רוברט אלטמן
אלטמן ב-1983 | |
לידה |
20 בפברואר 1925 קנזס סיטי שבמיזורי שבארצות הברית |
---|---|
פטירה |
20 בנובמבר 2006 (בגיל 81) לוס אנג'לס שבקליפורניה שבארצות הברית |
מדינה | ארצות הברית |
תקופת הפעילות | מ-1947 |
מקום לימודים | |
צאצאים | רוברט אלטמן |
מספר צאצאים | 6 |
פרסים והוקרה |
פרס גלובוס הזהב פרס אמי פרס אוסקר פרס אריה הזהב |
http://www.robertaltman.com/ | |
פרופיל ב-IMDb | |
רוברט ברנרד אלטמן (באנגלית: Robert Bernard Altman; 20 בפברואר 1925 – 20 בנובמבר 2006) היה מפיק, תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה אמריקאי.
אלטמן היה אחד מבמאי הקולנוע הנחשבים והמשפיעים בקולנוע האמריקאי ועם זאת היה שנוי במחלוקת. עבודתו מתאפיינת בהתמקדות בדמויות ובאווירה על פני העלילה[1]. הוא נודע בכך שנתן לשחקניו חופש פעולה במהלך הצילומים, כולל אלתור הדיאלוגים ודיבור במקביל של מספר שחקנים. רבים מסרטיו עקבו אחר מספר גדול של דמויות וקווי עלילה.
ביוגרפיה
אלטמן התחנך בבתי ספר קתולים-ישועים, עבר לאקדמיה צבאית, התגייס לחיל האוויר האמריקני, במלחמת העולם השנייה שירת כאיש צוות אוויר במטוס B-24 ליברייטור ונלחם בזירת האוקיינוס השקט.
בראשית הקריירה שלו עשה אלטמן מספר סרטי פרסומת, סרטי הדרכה לספורטאים ומספר סרטים קצרים. ב-1957 ביים שני סרטים שזכו למעט תשומת לב: הסרט הדוקומנטרי "סיפורו של ג'יימס דין" וסרט הדרמה "נוער שוליים". "נוער שוליים" לכד את עינו של אלפרד היצ'קוק והוא נתן לאלטמן עבודה בטלוויזיה בבימוי פרקים בסדרת המתח "אלפרד היצ'קוק מגיש" (1955). מכאן המשיך אלטמן בבימוי עשרות סדרות טלוויזיה עד 1968. אלטמן הרגיש מיואש מכך שהטלוויזיה מגבילה את החופש האמנותי שלו וב-1968 חזר לביים לקולנוע, אולם גם "הספירה לאחור" שיצא באותה שנה וגם "אותו יום קר בפארק" זכו לקהל קטן מאוד.
פריצתו הגדולה הייתה עם "מ.א.ש." (1970), קומדיה אנטי מלחמתית על רופאים במלחמת קוריאה, שאחר כך הפכה לסדרת טלוויזיה מצליחה. הסרט זיכה אותו בפרס גלובוס הזהב, פרס דקל הזהב (בפסטיבל קאן) ובמועמדות לפרס אוסקר. אלטמן זכה לביים את הסרט רק אחרי ש-14 במאים אחרים דחו את הפרויקט. אלטמן רצה ליצור סרט שידבר על מלחמת וייטנאם ועל כן הוציא מן התסריט את כל האזכורים למלחמת קוריאה, יותר מאוחר האולפנים הוסיפו בחזרה אזכורים למלחמה בניגוד לדעתו של אלטמן. ההצלחה הגדולה של "מ.א.ש" איפשרה לאלטמן לביים לאורך שנות ה-70 לפחות סרט אחד בשנה בחופש אמנותי גדול יחסית. אף על פי שרוב סרטיו כשלו בקופות הוא זכה להערכה ביקורתית רבה. ב-1975 יצר את מה שרבים מחשיבים לסרטו הגדול ביותר "נאשוויל" - הסרט עקב אחרי 24 דמויות בעיר נאשוויל ונכנס אל מאוחרי הקלעים של עולם מוזיקת הקאנטרי והפוליטיקה האמריקאית.
