קרב כף פיניסטרה

קרב כֵּף פִינִיסְטֶרֶה

"קרב כף פיניסטרה", ציור מאת ויליאם אנדרסון. מאוסף המוזיאון הימי הלאומי, גריניץ'.
מערכה: הקואליציה האנטי צרפתית השלישית
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכי הסכסוך	22 ביולי 1805
קרב לפני	קרב קופנהגן, 2 באפריל 1801 (במלחמת הקואליציה השנייה)
קרב אחרי	קרב טרפלגר, 20 באוקטובר 1805
מקום	ליד כֵּף פִינִיסְטֶרֶה, בחוף האטלנטי של ספרד
קואורדינטות	42°53′39″N 9°16′16″W / 42.8941°N 9.27109°W / 42.8941; -9.27109
תוצאה	ניצחון בריטי
הצדדים הלוחמים בריטניה צרפת ספרד מפקדים רוברט קוֹלְדֶר, צ'ארלס סטירלינג דֶה וִילֶנֶב פֶדֶרִיקוֹ גְרָאוִוינָה כוחות 15 אוניות-קו 14 אוניות-קו צרפתיות 6 אוניות-קו ספרדיות אבדות 39 הרוגים ‏159 פצועים 476 הרוגים ופצועים, 2 אוניות ספרדיות נפלו לידי האויב על צוותיהן
(למפת ספרד מוגדלת)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה קרב כף פיניסטרה (למפת ספרד רגילה)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה קרב כף פיניסטרה

קרב כֵּף פִינִיסְטֶרֶה הוא קרב ימי שניטש ב־22 ביולי 1805, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בין צי בריטי בפיקוד תת-אדמירל רוברט קוֹלְדֶר לבין צי צרפתי־ספרדי בפיקוד אדמירל דֶה וִילֶנֶב.

הרקע להתנגשות היו הכנותיו של נפוליאון לפלוש לאנגליה, כדי להכריע ביבשה את המעצמה הימית שניצבה בינו לבין השתלטותו על אירופה. על הצי הצרפתי־ספרדי הוטל לשוט אל התעלה האנגלית ולאבטח את מעבר צבא הפלישה ממקום כינוסו בבולון אל חופי דרום אנגליה. שייטת בריטית בפיקוד אדמירל קולדר, שנשלחה ליירט את הצי המאוחד, נתקלה בו ליד כף פיניסטרה (Cabo Finisterre), בחוף האטלנטי של ספרד. הקרב נערך בתנאי ראות לקויה וערפל כבד. קולדר הסב אומנם נזקים לאוניות הצי המאוחד ואף שבה שתיים מהן, אך לא הצליח להשמידן. לאחר יומיים, במהלכם לא עשה איש מן האדמירלים ניסיון לחדש את הלחימה, שבו שני הציים לנמליהם.

רקע היסטורי

שלום אמיין (25 במרץ 1802), שנחתם לאחר תשע שנות מלחמה רצופות בין צרפת ובריטניה, החזיק מעמד שנה אחת בלבד. נפוליאון, שליטה היחיד של צרפת מאז נובמבר 1799, לא התכוון כנראה מלכתחילה לקיים את תנאי ההסכם, וניצל את ההפסקה בפעולות האיבה כדי לחזק ולהרחיב את שליטת צרפת והשפעתה ביבשת אירופה. סגירת נמלי צרפת, הולנד ואיטליה בפני אוניות סוחר בריטיות, סיפוח פיימונטה והקשחת השליטה במדינות החסות של צרפת ביבשת גרמו לממשלת בריטניה להבין כי פניו של נפוליאון אינם לשלום וליציבות. על פי תנאי ההסכם נדרשה בריטניה לפנות את מלטה, אך היא סרבה לעשות זאת כל עוד נמנע נפוליאון מהסגת הצבא הצרפתי מהולנד. המתיחות בין הצדדים הלכה וגברה כשנפוצו ידיעות כי בכוונת הקונסול הראשון להגדיל בשיעור ניכר את הצי המלחמתי, ובמאי 1803 הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת.

