היסטוריה של אלג'יריה

אלג'יריה שוכנת בשפלת החוף הפוריה של צפון אפריקה, זאת שממערב לתוניסיה, המכונה בשם המגרב. אזור זה של צפון אפריקה שימש לאורך הדורות כאזור נדידה לעבר אירופה או המזרח התיכון. לכן, תושבי האזור הושפעו מעמים שמוצאם מאזורים אחרים. ממפגש זה של עמים התפתח העם הברברי, אשר לשונו ותרבותו שלטה ברוב האזור עד להתפשטות האסלאם ועמי ערב, אף שגם בתקופות קודמות נכבש אזור מחייתם של הברברים ויושב על ידי בני אימפריית קרתגו, הרומאים והביזנטים. הכוחות המשמעותיים ביותר בעיצוב ההיסטוריה של אלג'יריה היו התפשטות האסלאם, ההשפעה הערבית, ההשפעה העות'מאנית, ההתיישבות הצרפתית והמאבק לחירות. אלג'יריה המודרנית היא דוברת ערבית ברובה, אבל מיעוט נכבד בה עדיין דובר את שפת הילידים הברברית.

סמוך לשנת 1100 לפנה"ס הקימו הפיניקים, יורדי ים אמיצים שבאו ממזרחו של הים התיכון (מצור ומצידון), מושבות לאורך חופה של אפריקה הצפונית, מהן בשטח הנקרא כיום אלג'יריה. הגדולה במושבות של הפיניקים, קרתחדשת (קרתגו) הייתה בשטח הנקרא כיום תוניסיה. לאחר שהרסה רומא את קרתחדשת, כבשה בשנת 146 לפנה"ס את אלג'יריה. בשנת 429 גרשו הוונדלים את הרומאים, אך כעבור מאה שנה ניצחה האימפריה הביזנטית, או הקיסרות הרומאית המזרחית, את הוונדלים, וכבשה מחדש את הארץ.

במאה השביעית הגיעו הערבים לאלג'יריה. מנהיגי שבטים ערביים שלטו בארץ קרוב לאלף שנה. בשנים 1830–1518 הייתה אלג'יריה חלק אוטונומי מן הקיסרות העות'מאנית. בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג'יריה, ולאחר שנים רבות של התנגדות של האלג'ירים כבשה אותה. מאז הייתה הארץ לחלק מהקיסרות הצרפתית. בראשית מלחמת העולם השנייה נכנעה צרפת לגרמניה, וממשלת וישי שלטה גם באלג'יריה. בשנת 1942 כבש הצבא של בעלות הברית, וגנרל שארל דה גול, מנהיגה של "צרפת החופשית", קבע בה את מטהו. אחרי המלחמה הוקמה באלג'יריה "החזית לשחרור לאומי", שמטרתה הייתה לשחרר את הארץ משלטון צרפת. וב־1 בנובמבר 1954 התחיל המאבק על עצמאותה של אלג'יריה שנסתיים בניצחון מקץ שבע שנים. לאחר משא ומתן ממושך וקשה בין הצרפתים לבין האלג'יריים נחתם הסכם שביתת נשק ששם קץ למלחמה. ב־3 ביולי 1962 הייתה אלג'יריה למדינה עצמאית.

פרהיסטוריה

המתיישבים הקדומים במרכז המגרב הותירו אחריהם שרידים משמעותיים כולל שרידים משנת 200,000 לפנה"ס, של התיישבות אשר נמצאו סמוך לעיירה סאיידה. התרבות הנאוליתית (אשר אופיינה בתרבות בעלי חיים וגידולי חקלאות לצורך קיום) התפתחה באזור הסהרה והים התיכון של המגרב בין השנים 6000 ו־2000 לפנה"ס. אותו ערב רב של עמים בצפון אפריקה הותכו בסופו של דבר לאוכלוסייה הברברית.

צפון אפריקה בתקופה הקלאסית

מאז המאה ה־5 לפנה"ס, נדחקו העמים הילידים של צפון אפריקה (אשר זוהו על ידי הרומאים כברברים) מקו החוף על ידי גלים של פולשים פיניקים, רומאים, ונדלים, ביזנטים, ערבים, טורקים ולבסוף צרפתים.

