האינטרנציונל הראשון

האינטרנציונל הראשון הוא הארגון הבינלאומי הראשון של ארגוני פועלים אשר הוקם בלונדון ב-28 בספטמבר 1864 בשם "ההתאגדות הבינלאומית של העובדים". שמו המקובל של הארגון כיום הוא "הסתדרות הפועלים הבינלאומית", או "האינטרנציונל".

הארגון הוקם בעקבות קריאתם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ב "מניפסט המפלגה הקומוניסטית" שפורסם ב-1848: "פועלי כל הארצות התאחדו". היה זה ארגון ששאף לאחד את ארגוני העובדים השונים שהיו מבוססים על מעמד הפועלים. האינטרנציונל הראשון נוסד ב-1864, אך הוועידה הראשונה נערכה כעבור שנתיים בשנת 1866 בעיר ז'נבה^[1].

הארגון כלל במקור ארגוני פועלים בריטיים, אנרכיסטים, סוציאליסטים צרפתים, ורפובליקנים איטלקים, והוא אורגן בידי קבוצה קטנה שהתקבצה סביב קרל מרקס. אף על פי שלקרל מרקס עצמו לא היה חלק בארגון הישיבה, הוא נבחר לאחד מ-32 חברי המועצה הכללית הזמנית ובמקביל קיבל על עצמו את הנהגתו של הארגון. מאוחר יותר, חילוקי-דעות בין מרקס לבין מיכאיל בקונין, הבולט שבאנרכיסטים מקרב חברי האינטרנציונל, הובילו לפיצול בין "המרקסיסטים" ל"בקוניניסטים", ובקונגרס האג תומכי בקונין גורשו מהאינטרנציונל. כדי לשמור את שליטתו בארגון העביר אותו מרקס לניו יורק ב-1872. הארגון התפרק ארבע שנים מאוחר יותר, בוועידה בפילדלפיה בשנת 1876. ניסיונות להחיות את הארגון במשך חמש השנים הבאות כשלו.

המוניטין של האינטרנציונל באותה עת כמעצמה אימתנית עם מיליוני חברים ומשאבים כמעט בלתי מוגבלים היה מופרז. הגרעין הקשה של חבריו הבודדים עלה לעיתים רחוקות על 20,000 איש.^[2]

האינטרנציונל הראשון נחשב לגורם מרכזי ביצירת "הקומונה הפאריסאית".

החלטות שהתקבלו

רק הפועלים עצמם יכולים לשחרר את עצמם ממצוקתם (הם לא יכולים לקרוא לעזרה ממעמד גבוה יותר). שחרור זה יושג רק באמצעות מאבק משותף של המוני הפועלים בכל מדינות העולם. על ידי התארגנותו של הפרולטריון במפלגה פוליטית עצמאית ובינלאומית יוכלו להצליח במאבקם.

ראו גם

• האינטרנציונל השני
• האינטרנציונל השלישי
• האינטרנציונל הרביעי
• האינטרנציונל הסוציאליסטי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האינטרנציונל הראשון בוויקישיתוף

• האינטרנציונל הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.