מאחר שלא נשקפה לצרפת סכנה מיידית מצד אויבותיה ביבשת, החליט נפוליאון לפלוש לאנגליה ולהכריע את המעצמה הימית בשדה הקרב, ביבשה. צבא הפלישה שנאסף בבולון מנה 150,000 איש, אשר על פי התוכנית צריך היה לחצות את התעלה ב־2000 מובלות חיילים ולנחות בחופי סאסקס וקנט. הצלחת המבצע הייתה תלויה בראש ובראשונה בשליטה ולו זמנית במימי התעלה, וכדי להשיג זאת היה על נפוליאון לרכז בתעלה בזמן נתון את כל הכוח הימי שברשותו. אלא שהבריטים עשו כל מאמץ לסכל זאת על ידי הטלת הסגר ימי (blockade) - מתחילת המלחמה - על נמלי צרפת וספרד בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי.

על פי תוכניתו של נפוליאון צריך היה הצי הצרפתי בפיקוד אדמירל דה וילנב לחמוק מטולון, לצרף אליו בקרטחנה ובקדיס את אוניות הצי הספרדי בפיקוד אדמירל גראווינה ולשוט אל מרטיניק שבאיי הודו המערבית. כאן המתינה שייטת צרפתית בפיקוד מיסייסי, שהצליחה עוד קודם לכן לצאת מרושפור. לאחר המתנה של 40 יום לבואן מברסט של אוניות נוספות בפיקוד אדמירל גנטום, אמור היה הצי המאוחד – 40 אוניות בסך הכל – לשוב אל התעלה כדי לחפות על חציית צבא הפלישה. מחשבת נפוליאון הייתה, כי הבריטים יחושו להגן על נחלותיהם באיי הודו המערבית מפני ההתקפה לכאורה של ציי צרפת וספרד, וכך תופקר ההגנה במימי התעלה.

התחמקות הצי המאוחד

היציאה הראשונה לים, ב־17 בינואר 1805, נכשלה בשל תנאי מזג אוויר. וילנב נאלץ לשוב לטולון ימים אחדים אחר כך משום שכמה מאוניותיו ניזוקו בסערה. ברם, עצם המעשה סילק לחודש ימים את האוניות הבריטיות שהטילו הסגר על הנמל. מפקד השייטת הבריטית, אדמירל נלסון, טעה לחשוב כי פני הצי הצרפתי מועדות מזרחה, הרחיק במרדף אחריו עד אלכסנדריה שבמצרים, אך לשווא. בינתיים תיקן וילנב במהירות את אוניותיו הפגועות ונערך לניסיון שני.

ב־29 במרץ 1805, בשעות הערב, הצליח וילנב לפרוץ את ההסגר פעם נוספת. יציאתו מן הנמל, בראש צי המונה 11 אוניות־קו, שש פריגטות ושתי בריגים, התאפשרה בשל עזיבת השייטת הבריטית אל מפרץ פלמה דה מיורקה כדי להצטייד במי שתייה. שתי פריגטות בריטיות הבחינו בצי הצרפתי, ואחת אף מיהרה להודיע על כך לנלסון בפלמה, אך לאחר זמן איבדו השתיים את עקבותיו. גם הפעם סבר נלסון כי וילנב פנה מזרחה, ויצא עם 11 אוניותיו לחפש אחריו. תוך כדי כך התקדם האדמירל הצרפתי עם ציו מערבה, לאורך החוף של ספרד. שש אוניות ספרדיות, שהיו אמורות להצטרף אליו בקרטחנה, קיבלו הוראות סותרות ונשארו בסופו של דבר בנמל. וילנב, שלא יכול היה להתעכב, המשיך בדרכו, עבר את מצרי גיברלטר בבוקר ה־8 באפריל, ועוד באותו יום הטיל עוגן במפרץ קאדיס, כשהוא מבריח את השייטת הבריטית (5 אוניות) שהטילה הסגר על הנמל. למחרת, אחרי שצירף 6 אוניות־קו ספרדיות בפיקוד אדמירל גראווינה ואוניית־קו צרפתית נוספת יצא אל יעדו, מרטיניק שבים הקריבי. לפקודתו סרו כעת 17 אוניות־קו (שתים־עשרה צרפתיות וחמש ספרדיות), 6 פריגטות (אחת ספרדית וחמש צרפתיות) ועוד כלי שיט קטנים יותר. הצי המאוחד הגיע אל מרטיניק ב־14 במאי 1805.

