פתיאלי אורנים

קריאת טבלת מיוןפתיאלי אורנים
זכר בוגר. קוויבק, קנדה
נקבה בוגרת. קוויבק, קנדה

זכר בוגר (למעלה) ונקבה בוגרת (למטה). קוויבק, קנדה

מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: פרושיים
סוג: פיניקולה
מין: פתיאלי אורנים
שם מדעי
Pinicola enucleator
‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה
מפת התפוצה של פתיאלי האורנים

מפת התפוצה של פתיאלי האורנים

  יציב
  חורף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פְּתִיאֵלִי אֳרָנִים (שם מדעי: Pinicola enucleator) הוא מין של ציפור שיר ממשפחת הפרושיים. זהו המין היחיד בסוג Pinicola. הוא מצוי ביערות מחטניים ברחבי אלסקה, ההרים המערביים של ארצות הברית, קנדה, ובפנוסקנדיה התת-ארקטית ולרוחב האזור הפלארקטי עד סיביר. זהו מין אוכל פירות, במיוחד בחורף, המעדיף פירות קטנים, כגון של בן-חוזרר. בשל השונות בזמינות הפירות משתנה משנה לשנה, פתיאלי אורנים הוא אחד ממיני הציפורים היציבות באזור התת-ארקטיות רבות המפגינים תופעת התפרצות (אנ'). בשנות התפרצות, פרטים יכולים לנדוד למרחקים ארוכים בחיפושם אחר שפע מזון מספק, והם נצפים רחוק יותר דרומה או בגבהים נמוכים יותר ממה שאופייני לשנים בהם שפע מזון זמין.

טקסונומיה ואטימולוגיה

פתיאלי האורנים תואר רשמית בשנת 1758 על ידי חוקר הטבע השוודי קארל לינאוס במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו תחת השם המדעי Loxia enucleator.[2] המקום ממנו נאסף הטיפוס[א] של המין הוא שוודיה.[3] זהו המין היחיד שהוצב בסוג Pinicola, שהוקם בשנת 1808 על ידי האורניתולוג הצרפתי לואי-פייר וייו.[4][5]

שם הסוג Pinicola משלב בין pinus מלטינית שפירושו "עץ אורן" ו-colere שפירושו "לגור". שם המין הספציפי enucleator גם הוא מלטינית, מהמילה enucleare שפירושה "להסיר את הגרעין".[6]

פתיאלי אורנים הוא טקסון אחות לאדמוניות שבסוג Pyrrhula.[7] המין ורדית אדומת-ראש ( Carpodacus subhimachalus (אנ')) הוצבה בעבר גם היא בסוג Pinicola, אך הועברה לסוג ורדית (Carpodacus) בהתבסס על תוצאות מחקרים פילוגנטיים של רצפי DNA מיטוכונדריאלים וגרעיניים שפורסמו בשנים 2012 ו-2013.[5][7][8]

תת-מינים

ישנם שמונה תת-מינים מוכרים:[5]

  • P. e. enucleator (לינאוס, 1758) – מסקנדינביה עד למרכז סיביר
  • P. e. kamtschatkensis ( דיבובסקי, 1883) – צפון-מזרח סיביר
  • P. e. sakhalinensis בוטורלין, 1915 – סחלין והאיים הקוריליים, צפון יפן
  • P. e. flammula הומייר, 1880 – חוף הים של דרום אלסקה ומערב קנדה
  • P. e. carlottae אלן ברוקס, 1922 – איי המלכה שרלוט (בסמוך מערב קנדה)
  • P. e. montana ריג'ווי, 1898 – בפנים הארץ מדרום-מערב קנדה עד מערב-מרכז ארצות הברית
  • P. e. californica פרייס, 1897 – מזרח קליפורניה
  • P. e. leucura (מולר, 1776) – פנים הארץ המערבי של אמריקה הצפונית, ממרכז אלסקה עד מזרח קנדה וצפון ניו אינגלנד

