בשנים 1948–1949 נכנס ד"ר עלי ססטרואמיג'ויו לממשלות של אמיר שריפודין ומוחמד האטה כשר החינוך הלאומי. בעת מבצע דיכוי של השלטונות ההולנדים נעצר עלי בדצמבר 1948 ואחר כך שוחרר בתחילת שנת 1949. באוגוסט 1948-נובמבר 1949 היה חבר במשלחת האינדונזית בוועידת השולחן העגול בהאג שדנה בהקמת המדינה האינדונזית העצמאית, בהתחלה במתכונת פדרטיבית. ביולי 1949 התפטר מתפקיד השר כדי להתמקד במשא ומתן עם הולנד. ב-27 בדצמבר 1949 הושג הסכם שבו הכירה הולנד בריבונות אינדונזיה.
בשנים 1950–1955 כיהן ססטרואמיג'ויו כשגריר הראשון של ארצו בארצות הברית, והחל מ-1953 גם בקנדה ומקסיקו.
ראש ממשלה
ממשלתו הראשונה "מדיניות עצמאית ופעילה" ביחסי חוץ
ביולי 1953 בגלל משבר ממשלתי שב לארצו וב-30 ביולי 1953 החליף את ווילופו בתפקיד ראש הממשלה. עמד בראש ממשלת קואליציה שבה מילא גם את תפקיד כשר הביטחון. הממשלה לא כללה שרים קומוניסטים אך נהנתה מתמיכה מסוימת מצד הקומוניסטים. שר אוצר מטעם המפלגה הלאומית היה אונג אן די, ממוצא סיני, דבר שהיה נדיר בזירה הפוליטית האינדונזית.[4] בנובמבר 1954 הצליחה ממשלתו לשרוד משבר שבזמנו נטשו את הקואליציה שלושת השרים מטעם מפלגת "אינדונזיה הגדולה" שמחתה נגד המדיניות הכלכלית. בימי ממשלתו הראשונה של ססטראומיג'ויו שנמשכו כמעט שנתיים, משק המדינה הגיע למצב טוב מבחינת אספקה של אורז לכל התושבים, אך הייתה נתונה בבעיות אינפלציה, תקציב לא מאוזן, שחיתות שלטונית, מוקדי מרד אזוריים, למשל באצ'ה), מתחים בתוך הצבא (מלחמות קצינים עד כדי אנדרלמוסיה) ובין הצבא לשלטון. הממשלה התפטרה ב-23 ביולי 1955 אחרי שהצבא לא הסכים עם מינוי ראש מטה כללי מקרב וותיקי PETA לשעבר ("צבא המתנדבים מגני המולדת" שאורגן על ידי שלטונות הכיבוש היפנים בימי מלחמת העולם השנייה) בבחירות בשנת 1955 הישגי מדיניות החוץ האינדונזית תרמו להתחזקות הגוש שמסביב למפלגה הלאומית בראשות סוקרנו.[5] ד"ר ססטרואמיג'ויו היה היחיד שכיהן פעמיים כראש ממשלת אינדונזיה.