המרדף אחר וילנב

הידיעות על יציאת הצי המאוחד מן הים התיכון הגיעו אל האדמירליות הבריטית בלונדון ב־25 באפריל, ומיד נשלחו הוראות להדק את ההסגר על נמלי פרול (10 אוניות־קו בפיקוד תת-אדמירל רוברט קולדר) וברסט (25 אוניות בפיקוד אדמירל ויליאם קורנווליס). באותו זמן סיירו אוניותיו של נלסון בין סרדיניה וחוף אפריקה . רק ב־5 במאי, לאחר שהגיע אליו מידע חדש כי הצי הפליג מערבה אל הים הקריבי, שב נלסון אל גיברלטר, וב־12 בחודש הפליג בעקבות וילנב.

דה וילנב המתין כמתוכנן בפור-דה-פראנס לבואן של 21 האוניות מברסט מבלי לדעת כי לא עלה בידן לפרוץ את ההסגר הבריטי. השייטת של מיסייסי, שאמורה הייתה להימצא במקום המפגש, נקראה עוד קודם על ידי נפוליאון לשוב לאירופה, כשנדמה היה כי וילנב לא יצליח לפרוץ את ההסגר על טולון. לאחר כשבועיים באפס מעשה שוכנע וילנב על ידי מושל מרטיניק לנצל את ההמתנה לכיבוש המצודה הבריטית בדיאמונד רוק, אי סלעי סמוך למרטיניק, אף שהדבר לא נכלל בפקודותיו, וב־3 ביוני נכנע חיל המצב הבריטי לאחר הרעשה כבדה מן הים. באותו זמן הגיעו הוראות חדשות מנפוליאון: וילנב הצטווה להמתין לבואן של שתי אוניות קו נוספות, להאריך את שהותו במקום בחודש ימים ולתקוף את מאחזי הבריטיים באיים הקריביים. אחר כך עליו לשוב לצרפת, להתחבר עם הצי של ברסט בפיקוד גנטום ויחד לחפות על הפלישה המתוכננת. עוד נאמר באיגרת, כי נלסון הפליג אל מצרים בחיפושיו אחריו. לאמיתו של דבר היה האדמירל הבריטי מרחק שני ימי הפלגה בלבד מברבדוס, אליה הגיע ב־4 ביוני. דבר בואה של השייטת הבריטית לברבדוס התגלה לווילנב במקרה, מפי שיירת אוניות סוחר בריטית שלכד בדרכו לתקיפת אנטיגואה, והוא החליט לשוב מיד אל פרול מבלי להשלים את המשימה החדשה שהוטלה עליו. הצי המאוחד יצא לדרכו ב־11 ביוני 1805, כשנלסון שוב בעקבותיו.

בשל מידע מודיעיני לקוי איבד נלסון את טרפו. הוא הגיע אל אנטיגואה יום אחד אחרי עזיבת וילנב, ומאחר שסבר כי האדמירל הצרפתי עושה דרכו אל קאדיס או אל טולון, בחר בקורס שאיפשר לצי המאוחד לחמוק מידיו. רצה המקרה, והפריגטה "קיוריה", שנשלחה על ידי נלסון כדי להודיע באנגליה על עזיבת הצי המאוחד את מרטיניק, הבחינה באוניותיו של וילנב בלב האוקיינוס. על פי הקורס בו שייטו הבין מפקד הפריגטה כי מגמת פניהן מפרץ ביסקאיה ולא מצרי גיברלטר, והוא מיהר להודיע על כך לאדמירליות בלונדון. נלסון עצמו הגיע אל גיברלטר ב־19 ביולי.

משימת היירוט של הצי הצרפתי־ספרדי עם התקרבותו לכף פיניסטרה נמסרה לתת־אדמירל רוברט קולדר, מי שפיקד על השייטת שהטילה הסגר ימי על נמלי פרול ורושפור. ציו, שמנה עשר אוניות־קו, תוגבר בחמש אוניות נוספות בפיקוד סגן־אדמירל צ'ארלס סטירלינג.