בעקבות המוניטין שלו כבמאי הוענקה לו ב-1980 הזדמנות לעבד בתקציב גבוה יחסית עיבוד קולנועי לקומיקס הידוע פופאי, אולם הסגנון של אלטמן שנוטה לבניית דמויות על סמך ניואנסים וטשטוש הבדלים בין טובים לרעים התגלה כבעייתי מאוד בסרטי ילדים והסרט הפך לאחד מהכשלונות הגדולים בתולדות אולפני דיסני. כתוצאה מכך, בשנות ה-80 אטלמן לא הצליח למצוא מימון לסרטיו בהוליווד והוא פנה לעבוד בתיאטרון, כאשר סרטיו הבאים היו למעשה עיבודים קולנועים דלי תקציב למחזות אותם ביים בתיאטרון. הוא אף עבר לחיות בצרפת תקופה מסוימת, מתוך תחושה כי באירופה עבודתו זוכה להכרה גדולה יותר.
הקריירה של אלטמן בארצות הברית צברה תאוצה בשנת 1988, כאשר הסאטריקן גרי טרודו ביקש שיביים סדרת טלוויזיה על בסיס הסאטירה שלו. אלטמן וטרודו בראו ביחד דמות של מועמד פיקטיבי לנשיאות וליהקו לתפקיד את מייקל מרפי, שחקן אשר הופיע בסרטים רבים של אלטמן אך היה לא מוכר בציבור. הסדרה עקבה אחר הקמפיין הפיקטיבי שהשתלב באירועים האמיתיים של המרוץ לנשיאות במפלגה הדמוקרטית. הסדרה נחשבת למי שהקדימה את זמנה בשילוב של מציאות ובדיה, וב-1989 זכה אלטמן בפרס אמי בקטגוריית "במאי השנה" על בימוי הסדרה אשר זכתה לשם "Tanner '88".
אולם הקאמבק של אלטמן ללב העשייה ההוליוודית הושלם רק בשנת 1992, כאשר סרטו "השחקן" הפך ללהיט קופתי וזיכה את אלטמן בפרס הבימוי בפסטיבל קאן ובמועמדות נוספת לפרס האוסקר. הצלחת הסרט איפשרה לאלטמן לממש סרט שאותו ניסה לממן במשך שנים, עיבוד קולנועי לקובץ סיפורים מאת הסופר האמריקאי ריימונד קארבר. הסרט "תמונות קצרות" יצא בשנת 1993 ונחשב לאחד מסרטיו הטובים והאהובים ביותר של אלטמן ולאחת היצירות הקולנועיות החשובות של הקולנוע האמריקאי בשנות ה-90.
בשנת 2001 ביים אלטמן באנגליה את הסרט "פארק גוספורד" סרט אשר הציג תעלומת רצח של אדם עשיר במהלך מסיבת צייד, בהשראת ספרות הבלשים הבריטית והסרט "חוקי המשחק" של הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, שהיה מקור השראה בולט עבור אלטמן. "פארק גוספורד" העניק לאלטמן את המועמדות השישית והאחרונה שלו לאוסקר לפרס הבמאי הטוב ביותר.
ב-1996 זכה בפסטיבל ונציה בפרס אריה הזהב על מפעל חיים.
בשנת 2006, בגיל 81, הוענק לאלטמן פרס אוסקר לשם כבוד על מפעל חיים. בנאום התודה שלו אמר אלטמן שימשיך לעשות סרטים כל עוד הוא חי וכל עוד יבקשו ממנו לביים. סמוך להענקת הפרס יצא לאקרנים סרטו האחרון, "המדריך לחיים בכפר" אשר עוסק בשידור אחרון של תוכנית רדיו פופולרית, כאשר המוות נוכח בסרט כדמות. זמן קצר אחר-כך, ב-20 בנובמבר 2006, מת רוברט אלטמן בבית החולים בלוס אנג'לס. בן 81 במותו.