סוחרים פיניקים הגיעו לחופי צפון אפריקה בערך בשנת 900 לפנה"ס ובשנת 800 לפנה"ס לערך ייסדו את העיר קרתחדשת (בשטחה של תוניסיה היום). בתקופה הקלאסית התרבות הברברית הייתה כבר בשלב שבו פותחה חקלאות, תעשייה, מסחר ומוסדות שלטוניים במספר מדינות. קשרי המסחר שבין הברברים לקרתחדשת התפתחו בפנים היבשת, אולם ההתפשטות הטריטוריאלית של קרתחדשת כללה גם שיעבוד של ברברים וגביית מיסים. אימפריית קרתגו ירדה מגדולה לאחר תבוסותיה לרומאים במלחמות הפוניות ובשנת 146 לפנה"ס בא הקץ לעיר. עם ירידת כוחה של קרתחדשת גבר כוחם של הברברים בפנים היבשת. במאה ה־2 לפנה"ס התקיימו מספר ממלכות ברבריות. בשנת 24 לספירה סופחה הטריטוריה הברברית לאימפריה הרומית. עם עליית ההשפעה הרומית באזור וחיכוכים בין האוכלוסייה הברברית לשלטון הרומי, רבים מן הברברים עקרו ממקומם. כלכלתן של רוב הערים שהקימו הרומים בצפון אפריקה הייתה תלויה בחקלאות והאזור נודע בשם "כרם הגפנים של האימפריה". במאה השנייה לספירה החלה חדירת הנצרות לאזור ובסוף המאה הרביעית לספירה היה האזור מיושב בנוצרים, כולל חלק מן השבטים הברברים שהתנצרו באופן המוני.

עליית האסלאם

ההשפעה התרבותית החזקה ביותר על אזור אלג'יריה באה מן הפלישה הערבית במאות ה־8 וה־11 לספירה, אשר הביאה לאזור את דת האסלאם ואת השפה הערבית. הופעת האסלאם והשפה הערבית במגרב הובילה לשינויים מהותיים בחברה ובכלכלת האזור, היא ביססה קשר עם תרבות עשירה והנחילה לאזור שיח פוליטי וארגוני חדש.

המסעות הצבאיים הערבים הראשונים לאזור המגרב החלו בין השנים 642–669 לספירה. בית אומיה אשר הכיר בחשיבות האסטרטגית של שליטה באגן הים התיכון ריכז לצורך זה כוחות צבאיים בחזית צפון אפריקה. בשנת 711 השלימו כוחות בית אומיה, בסיוע שבטים ברברים אשר התאסלמו, את כיבוש כל צפון אפריקה. בשנת 759 העביר בית עבאס את הח'ליפה לעיר בגדאד, לאחר שהביס את בית אומיה בשליטה על האימפריה המוסלמית. תחת בית עבאס שלטה שושלת האימאם רוסתום (761–909) ברוב שטח המגרב המרכזי. שליטי שושלת הרוסתומיים (الرستميون) (אנ'), האימאמים, נחשבו לישרים, חסודים, שומרים על עקרונות הצדק ועודדו לימוד ומחקר. אולם שושלת רוסתום כשלה בארגון צבא אמין, דבר שהביא לקיצה בהתקפת השושלת הפאטמית. כיוון שמיקדו את עניינם במצרים ובאזורים מוסלמיים אחרים, השושלת הפאטמית הותירה את השליטה ברובה של אלג'יריה לשבט הברברי בנו זירי, הזיריים (بنو زيري, الزيريون (אנ'); 972–1148) תקופה זאת התאפיינה באי־יציבות פוליטית, בסכסוכים מתמידים ובהידרדרות כלכלית. לאחר פלישה משמעותית של בדואים ערבים במחצית הראשונה של המאה ה-11, עברו הברברים תהליך ערביזציה. שושלת אל-מוראביטון התפתחה בתחילת המאה ה־11 בין שבטי הברברים במערב הסהרה. השושלת שהחלה פעילותה ביישום קפדני של עקרונות האסלאם התפתחה לאחר 1054 לשושלת צבאית ועד לשנת 1106 השלימו המורביטון את כיבוש מרוקו וכן את המגרב מזרחה עד לאלג'יריה וכן פלשו לחצי האי האיברי צפונה עד לנהר אברו.