תיאור

זהו אחד המינים הגדולים במשפחת הפרושיים: אורכו 20–25.5 ס"מ, משקלו 52–78 גרם (בממוצע 56.4 גרם), ומוטת כנפיו היו 33 ס"מ.[9] בין המידות הסטנדרטיות, אורך הכנף הוא 10.2–11.6 ס"מ, אורך הזנב הוא 7.8–9.5 ס"מ, אורך המקור הוא 1.4–1.65 ס"מ, ואורך השרשכף הוא 1.9–2.3 ס"מ.[10][11] לבוגרים יש זנב ארוך, שחור וממוזלג; הכנפיים שחורות עם פסי כנף לבנים; ומקור חרוטי ושחור. המין מפגין דו-צורתיות זוויגית בולטת: לזכרים בוגרים יש ראש וגוף בגוון אדום-ורדי בולט (בכמות משתנה בהתאם לתת-מין), ואילו לנקבות הבוגרות צבע צהוב-זיתי בראש ובעל-שת ואפור בגב ובחלקים התחתונים. לצעירים יש ניצוי עם פחות ניגוד בסך הכל, עם מראה מרוט כשהם בחילוף של נוצות הראש הצבעוניות.

קולות

לקריאות שלו יש שונות גאוגרפית בהתאם לאוכלוסיות ולתת-מינים, והן כוללות שריקות "פוי פוי פוי" או "צ'י-ולי". השירה היא קטע מוזיקלי קצר.

תפוצה ובית גידול

הפתיאלים מקננים ביערות הבוריאליים של צפון אירואסיה וצפון אמריקה, ובדרך כלל נשארים כיציבים ליד אזורי הקינון שלהם או נודדים למרחקים קצרים יחסית לקצוות הדרומיים של היערות. במהלך שנות התפרצות, יותר פרטים נודדים ליערות בוריאליים דרומיים יותר, וחלקם מדרימים אף יותר. בעולם החדש, בשנים כאלה ניתן לצפות בהם דרומית בהרבה לתפוצתם החורפית האופיינית, שהוא צפון אזור האגמים הגדולים וצפון ניו אינגלנד בארצות הברית. הוא מזדמן נדיר למדי בחלקים הממוזגים של אירופה.[12]

אקולוגיה והתנהגות

בית הגידול של פתיאלי האורנים הוא יערות מחט. הם בונים את קינם על ענף אופקי או במזלג של עצי מחט. זהו מין יציב ברוב תפוצתו; בצפון הרחוק או כאשר בשנים בהן זמינות המזון דלה, הם עשויים לנדוד דרומה יותר. בעונת הקינון שני הזוויגים מפתחים שקים גורליים[ב] בהם הם משתמשים לאחסון זרעים לשם האכלתם של הצעירים.[13]

הפתיאלים משחרים מזון על עצים ושיחים. הם אוכלים בעיקר זרעים, ניצנים, פירות יער וחרקים. מחוץ לעונת הקינון, הם ניזונים לרוב בלהקות.

סטטוס

למין זה טווח תפוצה נרחב ביותר ואוכלוסייה גדולה המוערכת בלמעלה מ-4,000,000 פרטים ברחבי העולם. נצפתה מגמת ירידה באוכלוסייה העולמית, אך היא לא נחשבת לחדה דיה כדי להחשיבו למין בסכנת הכחדה, ועל-כן מסווג אותו ה-IUCN במצב שימור "ללא חשש".[14]

על אף האמור לעיל, בצפון אמריקה נצפתה ירידה משמעותית באוכלוסיית המין של כ-72.5% ב-40 השנים האחרונות.[14]