התקררות היחסים עם המערב. שיפור היחסים עם סין העממית
היה פעיל מאוד במדיניות החוץ. שיפר את היחסים עם סין העממית והגיע איתה להסכם בקשר למקרים של אזרחות כפולה והצורך לבחור אזרחות אחת בלבד (1955). כמן כן פחת שגרירות בבייג'ינג וחתם עם סין על הסכם מסחר.[6] עודד בהזדמנות זו הקמת חברות כלכליות בשותפות אינדונזית-סינית "שכונו על ידי המבקרים "חברות עלי-באבא". במרץ 1954 נפתחה גם השגרירות במוסקבה.[7] בשנת 1955 פגש ססטרואמיג'ויו את מאו דזה-דונג שעשה עליו רושם של "אב משפחה" נערץ על ידי עמו.[8]
ועידת באנדונג
ססטרואמיג'ויו השתתף לפי הזמנת ג'ווהרלל נהרו במפגש המנהיגים של חמש מדינות - הודו, פקיסטן, בורמה, אינדונזיה וציילון בקולומבו ב-28 באפריל - 2 במאי 1954 שביקשו להשפיע על השגת פתרון שלום בוועידת ז'נבה בסוגיית הסכסוך בהודו-סין.[9] אחר כך ביקר בדלהי, השתתף במפגש נוסף של חמש המדינות בבוגור ויזם את ארגון ועידת באנדונג של המדינות העצמאיות באסיה ואפריקה שהתקיימה באפריל 1955 בארצו.[10] עלי כיהן באפריל 1955 כיושב ראש ועידת באנדונג ובהזדמות זו אירח את ראש ממשלת סין, ג'ואו אנלאי. הצלחת הוועידה בבאנדונג העמידה את אינדונזיה "על מפת העולם" כגורם משפיע. המטרות המוצהרות של עלי ושאר יוזמי הוועידה היו צמצום המתחים הנובעים מהמלחמה הקרה וחיזוק המאבק בקולוניאליזם.
ביטול האיחוד עם הולנד. סוגיית איריאן המערבית
בתחום היחסים עם הולנד שתי המדינות ביטלו את האיחוד הפיקטיבי ביניהן. עלי העלה בפני הולנד ובזירה הבינלאומית את עניין איריאן המערבית, שטח בשליטת הולנד, שאינדונזיה תבעה לעצמה. בוועידת באנדונג הוא השיג תמיכה בעמדה האינדונזית בסוגיה זו. (H. Feith 2007)
בחירות דמוקרטיות, 1955
ממשלת ססטרואמיג'ויו ואחרי התפטרותה ממשלת חארחאפ ארגנו בשנת 1955 בחירות כלליות ראשונות שנשארו בהיסטוריה של אינדונזיה כדגם של בחירות דמוקרטיות, חופשיות וחשאיות תוך צמצום מרבי של עימותים אלימים. [11]
ממשלתו השנייה
ב-20 במרץ 1956 התמנה שוב עלי לראש ממשלה. גם הפעם הממשלה הורכבה ללא השתתפות הקומוניסטים. יוסיף ויביסונו כיהן בה כשר האוצר וג'ואנדה העצמאי כשר התכנון הכלכלי. הממשלה נאלצה אז להתמודד עם הידרדרות בקשרים עם הולנד, עם יריבות גוברת והולכת בין הצבא לקומוניסטים, מרד צבאי בצפון סומטרה שבזמנו דר הצבא החלפתו בתפקיד עם מוחמד האטה. עם זאת המשיך, לעמוד מול משבר ממשלתי חוזר בדצמבר 1956, (כשפרש גם סגן הנשיא האטה). בפברואר 1957 הציג הנשיא סוקרנו את עקרונות "הדמוקרטיה המודרכת" שלו. במרץ פרץ מרד פרמסטה באי סולאווסי והוכרז מצב חירום בכל המדינה.[12] בעקבות גל של התקפות חוזרות על מדיניותו התפטר ססטרואמיג'ויו ב-14 במרץ[13]
המשך פעילותו
בשנים 1957–1960 פעל ססטרואמיג'ויו כנציג הקבוע של ארצו באו"ם. אחר כך כיהן כיושב ראש המפלגה הלאומית האינדונזית, המפלגה העיקרית בשלטון, שבה ייצג את האגף השמאלי שלה. בשנים 1960–1966 נמנה עם ארבעת סגני יושב הראש של הקונגרס העממי המייעץ של אינדונזיה, ובשנת 1966 היה אחד משני הסגני-יושב הראש. אחרי האירועים שהתחילו ה-30 בספטמבר 1965 והביאו לדיכוי ניסיונות המרד בשלטון ולדיכוי המפלגה הקומוניסטית, כונס כנס חירום של המפלגה הלאומית שבו הורחקו מהנהגת המפלגה נציגי האגף השמאלי וביניהם ד"ר ססטרואמיג'ויו. בשנת 1967 אחרי הדחת הנשיא סוקרנו נעצר ססטרואמיג'ויו על ידי הצבא אך שוחרר כעבור זמן קצר ולא הובא למשפט[14]. האירועים שמו קץ לקריירה הציבורית שלו. בשנת 1976 עלי ססטרואמיג'ויו הלך לעולמו בג'קרטה בגיל 72.