בדומה לשושלת המוראביטון, שושלת אלמוואחידון השתלטה על מרוקו עד לשנת 1146 וכבשה את אלג'יריה בשנת 1151 ובשנת 1160 השלימה השתלטותה על אזור המגרב המרכזי. שיא כוחה של שושלת אלמוואחידון היה בין השנים 1163 ו־1199. בפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי, אולם המלחמות שנמשכו בספרד הטילו נטל כבד על משאביה של השושלת ושליטתם באזור המגרב נחלשה תחת פילוגים מקומיים ומלחמות שבטיות. אזור מרכז המגרב היה תחת שלטון שושלת זיאן לאורך כ־300 שנה, מן העיר תלמסאן בצפון־מערב אלג'יריה, עד אשר סופח לאימפריה העות'מאנית. בתקופה זאת הכריזו רבות מערי החוף על אוטונומיה שלטונית ונשלטו על ידי סוחרים עשירים, ראשי שבטים אזוריים, או יזמים שפעלו מתוך נמליהן. טלמסן "פנינת המגרב" שגשגה בזכות המסחר בה. לאחר תום השליטה המוסלמית בחצי האי האיברי, בקרב גרנדה בשנת 1492, חיזקה ספרד הנוצרית את השפעתה בחוף המגרב על ידי בניית מבצרים ואיסוף מיסים מן השבטים המקומיים. אולם ספרד לא ניסתה להרחיב את שליטתה בצפון אפריקה, להוציא אותן נקודות משלט מבודדות. מעשי פירטיות היו מחזה נפוץ בים התיכון מזה מאות שנים ושליטי צפון אפריקה עסקו בכך באופן גובר בשלהי המאה ה־16 ובתחילת המאה ה־17. אלג'יריה הפכה למעשה למדינה פירטית במהותה ושני אחים פירטים סייעו להרחבת ההשפעה העות'מאנית באלג'יריה. בערך בתקופה שבה ספרד ביססה מאחזים במגרב בערים הצפון אפריקאיות – מרס אל-כביר (1505), באדיז (1508), אוראן (1509), אלג'יר (1510), בוחיה (1510) וטריפולי (1511) ואיי הפאנון. האחים הפירטים אורוץ' וח'יר א־דין, שנודעו לאירופאים בכינוים "ברברוסה", פעלו בהצלחה מול חופי תוניסיה. בשנת 1516, העביר אורוץ' את בסיס פעולותיו לאלג'יר אולם נהרג בשנת 1518 בקרב עם הספרדים . ח'יר המשיך את אחיו כמפקד הצבאי של אלג'יר והסולטאן העות'מאני העניק לו את תואר ראש המחוז.

השלטון העות'מאני

משנת 1496 החלה ספרד לבסס מאחזים בחופי צפון אפריקה. מדיניות הכיבוש של ספרד בצפון אפריקה התפתחה בזמן כהונתו של פרננדו השני ולאחר סיומה של הרקונקיסטה בחצי האי האיברי. לאחר כיבושה של מלייה ב־1497, נכבשו בעידודו של הכומר פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס הערים הצפון אפריקאיות – מרס אל כביר (1505), באדיז (1508), אוראן (1509), אלג'יר (1510), בוחיה (1510) וטריפולי (1511). בנוסף, כבשה ספרד מאחז על חופיה האטלנטיים של מרוקו ב־1476.

האמיר של אלג'יר סאלים אל תוהמי הזמין את אורוצ' ח'יר א־דין לסייע לו אל מול הנוכחות הספרדית המסיבית שהלכה והתחזקה. אורוצ' נחת בחופיה של אלג'יר והחל בפעולות השתלטות והתבססות ביניהן לחימה כנגד שליטיה החפצ'ידיים של תוניס ובני זיאן שליטיה של תלמסאן.

לאחר מותו של אורוצ' בפשיטה על תלמסאן (1518) הפך ח'יר א־דין אחיו למפקד הצי הפיראטי במגרב, אחד ממעשיו הראשונים היה לקבל את הכרתו ואת חסותו של הסולטן סלים הראשון, בתמורה לצירופה של אלג'יריה לאימפריה הוענק לחיר א־דין התואר פאשה והוא הוגדר כביילרביי ולעזרתו נשלחה יחידת יניצ'רים. תחת שלטון חי'ר א־דין הפכה אלג'יר לבייליק ומרכז של פיראטיות וסחר בעבדים.

בשנת 1529 צלחו מאמציו של ח'יר א־דין לעקור את האחיזה הספרדית אל מול חופי אלג'יר והמבצר הספרדי החולש על הכניסה לנמל אלג'יר נכבש ומגיניו הוצאו להורג. העזתו של הצי האלג'יראי הלכה וגברה וטווח פשיטותיו על ערי נמל שבשליטה ספרדית הלך והתרחק. כתוצאה מכך בשנת 1536 השתלט צי הליגה הקדושה על העיר אלג'יר וח'יר א־דין ברברוסה נמלט לתוניס. לאחר קרב פרווזה בו לחם הצי האלג'יראי בתוך הכוחות הימיים העות'מאנים המנצחים חזרה השליטה באלג'יר לידי העות'מאנים.

בשנת 1580 חתמו הסולטן מוראד השלישי ומלך ספרד לבית הבסבורג פליפה השני על הסכם למניעת לוחמה הסכם זה הפחית את הלחימה המאורגנת ובכך ירד האזור מחשיבותו האסטרטגית לאימפריה העות'מאנית למני אז החלה ההתעניינות העות'מאנית באזור לפחות ולבסוף עם סיפוחה המלא של אלג'יריה למינהל העות'מאני (1659) חולקה צפון אפריקה לשלושה מחוזות שווי מעמד (לוב אלג'יר ותוניס) ושליטי אלג'יר החלו לשאת את התואר דיי ובכך הו\עמדו בדרגת חשיבות שווה למושלים העות'מאנים במרוקו ולוב.