גלריה

  • זכר בוגר
    זכר בוגר
  • זכר בוגר במבט חזיתי; ניתן להבחין בזנב הממוזלג
    זכר בוגר במבט חזיתי; ניתן להבחין בזנב הממוזלג
  • Immature male
    זכר מתבגר
  • זכר בוגר ניזון מפרי עץ תפוח בר
    זכר בוגר ניזון מפרי עץ תפוח בר
  • נקבה בוגרת ניזונה מפרי עץ תפוח בר
    נקבה בוגרת ניזונה מפרי עץ תפוח בר
  • נקבה ניזונה מפירות בן-עוזרר
    נקבה ניזונה מפירות בן-עוזרר
  • הפתיאלי הוא מהגדולים שבפרושיים; כאן לצד תפוחית צפונית להשוואה
    הפתיאלי הוא מהגדולים שבפרושיים; כאן לצד תפוחית צפונית להשוואה
  • מבקר נפוץ במתקני האכלה לציפורים, בתמונה זכר ונקבה במינסוטה
    מבקר נפוץ במתקני האכלה לציפורים, בתמונה זכר ונקבה במינסוטה
  • Eggs of Pinicola enucleator MHNT
    ביצים של פתיאלי אורנים, מאוסף מוזיאון טולוז
  • סרטון של זכר ניזון במתקן האכלה בקנדה
  • סרטון של נקבה ניזונה במתקן האכלה בקנדה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פתיאלי אורנים בוויקישיתוף

הערות שוליים

ביאורים

  1. ^ הפרט הספציפי שעל-פיו תואר המין
  2. ^ שק המתפתח בבסיס המקור אצל מינים שונים של ציפורים, ולו שימושים מגוונים; כמו חיזור, ויסות חום, או אגירת מזון (דוגמה מובהקת לכך היא מקורו של השקנאי)

מקורות

  1. ^ פתיאלי אורנים באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 171.
  3. ^ Paynter, Raymond A. Jr, ed. (1968). Check-List of Birds of the World. Vol. 14. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. p. 284.
  4. ^ Vieillot, Louis Pierre (1807). Histoire naturelle des oiseaux de l'Amérique Septentrionale : contenant un grand nombre d'espèces décrites ou figurées pour la première fois (בצרפתית). Vol. 1. Paris: Chez Desray. p. iv.
  5. ^ 1 2 3 Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (2020). "Finches, euphonias". IOC World Bird List Version 10.1. International Ornithologists' Union. נבדק ב-21 באפריל 2020. {cite web}: (עזרה)
  6. ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London, United Kingdom: Christopher Helm. pp. 147, 307. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  7. ^ 1 2 Zuccon, Dario; Prŷs-Jones, Robert; Rasmussen, Pamela C.; Ericson, Per G.P. (2012). "The phylogenetic relationships and generic limits of finches (Fringillidae)" (PDF). Molecular Phylogenetics and Evolution. 62 (2): 581–596. Bibcode:2012MolPE..62..581Z. doi:10.1016/j.ympev.2011.10.002. PMID 22023825.
  8. ^ Tietze, D.T.; Päckert, M.; Martens, J.; Lehmann, H.; Sun, Y.-H. (2013). "Complete phylogeny and historical biogeography of true rosefinches (Aves: Carpodacus)". Zoological Journal of the Linnean Society. 169: 215–234. doi:10.1111/zoj.12057.
  9. ^ "Pine Grosbeak Identification, All About Birds, Cornell Lab of Ornithology". www.allaboutbirds.org (באנגלית). נבדק ב-2020-09-29.
  10. ^ Clement, Peter; Harris, Alan; Davis, John (1993). Finches and Sparrows: an Identification Guide. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. ISBN 0-691-03424-9.
  11. ^ Adkisson, C. S. (1999). "Pine grosbeak (Pinicola enucleator)". In Poole, A. (ed.). The Birds of North America Online. Ithaca: Cornell Lab of Ornithology.
  12. ^ Töpfer, Till (2007). "Nachweise seltener Vogeltaxa (Aves) in Sachsen aus der ornithologischen Sammlung des Museums für Tierkunde Dresden" [Records of rare bird taxa (Aves) in Saxony from the ornithological collection of the Zoological Museum Dresden] (PDF). Faunistische Abhandlungen (בגרמנית). 26 (3): 63–101.
  13. ^ French, Norman R. (1954). "Notes on breeding activities and on gular sacs in the Pine Grosbeak" (PDF). The Condor. 56 (2): 83–85. doi:10.2307/1364663. JSTOR 1364663.
  14. ^ 1 2 Pine Grosbeak (Pinicola enucleator), BirdLife International datazone