פרנסואה טריפו
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
עריכה - שיחה
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
פרנסואה טריפו
François Truffaut
טריפו בשנת 1965
טריפו בשנת 1965
לידה 6 בפברואר 1932
הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 באוקטובר 1984 (בגיל 52)
ניי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות של מונמארטר עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה François Roland Truffaut עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1955–1984 (כ־29 שנים)
יצירות בולטות 400 המלקות (1959)
לירות בפסנתרן (1960)
ז'יל וג'ים (1962)
פרנהייט 451 (1966)
בן או בת זוג פאני ארדן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1959)
  • פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1974)
  • פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1974)
  • פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (1973)
  • פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1975)
  • פרס סזאר לסרט הטוב ביותר (1981)
  • פרס סזאר לתסריט הטוב ביותר (1981)
  • פרס סזאר לבמאי הטוב ביותר (1981)
  • פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1981)
  • פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1973)
  • פרס מועצת המבקרים הלאומית לבמאי הטוב ביותר (1970)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1962)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1959)
  • פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (1973)
  • פרס בודיל לסרט לא אמריקני (1964)
  • פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאיים לסרט הזר (1970)
  • פרס לואי דלוק (1968)
  • Jean-Le-Duc award עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
טריפו עם פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963
טריפו עם השחקנית פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963

פרנסואה רולאן טריפו (בצרפתית: François Roland Truffaut;‏ 6 בפברואר 1932 – 21 באוקטובר 1984) היה במאי, תסריטאי, מבקר ותאורטיקן קולנוע צרפתי שהשתייך לתנועת הגל החדש הצרפתי.[1]

ביוגרפיה

ילדות

פרנסואה טריפו נולד בפריז ב-6 פברואר 1932, מאב לא ידוע.[2] לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רולאן לוי, מהעיר באיון שבצרפת.[3] כיוון שאמו, ז'נין דה-מונפרן, הייתה בת למשפחה נוצרית אדוקה, נשלח התינוק בסתר לאומנת. בנובמבר 1933 נישאה אמו לרולאן טריפו, שהכיר בילד. לזוג נולד בן בשם רנה, שמת בגיל חודשיים. הם מיעטו לפגוש את פרנסואה, שהיה חלש וחולני. כשהיה בן שלוש החליטה סבתו, שחששה שהוא עלול למות, לגדל אותו בביתה.[4]

משפחת אמו של פרנסואה הייתה משפחת אצולה זוטרה (אנ'), לא עשירה אך מכובדת; סבו ערך טור ב-L'Illustration (אנ') וסבתו הייתה מורה וסופרת. החינוך שקיבל בביתם היה קתולי, עם דגש על מוזיקה וספרות.[5] טריפו למד בבית הספר היסודי של תיכון רולן (Lycée Rollin) והיה תלמיד מצטיין.[6] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה להתגורר בכפר הדייגים ביניק (אנ') בברטאן למשך שנה.[6] כשחזרו לפריז התקשה טריפו להסתגל לבית הספר; הוא החל להתמודד עם בעיות משמעת, אך המשיך להשיג ציונים גבוהים. הוא פגש את הוריו לעיתים רחוקות, פגישות שלדבריו התמלא לקראתן בחרדה בגלל התנהגותה של אמו כלפיו.[7]

באוגוסט 1942 מתה סבתו של טריפו, והוא החל להתגורר עם הוריו באופן קבוע.[7] יחסיו עם אמו היו קשים: "הלידה שלי ממש הכבידה על האישה הזו, ואז הוסר ממנה העול כשסבתא שלי טיפלה בי בשבילה. פנטסטי! ואז פתאום, אחרי קיץ 1942, היא הייתה חייבת לקחת אותי... כשהבנתי את זה התחלתי לשנוא את אמא שלי - כשהרגשתי שאני מטרד בשבילה", אמר.[8] הוא החל לשקר ולגנוב מהוריו באופן קבוע, נעדר מבית הספר כדי לקרוא את ספרי בלזאק ודיומא,[9] והישגיו הלימודיים התדרדרו. הוא לא ניגש לבחינת הסיום באותה שנה, ובשלוש השנים הבאות, מ-1943 עד 1946, למד בשלושה בתי ספר שכונתיים שונים.[10]