הירידה במעמדה של העוצרות לא מנעה מעסקי הפיראטיות לפרוח וטווח הפשיטות הלך והתרחק עד שבשנת 1629 הנהיג הקורסאר מוראט ראיד פשיטה על העיר רייקיאוויק בירת איסלנד.

מאבקי כח פנימיים היו חלק מעיצובה של אלג'יר אוכלוסיית הקורסרים שייסדה את העוצרות האלג'יראית מצאה עצמה בעימות אל מול אוכלוסיית היניצ'רים שהיוותה עמוד השדרה המנהלי של העוצרות לבסוף בשנת 1568 ניצחו היניצ'רים, הם הורשו להצטרף למסעות ימיים ומכאן פתוחה הייתה הדרך לפיקוד על הצי ולניהול העוצרות .

עם התקבעותה של אלג'יר לפרובינציה עות'מאנית הייתה הטורקית לשפה הרשמית במדינה ומעמדה של האליטה היניצ'רית כשכבה שלטת הלך והתחזק. בשנת 1659 במהפכת האגות קיבלו האגות בני השכבה השלטת באלג'יר את הזכות לבחור את הדיי מתוכם. מצב זה הוביל למרחץ דמים במהלכו נרצחו 14 מתוך 15 הנושאים בתואר דיי. בשנת 1711 הדיי סוקלי עלי צ'אוש שכנע את הסולטאן להכיר בילדיו כממשיכיו ובכך הושם קץ לאי היציבות שאחזה באלג'יריה. כתוצאה מהעברת השלטון בירושה ואף שאלג'יר נותרה חלק מן האימפריה העות'מאנית מן הבחינה העקרונית, הלכה למעשה פחתה השפעת השלטון המרכזי בטורקיה על הנעשה במדינה. המעצמות הימיות האירופאיות שלמו מעשר שנדרש על ידי המדינות הפירטיות של צפון אפריקה (אלג'יר, תוניס, טריפולי ומרוקו), כדי למנוע התקפות על אוניותיהן. המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה־19 הסיטו את תשומת הלב של המעצמות הימיות מן המאבק בפיראטיות.

אולם כאשר חזר השלום לשכון באירופה, בשנת 1815, אלג'יר מצאה עצמה במלחמה נגד ספרד, הולנד, פרוסיה, דנמרק, רוסיה ונפולי. אלג'יריה והאזורים הסמוכים לה, אשר כונו בשם המדינות הברבריות, היו אחראיות לתופעת הפירטיות בים התיכון וכן לשיעבוד עבדים נוצרים, פעולות שהביאו עליהן את המלחמה הברברית הראשונה והשנייה נגד ארצות הברית ולבסוף את הכיבוש הצרפתי בשנת 1830.

האלימות האלג'יראית

כותבים אירופאים הרבו לעסוק ולתאר את האלימות של האלג'יראים ואת רצחנותם של הטורקים יושבי אלג'יר. תיאורים אלה עסקו בראש ובראשונה במר גורלם של השבויים שנמכרו לעבדות בשוקי אלג'יר וצפון אפריקה אך בהמשך עסקו התיאורים גם באלימות אותה הפעילו האלג'יראים כלפי תושביה הערבים והברברים של העוצרות ואף באלימות שהייתה כרוכה במאבקי הכח על מינוי הדיי.

ההיסטוריון טל שובל טוען כי אלימות זאת לא הייתה חריגה מאוד ביחס למצב במדינות אחרות באותה העת^[1], מצבם של העבדים הנוצרים היה שפיר ואף טוב לאין ערוך ממצבם של שבויים מוסלמים שנחטפו במעשי שוד ימי, לבסוף טוען שובל כי חלק מן הכותבים האירופאים שעסקו באלימות הכרוכה במאבקי השלטון או באלימות שכבת היניצ'רים כלפי הערבים והברברים כתבו דברים אלה מתוך רצון לנמק את הפלישה הצרפתית (1830) פלישה שלוותה בטבח באנשי האליטה הטורקית.

אלג'יריה הצרפתית

ערך מורחב – יחסי אלג'יריה-צרפת

ב־5 ביולי 1830 השתלטה צרפת על אלג'יר. התנגדותם העיקשת של האוכלוסייה המקומית האטה את הכיבוש והמדינה נכבשה רק בתחילת המאה ה־20. הפולשים הצרפתים הפכו את אלג'יריה לחלק אינטגרלי מארץ האם הצרפתית ועשרות אלפי מתיישבים מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל התיישבו במדינה. בצרפת קיבלו כל המיעוטים אזרחות צרפתית ויחס של אזרחים עם ייצוג בפרלמנט. היחס לערבים ולברברים (אלג'יראים) היה מפלה. בשנת 1954 פתחה החזית לשחרור לאומי במלחמת גרילה נגד הצרפתים, שהחלה את מלחמת העצמאות של אלג'יריה, אחרי כמעט שמונה שנים של לוחמה בלתי פוסקת הצליחו האלג'יראים לגרש את הצרפתים ב־1962 ממדינתם, עם נסיגת הצבא הצרפתי ברחו רוב המתיישבים חזרה לצרפת.