מהלך הקרב

בבוקר הקרב, 22 ביולי 1805, נשבה רוח חרישית וערפל כיסה את הים. הצי המאוחד הפליג בשלושה טורים מקבילים בקורס מזרח־דרום־מזרח לעבר פרול, כשהשייטת הספרדית בצד ימין. בסביבות השעה 1100 התפוגג לפתע הערפל, וכשנודע לווילנב מפי פריגטות הסיור שלו על התקרבותו של צי בריטי מכיוון צפון־מזרח, אותת לאוניותיו לעבור לטור עורפי שפניו צפונה והשייטת הספרדית מובילה. תוך כדי כך דיווחה "דיפייאנס", אוניית התצפית של קולדר, על הימצאותו של צי אויב בכיוון דרום־מערב. בצהריים, כשהציים במרחק 16 מייל זה מזה, הורה קולדר לאוניותיו לפנות לעבר האויב, להתכונן לקרב ולהיערך בשני טורים מקבילים. שני הציים התקרבו זה אל זה בקורסים מנוגדים כשהם מגששים את דרכם בעד הערפל. כשנמצאו הציים היריבים מרחק 8 מייל זה מזה התפוגג שוב הערפל, וקולדר נוכח לראות כי לצרפתים יתרון מספרי, 20 אוניות־קו לעומת 15 משלו. למרות זאת החליט להילחם, ואותת לאוניותיו לעבור למערך טורי צפוף בכיוון דרום־דרום־מערב כשהטור הימני מוביל.

התמרון ארך כשעתיים, ובסיומו – בשעה 15:20 – היו האוניות הבריטיות ערוכות בסדר הבא: "הִירוֹ" (74 תותחים), "אֵייגֶ'קס (74), טְרָיוּמְף (74), בָּרְפְלֶר (98), "אגממנון" (64), "וינדזור קאסל" (98), "דיפייאנס" (74), "פרינס אוף ויילס" (98) – אוניית הדגל של תת-אדמירל קולדר, "ריפּאלס" (64), "רֵיזוֹנֶבְּל" (64), "דְרֶגוֹן" (74), "גְלוֹרי" (98) – אוניית הדגל של סגן־אדמירל סטירלינג, "ווֹרִיוֹר" (74), "תָ'אנדֶרֶר" (74), ו"מלטה" (80). שתי הפריגטות, "אג'יפסיין" (40) ו "סיריוּס" (36), נמצאו מחוץ לטור, בצד הגלי.

תוך כדי כך נערך גם הצי המאוחד בטור עורפי: "אַרגוֹנָאוּטָה" (80, ספ') - אוניית הדגל של אדמירל גראווינה, "טֶרִיבְּלֶה" (74, ספ'), "אמריקה" (64, ספ'), "אֶספָּניָה" (64, ספ'), "סַן רָפָאֶל" (80, ספ'), "פִּימֶה" (74, ספ'), "פְּלוּטוֹ" (74, צר'), "מוֹן בְּלאן" (74, צר'), "אטלס" (74, צר'), "בֶּרְוויק" (74, צר'), "נפטון" (80, צר'), "בּוּסֶנטוּר" (80, צר') – אוניית הדגל של אדמירל וילנב, "פוֹרְמִידָבְלֶה" (80, צר') – אוניית הדגל של סגן־אדמירל דִימָנוּאָר, "אַנטְרֶפִּיד" (74, צר'), "סִיפְּיוֹ" (74, צר'), " סְוויפְטשוּר" (74, צר'), "אנדומטבלה" (80, צר'), "אֶגְלֶה" (74, צר'), "אָשִׁיל" (74, צר'), "אַלגֶ'זִירָס" (74, צר').

בשעה 15:20, ממרחק שמונה מייל לערך מן הצי המאוחד, אותת קולדר לאוניותיו לנוע לעבר האויב, ודקות אחדות אחר כך לפנות נקודת מצפן אחת ימינה. תוכניתו הייתה - כפי הנראה - לרכז את ההתקפה על מאסף האויב, בין על ידי כפילתו (doubling) (תקיפתו משני צדדיו בו זמנית) או על ידי פריצת הטור וניתוק המאסף משאר הצי. כך יכול היה לפצות על נחיתותו המספרית. וילנב ניחש את כוונותיו של קולדר, ואותת לאוניותיו לסוב לאחור, אחת אחרי השנייה, כדי לסכל התקפה אפשרית על המאסף. השייטת הספרדית, שאוניותיה פנו ראשונות, נעה כעת דרומה, בכיוון הפוך, כשהיא מתייצבת בין אוניותיו של קולדר לשייטת הצרפתית. קולדר, שלא ראה בעד הערפל את אוניותיו של גראווינה המתקרבות לעברו, פקד להחליף מפנה ולפנות צפונה, אונייה אחר אונייה. מטרתו הייתה להתקרב במקביל לשייטת הצרפתית ואז לפתוח באש. "הירו", הראשונה באוניות הטור הבריטי, השלימה את חילוף המפנה בשעה 17:15 לערך. חמש דקות אחר כך הגיחה מולה מתוך הערפל "ארגונאוטה", אוניית הדגל של גראווינה. מאותו רגע הלכו העניינים ונסתבכו, והקרב הפך להתגוששות בלא סדר קרבי של ממש ובתנאי ראות לקויה ביותר; המשמעות המעשית הייתה, ששני האדמירלים לא יכלו לראות בבירור את הנעשה בזירת הקרב ולא כל שכן להעביר ביעילות - באמצעות איתות דגלים - הוראות למפקדי אוניותיהם.