בספטמבר 1943 פגש טריפו את רובר לאשנה (אנ') והשניים הפכו לחברים קרובים. הם חלקו תשוקה לספרות ולקולנוע, ונהגו להתגנב יחד לבתי הקולנוע ללא תשלום: "את מאתיים הסרטים הראשונים שלי ראיתי בגניבה, כשהברזתי מבית הספר או כשהתגנבתי לתוך האולם. כלומר, התענוג הזה עלה במחיר של כאבי בטן עזים, בחילות, חרדה ותחושת אשמה שרק העצימה את הריגוש שהעניק המסך..." סיפר טריפו.[11] יחד עם קלוד וגה (אנ') יצרו השניים עיתון שבועי בנושא קולנוע אותו מכרו מדלת לדלת, והעלו הצגות לקהל קטן של מכרים.[10]

בגיל 7 ביקר טריפו לראשונה בבית הקולנוע וצפה בסרט "גן העדן האבוד" (אנ') מאת אבל גאנס. הצפייה הותירה בו התרשמות עמוקה.[12] בשנות הכיבוש הגרמני, בהן נאסרה הקרנת סרטים אמריקאיים, צפה טריפו במגוון סרטים צרפתיים והתרשם במיוחד מ"העורב" (אנ') של אנרי-ז'ורז' קלוזו (אנ'),[13] "חוקי המשחק" של ז'אן רנואר,[11] "סיפורו של רמאי" (אנ') של סשה גיטרי ו"הגברות מיער בולון" (אנ') של רובר ברסון.[14] הוא העריץ במיוחד קולנוענים שראה כאוונגרדיים ועצמאיים ושסגנונם היה פשוט ומאופק.[14]

נעורים

לאחר תום המלחמה, בגיל 14, נשלח טריפו ללימודים מקצועיים בניגוד לרצונו.[15][16] הוא נשר משני בתי ספר לעסקים בתוך מספר שבועות, ואז עזב את מערכת החינוך באופן סופי והפך אוטודידקט.[17][2] בין אוקטובר 1946 ליוני 1948 עבד כמחסנאי ונער שליחויות בבית עסק לסחר בתבואה.[18] בתקופה זו נהג לצפות בשלושה סרטים ביום ולקרוא שלושה ספרים בשבוע, יצר ארכיון פרטי של מאות ספרים וביקורות קולנוע, החל להתכתב עם מבקר הקולנוע ז'אן-שארל טאקלה (אנ') והצטרף למספר מועדוני קולנוע.[19] הקולנוע האמריקאי, ששטף את צרפת עם שוב הסרטים הזרים בתום המלחמה, שבה את תשומת לבו,[20] והוא התרשם עמוקות מסרטים הוליוודיים כגון "האזרח קיין".[21]

בגיל 16 פתח מועדון קולנוע בשם "Cercle cinémane" (חוג קולנוע). המועדון נפתח בכסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. כיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה ועוד. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו.

ב-1951 התגייס טריפו לצבא. בתחילה הוא ביקש לשרת בהודו-סין הצרפתית והוצב בסייגון, אך ביום הגיוס התחרט ונעדר מהגיוס.[22] לאחר שבוע הסגיר את עצמו ונכנס לכלא הצבאי. כששוחרר ערק, נתפס ונכלא שוב. בתקופת מאסרו אושפז פעמיים בבית חולים פסיכיאטרי[23] בעקבות נסיונות התאבדות.[24] ב-1953 הוציאו באזאן משם באמצעות קשריו.[25]

קריירה כמבקר קולנוע

כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב בכתב העת החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו. בכותבו בעיתון טריפו גם לא חסך ביקורת על במאים שיצרו סרטים שלא היו לרוחו. ב-1954 פרסם טריפו מאמר בשם "Une Certaine Tendance du Cinéma Français" (בעברית: "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי". במאמר תקף טריפו שמונה במאים צרפתים, שלדבריו סרטים עשויים מעלילה ומדמויות נלעגות. המאמר הכה גלים בעולם הקולנוע הצרפתי.[15]

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק הבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם ועליהם למעט בהתערבות מצד האולפנים. לפי הדוגלים בתיאוריה זו, גם התסריטאי היווה אחד הגורמים שהשאירו את חותמם במהלך יצירת הסרט. מידת הצלחתו של הסרט אינה תלויה בנושאו, אלא באופן שבו הבמאי מביא לידי ביטוי את התסריט. עם זאת, מבקרים אחדים תקפו את התיאוריה בחריפות. לטענתם, על יוצרי הסרט להתבסס על תבניות מוכנות ביוצרם את הסרט, לרבות מערבונים וקומדיות. חרף כך, פוליטיקת האוטר שלטה ביד רמה בעולם הקולנוע העולמי במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.[26]

טריפו היה אחד מהבמאים המפורסמים שדגל בתאוריית האוטר.[27] בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק,[28] אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות ושחקנים מוכרים.

במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.[29] ב-1955 יצר עם רובר לאשנה וז'אק ריווט את "Une Visite" (אנ'), סרט רומנטי אילם באורך 8 דקות,[30] וב-1957 את "Les Mistons" (אנ'), שמתאר קבוצת ילדים שעוקבת אחרי פרשת אהבתם של זוג סטודנטים,[31] ושאותו החשיב טריפו ל"סרט האמיתי הראשון שלו". באותה שנה נישא למדלן מורגנסטרן, בתו של מפיק ומפיץ הסרטים איגנס מורגנסטרן (אנ'), והקים חברת הפקה קטנה בשם "Les Films du Carrosse" ("סרטי הכרכרה", מחווה לסרט "כרכרת הזהב" (אנ') של רנואר).[32]

1959 ואילך: קריירה כבמאי

ב-1958 החל טריפו בצילומי סרטו הראשון באורך מלא - "400 המלקות", סרט אוטוביוגרפי-למחצה שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו.[25] בסרט גילם ז'אן-פייר לאו את דמותו של הנער המרדן אנטואן דואנל (אנ'). הסרט נחל הצלחה יוצאת דופן וזכה בפרס לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. טריפו צילם את הסרט באופן מהיר, ספונטני ומאולתר בגילומם של שחקנים לא מוכרים, מה שעמד בניגוד לסטנדרט הקולנוע המקובל אז והיווה מקור השראה לתנועת "הגל החדש" הצרפתי.[11]

אף על פי שלא תכנן בתחילה להשתמש בדמותו של דואנל בסרטים נוספים, הצלחת סרטו הראשון "400 המלקות" גרמה לטריפו ליצור ארבעה סרטי המשך: "אנטואן וקולט" (אנ') (1962), "נשיקות גנובות" (אנ') (1968), "תרגיל בנישואין" (1970) ו"אהבה במנוסה" (1979).

ב-1966 ביים טריפו את סרטו הראשון בצבע והיחיד בשפה האנגלית, "פרנהייט 451", כעיבוד לרומן המדע הבדיוני "פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי. הכתיבה באנגלית וההפקה הבין-לאומית הקשו על טריפו, שהיה רגיל להפקות מקומיות קטנות. הסרט נכשל קופתית וטריפו לא שב ליצור סרטים מחוץ לצרפת.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן ספילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

טריפו חיבב את התרבות האמריקאית. משום כך, סרטו מ-1973, "לילה אמריקאי", עוסק בהפקת סרט אמריקאי "מיושן", ובמהלך הסרט הוא אף רומז שם של סרט מסוג זה - האזרח קיין.[33] סרט זה היה מועמד לשני פרסי אוסקר בטקס פרסי אוסקר ה-47, אך לבסוף לא זכה.[34]

ב-21 באוקטובר 1984 נפטר טריפו מגידול מוחי, בגיל 52.[35]

סגנון קולנועי

בימוי

טריפו הושפע רבות מסגנון הבימוי של רנואר. סגנון זה קרוי בשם "ריאליזם פיוטי", והוא מאופיין בצילום ארוך הכולל מעט עריכה, תוך תנועה מתמדת של המצלמה.[36] תנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאז'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו בזמנו של טריפו כאלמנטים מרעננים וחדשניים. טריפו סירב לעבוד תחת שליטה של אולפנים וחברות הפקה, להעסיק שחקנים מקצועיים ומפורסמים, לציית לחוקי הכתיבה והצילום המקובלים ולהשתמש בתפאורה ובתאורה מלאכותית.[37]

תסריטאות

טריפו התמקד בסיפורים אישיים[11] ובחוויות היומיום של האדם הממוצע. הוא סלד מנושאים פוליטיים, מגנגסטרים ומלובשי מדים,[38] ודחה כל פרשנות חברתית של סרטיו.[39] תסריטיו המוקדמים מתאפיינים בנרטיב חוזר של התדרדרות לפשע, מצוד ובריחה שמובילה לסיום קטוע ועמום.[40]

מסרטיו המפורסמים

ספריו בעברית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פרנסואה טריפו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנסואה טריפו