גבולותיה של אלג'יריה בעידן המודרני נקבעו על ידי השלטון הצרפתי, אשר החל ליישב את אלג'יריה כקולוניה לאחר הפלישה הצרפתית ב־5 ביולי 1830. כדי לעודד את המתיישבים הצרפתיים, רובם חקלאים ואנשי עסקים, חולק צפונה של אלג'יריה למחוזות שהיו לחלק מצרפת גופא, עם נציגים באספה הלאומית הצרפתית. צרפת שלטה על מלוא שטחה של אלג'יריה, אולם הייתה הפרדה בין האוכלוסייה המוסלמית המסורתית באזורים הכפריים, לבין חיי הכלכלה המודרניים באזורי ההתיישבות הצרפתית.

היסטוריונים מייחסים את תחילת התקופה הצרפתית לתקרית דיפלומטית (פרשת בכרי־בוג'נאח) בה הועלב הקונסול הצרפתי באלג'יר על ידי השליט המקומי בשנת 1827. בתגובה, צרפת השתמשה בתקרית כעילה למלחמה. היא הטילה מצור על אלג'יר במשך שלוש שנים ובשנת 1830 פלשה לאלג'יריה וכבשה את אזור החוף. עם הפלישה יצא חוסיין דיי, שליט אלג'יריה, לגלות.

ההשפעה הקולוניאליסטית של צרפת חדרה דרומה בהדרגה. אולם, כבר בראשית הפלישה פרצו מרידות אלג'יראיות בהנהגת עבד אל־קאדר אל־ג'זאירי, אשר עד אשר דוכאו בידי הצרפתים. עד לשנת 1848 השתלטו הצרפתים על כל צפון אלג'יריה והממשלה החדשה של הרפובליקה השנייה הכריזה על השטחים הכבושים כעל חלק בלתי נפרד מצרפת. האזור חולק לשלושה מחוזות שלטוניים אזרחיים: אלג'יר, אוראן וקונסטנטין. עם זאת, חרף דיכוי המרד כנגד הצרפתים, ההתנגדות לשליטה הצרפתית לא נעלמה. באלג'יריה עבד אל־קאדר נחשב לגיבור לאומי וכמניח הבסיס למלחמת העצמאות האלג'יראית במחצית השנייה של המאה ה־20.

על ההשפלה אותה ספגו האלג'יראים, שהיו נתונים מעתה תחת שלטון זר לא מוסלמי, נוספה העובדה כי רבים מהם איבדו את אדמותיהם למתיישבים החדשים. השפעתם של המנהיגים השבטיים המסורתיים נפגעה ומערכת החינוך האלג'יראי המסורתי התפרקה ברובה, כך גם המבנה החברתי המסורתי באלג'יריה. לאורך 132 שנות שלטון צרפתי סבלו האלג'יראים מיחס מתנשא ומבזה של המתיישבים והשלטון הצרפתי. בשלביו הראשונים של השלטון הצרפתי נחשבו בני אלג'יריה המוסלמים והיהודים כבני הלאום הצרפתי, אולם לא כאזרחים צרפתיים.

בשנת 1865 התיר נפוליאון השלישי לבני אלג'יריה להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית מלאה. אולם, מעטים ניצלו זכות זאת משום שהייתה כרוכה בוויתור מפורש על הזכות לחיות תחת חוקי השריעה בתחום דיני המשפחה, מה שהוביל לסברה כי מדובר בכפירה באסלאם. בשנת 1870, בעקבות צו כרמיה, התאזרחו כל יהודי אלג'יריה, מהלך שעורר את חמתם של המוסלמים במדינה אשר החלו לראות ביהודים כמשתפי פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי. עם זאת, בתקופה זאת הייתה באלג'יריה התפתחות בכלכלה, ואף נוצרו מעמדות חברתיים חדשים, שהתפתחו לאור הערכים הצרפתיים של שוויון וחירות פוליטית. מאוחר יותר ערכים אלה היו בבסיס שאיפתה של אלג'יריה לעצמאות.

לאומיות והתנגדות

בתקופת מלחמת העולם הראשונה צמח באלג'יריה דור חדש של הנהגה מוסלמית אשר החל להשמיע את קולו במהלך שנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20. באותה תקופה החלו מתגבשות קבוצות שונות המתנגדות לשלטון הצרפתי, כאשר הבולטות ביניהן היו החזית לשחרור לאומי (FLN) והתנועה הלאומית האלג'יראית (MNA).