מורשתו
בניין השגרירות האינדונזית בוושינגטון די. סי. נרכש על ידי עלי ססטרואמיג'ויו ב-19 בדצמבר 1951 תמורת 335,000 $.
פרסים ואותות הוקרה
- תואר "גיבור לאומי של אינדונזיה"
- עיטור המסדר "הכוכב של מאהאפוטרה" (Bintang Mahaputera) - דרגה ב'
ספרים
ססטרואמיג'ויו פרסם מספר ספרים בתחום היחסים הבינלאומיים ומדיניות החוץ ובהיותו בעל כישורים ספרותיים חיבר בעצמו גם ספרים אוטוביוגרפיים.
- 1971 - Pengantar Hukum Internasional - מבוא לחוק הבינלאומי
- 1972 - Politik Luar Negeri Indonesia Dewasa Ini - מדיניות החוץ האינדונזית
ספרים
- 1974 - Tonggak-tonggak di Perjalananku ציוני דרך במסע שלי, ספר אוטוביוגרפיה
- 1975 -Empat Mahasiswa Indonesia di Negeri Belanda ארבעה סטודנטים אינדונזים בהולנד
לקריאה נוספת
- ed. C.L.M.Penders Milestones on my journey.The memoirs of Ali Sastroamijoyo, Indonesian patriot and political leader St.Lucia, University of Queensland Press 1979,
- Herbert Feith The Decline of Constitutional Democracy in Indonesia, Equinox, Jakarta, Kuala Lumpur, Singapore, also Cornell University Press 2007
- Harris M.Lentz III - Heads of States and Governments, A Worldwide Encyclopedia of Over 2300 Leaders, 1945 through 1992. Routledge, New York, London 2013
- J.Th.Lindblad Bridges to New Business.The Economic Decolonization of Indonesia KITLV Press, Leiden 2008
- , 1949-1965 Hong Liu China and the Shaping of Indonesia, Nuss Press, Singapore, Kyoto University 2012
קישורים חיצוניים
- Statesman Journey(הקישור אינו פעיל) Hawe Setyawan in "The Global Review for international affairs" -כתבה באתר המכון לעתיד גלובלי בג'קרטה (באנגלית)
- ראשי השלטון - אינדונזיה
B.Schemmel 1995-2016 ראו גם האתר World Statesmen
- Haryo Kunto Wibisono,S.AP,M.AP Indonesia’s foreign politics 1955-1965:Between decolonisation and beacon politics' International Journal of Indonesian Studies Autumn 2015
Monash University,vol.1,2,
ראיון עם עלי ססטרואמיג'ויו,כשהיה שגריר בארצות הברית, 1952, סרטון באתר יוטיוב (הקישור אינו פעיל, 17 באוגוסט 2024)
הערות שוליים
- ^ 1 2 נתונים ביוגרפיים sastroamidjojo-Dh באתר tirto
- ^ J.Th.Lindblad ע' 55
- ^ Hong Liu ע' 109
- ^ J.Th.Lindblad ע' 44
- ^ 2015 Hario Kunto Wibisono
- ^ H.Feith ע' -390-389
- ^ H.Feith ע'385
- ^ Hong Liu ע' 75
- ^ H.Feith ע' 387
- ^ H.Feith ע' 387-388
- ^ לקחים מוסריים של הבחירות משנת 1955 Ahmad Syafii Maarif באתר Islam in Indonesia
- ^ J.Th.Lindblad
- ^ Straits Times 14 march 1957 p.1
- ^ New York Times 15 march 1975 p.30