קפטן גרדינר, מפקד ה"הירו", שב והחליף את המפנה כדי לנוע באותו כיוון כמו ה"ארגונאוטה".^[1] אוניית הדגל הספרדית ירתה מטח דופן אל "הירו" והמשיכה להתקדם דרומה על פי הוראתו של וילנב כדי לחפות על המאסף של השייטת הצרפתית. שאר אוניות החלוץ הבריטי סבו גם הן לאחור, כל אחת בתורה, בעקבות "הירו". התפתח ירי כבד אך בלתי שיטתי לכל אורך הטור הצרפתי, כשעיקר הלחימה מתבצעת בין השייטת הספרדית לבין החלוץ והמרכז הבריטיים. הערפל ועשן התותחים הגדילו עוד יותר את אי הסדר. הלחימה העזה נמשכה עד 20:25, אז אותת קולדר להפסיק את הירי בשל החשיכה היורדת, אך אוניות מעטות הבחינו באות ורק בשעה 21:30 פסק כליל.

הקרב לא הוכרע, אך הסתיים כשידם של הבריטים על העליונה. שתי אוניות ספרדיות ("פירמה" ו"סן רפאל") נכנעו ונפלו בשבי לאחר שאיבדו את תורניהן, אונייה ספרדית נוספת ניזוקה קשות וכמותה עוד שתי אוניות צרפתיות. הבריטים לא איבדו אף אונייה, אך תורנה העילי הקדמי של "וינדזור קאסל" נשבר ולא יכלה לנוע בכוחות עצמה. שאר האוניות, משני הצדדים, ניזוקו בשיעור קטן יותר, בעיקר בחלקי התרונה והחיבל. מניין האבידות בצי הבריטי היה 39 הרוגים ו־159 פצועים; בצי המאוחד הסתכמו האבידות ב־476 הרוגים ופצועים. את הלילה עשו שני הציים בזירת הקרב, מתקנים את נזקיהם ונערכים לבאות.^[2]

כשעלה השחר בבוקר שלמחרת, ה־23 ביולי, נמצאו שני הציים מרחק 8-9 מייל לערך אחד מן השני, כשהבריטים בצד החסי והצרפתים בצד הגלי. קולדר לא עשה כל ניסיון לחדש את הלחימה, אלא התרכז בהגנה על שתי אוניות השלל ועל "וינדזור קאסל" שנגררו על ידי כלי שיט אחרים, ובחסימת הדרך של הצי המאוחד אל נמל פרול, שם – על פי ידיעותיו – נמצאה שייטת צרפתית נוספת. (שייטת זו הצליחה לחמוק מן הנמל ב-24 לחודש ולהגיע אל ויגו) וילנב, שעמדתו במעלה הרוח הייתה לו ליתרון, אומנם התקרב בשעות אחר הצהריים של אותו יום אל הצי הבריטי, אך שמר על מרחק בטוח, וגם הוא לא עשה כל ניסיון לחדש את הלחימה. מצב זה נמשך גם למחרת, 24 ביולי. ביום השלישי ניתקו הציים מגע. וילנב הפליג דרומה אל ויגו ואילו קולדר שב אל עמדתו הקודמת מול נמל פרול.