המתיישבים הצרפתים (פייה־נואר) היו בעלי ההשפעה המרבית על השלטון והכלכלה של אלג'יריה. בתקופה הקולוניאליסטית מנעו המתיישבים כל ניסיון לרפורמות כלכליות או חברתיות אשר יקדמו את ילידי אלג'יריה המוסלמים. אולם, החל משנת 1933 ועד לשנת 1936 החלו באלג'יריה משברים חברתיים, פוליטיים וכלכליים באלג'יריה, אשר גרמו לאלג'יראים רבים להשתתף בפעולות מחאה פוליטיות. השלטונות הצרפתיים הגיבו בחקיקת חוקים נוספים לשמירת הסדר הציבורי.

האלג'יראים המוסלמים התגייסו לעזרת צרפת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כפי שעשו בעת מלחמת העולם הראשונה. אולם המתיישבים הצרפתים באלג'יריה אהדו ברובם את שלטון וישי אשר שיתף פעולה עם הנאצים. לאחר נפילת שלטון וישי באלג'יריה, בוטלה בהדרגה החקיקה הגזענית מימי וישי, למרות התנגדות מתיישבים צרפתיים קיצוניים.

במרץ 1943 העביר המנהיג המוסלמי פרחת עבאס מנשר לשלטונות צרפת בשם העם האלג'ירי, אשר נחתם בידי 56 מנהיגים אלג'ירים ובינלאומיים. במנשר הייתה דרישה לחוקה אלג'יראית אשר תבטיח שוויון פוליטי וחוקי למוסלמים במדינה. למרות זאת, המנהל הצרפתי יישם בשנת 1944 תוכנית רפורמה אשר הבטיחה אזרחות צרפתית מלאה אך ורק למוסלמים אלג'יראים "ראויים לשבח", כ־60,000 איש בלבד. באפריל 1945 עצרו השלטונות הצרפתיים את המנהיג הלאומני מסלי האדי. ב־1 במאי 1945 התקיימה הפגנה של "מפלגת העם האלג'יראי" (צרפתית Parti du Peuple Algerien) אשר פוזרה באלימות על ידי המשטרה ומספר מפגינים נהרגו.

המתחים בין המוסלמים וההתיישבויות הצרפתיות הגיעו לשיאם ב־8 במאי 1945, יום הניצחון באירופה. במקביל לציון הצרפתים את כניעתה של גרמניה הנאצית התקיים מצעד מוסלמי, שהחל לכבוד סיום המלחמה והפך במהרה להפגנת הקוראת לסילוק הצרפתים מאלג'יריה. האירוע הסתיים בהתנגשות אלימה ובמהומות בין אלג'יראים לחיילים צרפתיים, ובתגובה ערכו הצבא והמשטרה הצרפתית פשיטות אלימות על מוקדי התנגדות ברחבי אלג'יר. לפי דיווחים צרפתיים רשמיים כ־1,500 מוסלמים נהרגו בפעולות הנגד ועל פי הערכות של ממשלת אלג'יריה נהרגו כ־50,000 תושבים. אירועים אלה היו ניצני המרי המזוין כנגד השליטה הצרפתית וכתחילת המהפכה האלג'יראית. לאומנים אלג'יראים הבינו כי לא יזכו בעצמאות בדרכי שלום והחלו למרוד השלטון הצרפתי.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות האלג'יראית (1954–1962) הייתה מלחמה ארוכה ועקובה מדם ומהווה את נקודת המפנה המשמעותית האחרונה בהיסטוריה של אלג'יריה. אף שמלחמת העצמאות התאפיינה לעיתים בפילוגים שבטיים, סופה איחד את העם האלג'יראי והטביע את ערכי העצמאות והסלידה מקולוניאליזם בתודעה הלאומית. שיטותיו האכזריות של הצבא הצרפתי בניסיון לדכא את המרי נותרו נושא מעורר מחלוקת בצרפת עד היום.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה־1 בנובמבר 1954, פתחה החזית לשחרור לאומי (בצרפתית: Front de Libération nationale, הידועה כ־FLN) בהתקפות מתואמות בכל אלג'יריה, ובכך ניתן האות לפרוץ מלחמת העצמאות. נקודת ציון משמעותית במלחמה זו הייתה טבח האזרחים סמוך לעיירה פיליפוויל בחודש אוגוסט 1955. בפעולות התגמול שננקטו דיווח הממשל כי הרג 1,273 לוחמי גרילה, על פי גרסת ה־FLN נהרגו בפעולות התגמול כ־12,000 מוסלמים בידי הצבא והמשטרה וכן בידי כנופיות חמושות. לאחר הטבח בפיליפוויל פרצה המלחמה במלוא עוצמתה.