הערות שוליים

  1. ^ אורי קליין, כמה מהסרטים היפים בכל הזמנים, באתר הארץ, 20 במרץ 2001
  2. ^ 1 2 Francois Truffaut – French New Wave Director, באתר "New Wave Film" (באנגלית)
  3. ^ Robert Ingram, Paul Duncen, François Truffaut: Film Author, 1932-1983, Taschen, 2004, p. 94
  4. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 14
  5. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 15-16
  6. ^ 1 2 דה בק וטוביאנה, עמ' 19
  7. ^ 1 2 דה בק וטוביאנה, עמ' 21
  8. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 22
  9. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 28
  10. ^ 1 2 דה בק וטוביאנה, עמ' 27
  11. ^ 1 2 3 4 ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
  12. ^ Insdorf, p. 17
  13. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 36
  14. ^ 1 2 דה בק וטוביאנה, עמ' 52
  15. ^ 1 2 ז'אן-ברנאר פואי, אנשים גדולים - התחלות קטנות, אגם, 2009, עמ' 71-69
  16. ^ François Truffaut – Movie and Film Biography and Filmography, באתר "All Movie" (באנגלית)
  17. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 45
  18. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 46
  19. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 51
  20. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 37
  21. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 53
  22. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 88
  23. ^ Francois Truffaut, Dominique Rabourdin (ע), Truffaut by Truffaut, Abrams, 1987, עמ' 20
  24. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 92
  25. ^ 1 2 Truffaut, p. 1
  26. ^ ד'אור ולואיס, עמ' 452
  27. ^ Auteur Theory, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  28. ^ Hitchcock, באתר "goodreads" (באנגלית)
  29. ^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.
  30. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 118-119
  31. ^ דה בק וטוביאנה, עמ' 147
  32. ^ Francois Truffaut, Dominique Rabourdin (ע), Truffaut by Truffaut, Abrams, 1987, עמ' 221
  33. ^ ד'אור ולואיס, עמ' 381
  34. ^ The 47th Academy Awards, באתר "Oscars"
  35. ^ Alistair Fox, François Truffaut, Oxford Bibliographies (באנגלית)
  36. ^ אילן אבישר, אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 61
  37. ^ ירון זליכה, דן שביט (ע), ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 17-18
  38. ^ Ronald Bergan, François Truffaut: Interviews, University Press of Mississippi, 2008, עמ' XII, ISBN 978-1934110140
  39. ^ Ronald Bergan, François Truffaut: Interviews, University Press of Mississippi, 2008, עמ' XIV, ISBN 978-1934110140
  40. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 80, ISBN 978-0-8050-8015-5
  41. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, התשוקה והמוות בסרטו הנשכח של טריפו, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2015
  42. ^ רחל נאמן, מיסתרי הג'ונגל האנושי, כותרת ראשית, 28 בדצמבר 1983
    מאיר שניצר, קולנוע - בונבון - "לפתע ביום ראשון", כל העיר, 17 בפברואר 1984
  43. ^ בני בן-דוד, סיפור אהבה, באתר הארץ, 11 בינואר 2005


זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
מייק ניקולס (1968) • ג'ון שלזינגר (1969) • ג'ורג' רוי היל (1970) • ג'ון שלזינגר (1971) • בוב פוסי (1972) • פרנסואה טריפו (1973) • רומן פולנסקי (1974) • סטנלי קובריק (1975) • מילוש פורמן (1976) • וודי אלן (1977) • אלן פארקר (1978) • פרנסיס פורד קופולה (1979) • אקירה קורוסאווה (1980) • לואי מאל (1981) • ריצ'רד אטנבורו (1982) • ביל פורסיית' (1983) • וים ונדרס (1984) • (לא חולק הפרס) (1985) • וודי אלן (1986) • אוליבר סטון (1987) • לואי מאל (1988) • קנת בראנה (1989) • מרטין סקורסזה (1990) • אלן פארקר (1991) • רוברט אלטמן (1992) • סטיבן ספילברג (1993) • מייק ניואל (1994) • מייקל רדפורד (1995) • ג'ואל כהן (1996) • באז לורמן (1997) • פיטר ויר (1998) • פדרו אלמודובר (1999) • אנג לי (2000) • פיטר ג'קסון (2001) • רומן פולנסקי (2002) • פיטר ויר (2003) • מייק לי (2004) • אנג לי (2005) • פול גרינגראס (2006) • ג'ואל כהן ואיתן כהן (2007) • דני בויל (2008) • קתרין ביגלו (2009) • דייוויד פינצ'ר (2010) • מישל חזנוויצ'וס (2011) • בן אפלק (2012) • אלפונסו קוארון (2013) • ריצ'רד לינקלייטר (2014) • אלחנדרו גונסלס איניאריטו (2015) • דמיאן שאזל (2016) • גיירמו דל טורו (2017) • אלפונסו קוארון (2018) • סם מנדס (2019) • קלואי ז'או (2020) • ג'יין קמפיון (2021) • אדוארד ברגר (2022)