אחרית הקרב

ב-1 באוגוסט הרחיקו רוחות עזות אל לב ים את אוניותיו של קולדר מעמדתן מול פרול. וילנב ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו, ולאחר שהשאיר בוויגו את אוניותיו הפגועות ו-1200 מלחים חולים, שט לאורך החוף אל פרול. הוא צירף לכוחו את 14 האוניות הספרדיות והצרפתיות ששהו בנמל, וכעת מנה הצי שבפיקודו 29 אוניות-קו. ב-13 ביולי יצא וילנב מפרול, בהוראתו של נפוליאון, כשמשימתו להשמיד את הצי הבריטי המטיל הסגר על ברסט ואחר כך לחפות על מעבר צבא הפלישה. קולדר שב אל פרול, וכשנסתבר לו כי הנמל ריק מאוניות, הצטרף לשייטת בפיקוד אדמירל קורנווליס המטילה הסגר על ברסט. ימים אחדים אחר כך נאספו ליד ברסט גם 7 האוניות שהטילו הסגר על רושפור ו-12 אוניותיו של נלסון שהגיעו מגיברלטר. מניין האוניות הבריטיות שניצבו כעת בפתח התעלה האנגלית הגיע כעת ל-39. וילנב, שחשש לסלול את דרכו אל התעלה באמצעות קרב נוסף, החליט לאחר יומיים, ב-15 באוגוסט, לשוב אל קדיס. בעקבות כך זנח נפוליאון סופית את תוכניתו לפלוש לאנגליה, והוליך את חיילי "צבא הפלישה" מזרחה, נגד צבאות אוסטריה ורוסיה. שלושה חודשים מאוחר יותר הצליח אדמירל נלסון להשמיד את הצי המאוחד בקרב טרפלגר והבטיח סופית את שליטת בריטניה במימי התעלה.

אשר לקולדר, בעודו שוהה עם עיקר הצי מול קדיס, אליה הגיע ב-29 באוגוסט, נצטווה לשוב אל לונדון כדי להסביר בפני בית דין צבאי מדוע לא עשה כל שביכולתו כדי להשמיד את הצי המאוחד ליד כף פיניסטרה. נלסון, שנטל את הפיקוד על הצי מול קדיס לאחר מנוחה קצרה באנגליה, איפשר לקולדר להפליג ללונדון באונייתו שלו, "פרינס אוף ויילס", במקום באחת הפריגטות שנועדו לצרכים כגון אלה, למרות שכך גרע אוניית־קו אחת מן הכוח שעמד לרשותו.

המשפט נפתח ב־23 בדצמבר 1805 על סיפונה של "פרינס אוף ויילס" בראשותו של אדמירל ג'ורג' מונטגיו, מפקד בסיסי הצי בפורטסמות' ובספיטהד. קולדר טען להגנתו, כי לא רצה להפקיר את "וינדזור קאסל" משותקת התנועה ואת שתי אוניות השלל הספרדיות. עוד אמר, כי הנזקים שנגרמו לתרונה של חלק מאוניותיו לא איפשרו להן להניף די מפרשים כדי להפליג אל מול הרוח לעבר האויב; מה גם, שהים היה גבה-גלי והייתה סכנה כי חלקי התרונה שנפגעו ותוקנו באורח ארעי לא יעמדו בתלאות השיט, כפי שאומנם אירע לאוניות אחדות ביום-יומיים שלאחר מכן. הכרעת בית הדין הייתה, כי קולדר לא עשה כל שביכולתו על מנת לחדש את הלחימה ולהשמיד את האויב. אך הוא קבע, כי התנהלותו לא הייתה בגין מורך לב, אלא בשל שיקול דעת מוטעה בלבד. העונש שנגזר עליו היה נזיפה חמורה, שמשמעותה כי לא נמסר לו יותר פיקוד בים. עם חלוף השנים הועלה לדרגת אדמירל ומונה למפקד בסיס הצי המלכותי בפלימות'. ב-1815 הוענק לו תואר אביר מפקד של מסדר האמבט.

מקורות

לקריאה נוספת

• שָׂשׂ, מאיר. המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991. עמ' 322-325.

• 
  אדמירל רוברט קולדר, מפקד השייטת הבריטית
• 
  סגן אדמירל צ'ארלס סטירלינג, סגנו של קולדר
• 
  אדמירל דה וילנב, מפקד הצי הצרפתי־ספרדי
• 
  אדמירל פדריקו גראווינה, מפקד השייטת הספרדית בצי המאוחד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב כף פיניסטרה בוויקישיתוף

הערות שוליים