מלחמת העצמאות האלג'יראית הסתיימה לאחר משא ומתן ממושך אשר הוביל להסכם הפסקת אש שנחתם בין צרפת בראשות שארל דה גול לארגון ה־FLN ב־18 במרץ 1962, בעיר אביאן בצרפת. הסכמי אוויאן קבעו אף את המשך היחסים הכלכליים, הטכניים והתרבותיים בין צרפת לאלג'יריה, לצד הקמת ממשל זמני עד אשר יערך משאל עם להכרעה בשאלת העצמאות. הסכמי אביאן קבעו את זכויות הדת והקניין של המתיישבים הצרפתיים באלג'יריה, אולם לא היה בהם די כדי לשנות את הלך הרוח בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה וכמיליון תושבים עזבו את המדינה ושבו לצרפת בתקופה זאת.

על פי הערכות בין 300 אלף למיליון אלג'יראים איבדו את חייהם במהלך מלחמת העצמאות ו־2–3 מיליון תושבים מוסלמים נוספים נעקרו מבתיהם ונותרו פליטים כתוצאה מן המלחמה, מתוך אוכלוסייה כוללת של 9–10 מיליון. אזורי כפר נרחבים ורוב החקלאות האלג'יראית סבלה נזקים כבדים במלחמה, כך גם כלכלת אלג'יריה אשר הכוח המניע שלה היו המתיישבים הצרפתיים. עם עזיבתם של מיליון בני צרפת את המדינה ולצידם רוב יהודי אלג'יריה וכן אלג'יראים אשר תמכו בשלטון הצרפתי, נגרם נזק כבד לכלכלת אלג'יריה.

פעולות האיבה לא פסקו עם תום המלחמה. בחלקים של המדינה היה תוהו ובוהו שלטוני, מלחמות שבטיות ומשפטי לינץ' של אזרחים שהואשמו בבגידה, בהם נהרגו עשרות אלפי אזרחים נוספים, אף לאחר עזיבת כוחות צבא צרפת. זאת, עד אשר ממשלתו של בן בלה הצליחה לייצב את השלטון במדינה.

ההיסטוריה המודרנית של אלג'יריה

ב־1 ביולי 1962 נערך באלג'יריה משאל עם וב־3 ביולי הכריזה צרפת על עצמאותה של אלג'יריה. ב־8 בספטמבר 1963 אושרה חוקת המדינה במשאל עם ובאותו החודש נבחר באופן רשמי אחמד בן בלה לנשיא המדינה הראשון. מלחמת העצמאות האלג'יראית הותירו צלקות בחברה ובכלכלה, זאת בנוסף להרס הפיזי. עזיבתם ההמונית של תושבים ממוצא צרפתי הותירה את המדינה ללא מרבית הדרג הניהולי בה, פקידי שלטון, מהנדסים, מורים, רופאים ובעלי מקצועות מיומנים אחרים. מאות אלפי אזרחים נותרו ללא קורת גג, פליטים בארצם, רבים מהם סבלו ממחלות. שיעור האבטלה באלג'יריה היה כ־70 אחוז מכוח העבודה. בחודשים שלאחר עזיבת הצרפתים הייתה התנפלות המונית באלג'יריה על הרכוש ועל המשרות שהותירו מאחוריהם העוזבים. בצווים נשיאותיים שפורסמו בחודש מרץ 1963 הכריז בן בלה כי כל הרכוש החקלאי, התעשייתי והמסחרי שהיה בבעלות אירופאים הוא רכוש חופשי מבעלים ובכך הכשיר למעשה את הדרך להחרמת הרכוש על ידי המדינה. החוקה החדשה שנוסחה בפיקוח הדוק של ה־FLN אושרה בחודש ספטמבר 1963 ובן בלה נבחר על ידי המפלגה להנהיג את המדינה לתקופת כהונה של חמש שנים. תחת החוקה החדשה שילבו סמכויותיו של בן בלה כנשיא, את תפקידי ראש המדינה וראש הממשלה וכן מפקד הכוחות המזוינים. לנשיא הייתה הסמכות להכריז על ממשלה ללא צורך באישור של הרשות המחוקקת והוא היה האחראי להגדרת מדיניות הממשלה ופעילותה. לא הונהג כל מנגנון פיקוח שלטוני יעיל על סמכויות הנשיא. מנהיג האופוזיציה חוסיין עיט אחמד התפטר מן האספה הלאומית בשנת 1963 כדי למחות על הנטייה הדיקטטורית של המשטר והקים תנועת מחתרת, חזית הכוחות הסוציאליסטית (Front des Forces socialistes, או FFS) אשר פעלה בניסיון לחסל את משטרו של בן בלה. בסוף קיץ 1963 אירעו מספר תקריות מזוינות אשר יוחסו למחתרת חזית הכוחות הסוציאליסטית ובהמשך אותה שנה פרצו קרבות נוספים. כוחות הצבא פעלו במהירות לדיכוי המרד. שר ההגנה, הווארי בומדיין, לא היסס לדכא בכוח כל סימן למרד באזורים מרוחקים, בו ראה סכנה ליציבות השלטונית. אולם, כאשר בן בלה ניסה לצרף אליו תומכים מתושבי האזורים בהם פעלה המחתרת, גברו המתחים בין בומדיין ובן בלה.