סרטיו
ביים והפיק יותר מ-50 סרטים, בין המפורסמים שבהם:
- "מ.א.ש." (1970)
- שלום לנצח (1973)
- המהמרים (1974)
- "נאשוויל" (1975) עליו הועמד לאוסקר ולגלובוס הזהב
- "3 נשים" (1977)
- "פופאי" (1980) הכושל בכיכובו של רובין ויליאמס
- "אריה" (1987)
- "טאנר: מסע הבחירות" (1988)
- "וינסנט ותיאו" (1990)
- "השחקן" (1992)
- "תמונות קצרות" (1993) עליו היה מועמד לפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר
- "משהו ללבוש" (1994)
- "קנזס סיטי" (1996)
- הפיק וביים חלק מסדרת הטלוויזיה "אקדח" (1997)
- "הנשים של ד"ר טי " (2000)
- פארק גוספורד (2001) זכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לפרס האוסקר
- רקדנים (2003)
- טאנר על טאנר (2004) - מיני-סדרה
- המדריך לחיים בכפר (2006)
לקריאה נוספת
- זאב רב נוף, מסך גדול. הוצאת כתר 1982.
קישורים חיצוניים
- רוברט אלטמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- רוברט אלטמן, באתר AllMovie (באנגלית)
- רוברט אלטמן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
- רוברט אלטמן, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
- רוברט אלטמן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- רוברט אלטמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- רוברט אלטמן, באתר Discogs (באנגלית)
- נעמה שפי, שירת חייו האחרונה, אתר האוזן השלישית
- אורי קליין, הקהילות של רוברט אלטמן, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2006
- איתי שטרן וסוכנויות הידיעות, מת הבמאי רוברט אלטמן, באתר nrg, 21 בנובמבר 2006
- שמוליק דובדבני, אגדה בחייו ובמותו, באתר ynet, 22 בנובמבר 2006
- רוברט אלטמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רוברט אלטמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
פרס אוסקר לשם כבוד | ||
---|---|---|
1928–1950 | האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) • וולט דיסני (1932) • שירלי טמפל (1934) • ד. וו. גריפית' (1935) • סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) • אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) • ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) • דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) • בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) • וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) • שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) • ג'ורג' פאל (1943) • בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) • אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) • הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) • ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) • וולטר וגנר / הסרט Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) • ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) • לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט Le mura di Malapaga (1950) | |
1951–1975 | ג'ין קלי / רשומון (1951) • מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) • אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) • חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon (1954) • הסרט Miyamoto Musashi (1955) • אדי קנטור (1956) • איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) • מוריס שבלייה (1958) • באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) • גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) • ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) • ויליאם טאטל (1964) • בוב הופ (1965) • יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) • ארתור פריד (1967) • ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) • קרי גרנט (1969) • ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) • צ'ארלי צ'פלין (1971) • צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) • הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) • הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) • מרי פיקפורד (1975) | |
1976–2000 | מרגרט בות' (1977) • וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) • האל אליאס / אלק גינס (1979) • הנרי פונדה (1980) • ברברה סטנוויק (1981) • מיקי רוני (1982) • האל רוץ' (1983)צ• ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) • פול ניומן / אלכס נורת' (1985) • ראלף בלאמי (1986) • חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) • אקירה קורוסאווה (1989) • סופיה לורן / מירנה לוי (1990) • סטיאג'יט ריי (1991) • פדריקו פליני (1992) • דברה קר (1993) • מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) • קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) • מייקל קיד (1996) • סטנלי דונן (1997) • איליה קאזאן (1998) • אנדז'יי ויידה (1999) • ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000) | |
2001–הווה | סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) • פיטר או'טול (2002) • בלייק אדוארדס (2003) • סידני לומט (2004) • רוברט אלטמן (2005) • אניו מוריקונה (2006) • רוברט בויל (2007) • לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) • קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) • ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) • ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) • אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) • ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) • ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) • ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) • צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) • מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) • דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) • סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) • אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) |