הפיכה

ב־19 ביוני 1965 הדיח בומדיין בהפיכה צבאית את בן בלה מן השלטון. ההפיכה הייתה מהירה וללא קורבנות. בן בלה נעלם באופן פתאומי מעין הציבור ולא נראה שוב עד אשר שוחרר ממעצר בית, בשנת 1980, על ידי מחליפו של בומדיין, הקולונל שאדלי בנג'דיד. מיד לאחר ההפיכה פיזר בומדיין את האספה הלאומית והשעה את החוקה שהתקבלה בשנת 1963. המועצה המהפכנית הוכרזה כרשות השלטונית העליונה והייתה מורכבת ברובה מקציני צבא אשר יצגו פלגים שונים בצבא ובמפלגה. מעמדו הראשוני של בומדיין כראש המדינה והממשלה היה מעורער, בעיקר כיוון שחסר לו בסיס תמיכה מחוץ לכוחות המזוינים. עיקר תמיכתו באה מחבריו בעיר עודה שבגבול מרוקו, שם שימש כמנהיג צבא השחרור הלאומי (ALN) בשנות המלחמה. במצב דברים זה היה שלטונו של בומדיין שלטון חברים.

אולם, לאחר מספר ניסיונות הפיכה כנגדו (הבולט שבהם אירע בחודש דצמבר 1967) וניסיון התנקשות שנכשל (ב־25 באפריל 1968), הצליח בומדיין לאחד את כוחותיו, הכפיף לשלטונו את כוחות הצבא והפלגים הפוליטיים והחל לשלוט שלטון יחיד. לגישתו של בומדיין אלג'יריה נזקקה ליציבות שלטונית וכלכלית בטרם ניתן לבנות מוסדות פוליטיים.

בחודש נובמבר 1976, 11 שנים לאחר שעלה לשלטון ולאחר לחץ ציבורי רב, אושרה חוקה חדשה למדינה ובומדיין נבחר לנשיא המדינה ברוב של 95% מכלל הבוחרים. לאחר מותו של בומדיין ב־27 בדצמבר 1978, פרץ מאבק בתוך מפלגת ה־FLN לבחור ביורש. כפשרה בין שני מועמדים אחרים, נבחר קולונל שאדי בנג'דיד, מנהיג מתון ששיתף פעולה עם בומדיין בהדחת בן בלה, והוא הושבע לנשיאות ב־9 בפברואר 1979. קולונל בנג'דידי נבחר לנשיאות שוב בשנת 1984 ובשנת 1988. לאחר מהומות אלימות בחודש אוקטובר 1988, אומצה בשנת 1989 חוקה חדשה אשר התירה יצירת מפלגות פוליטיות נוספות ל־FLN. החוקה גם ביטלה את השתתפות הכוחות המזוינים בממשלה, לראשונה מאז עליית בומדיין לשלטון. בין המפלגות הרבות שנוצרו מיד לאחר אישור החוקה, בלטה מפלגת הישועה המוסלמית (Front Islamique du Salut, או FIS) אשר זכה ביותר מ־50% מקולות הבוחרים בבחירות מקומיות שנערכו בחודש יוני 1990 וכן בשלב הראשון של הבחירות הלאומיות בחודש דצמבר 1991.

מלחמת האזרחים באלג'יריה

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האלג'יראית

ההצלחה הראשונית המפתיעה של מפלגת ה־FIS בבחירות דצמבר 1991 גרמה להתערבות הצבא, שפשט על מוסדות המפלגה, ולדחיית המשך הבחירות. תגובת הפנדמנטליסטים הובילה לפתיחת מלחמת אזרחים שהתנהלה בעצימות נמוכה כנגד מוסדות השלטון החילוניים של המדינה, אשר התירו עריכת בחירות בהשתתפות מפלגות התומכות בשלטון וכן מפלגות דתיות מתונות.

בשנת 1996 אושרו במשאל עם שינויים בחוקה המחזקים את כוחו של הנשיא ואוסרים על קיום מפלגות מוסלמיות. בחודש אפריל 1999 התקיימו בחירות לנשיאות. אף שעל המשרה התמודדו שבעה מועמדים, כל המועמדים, פרט לעבד אל־עזיז בותפליקה, שזכה לתמיכת הצבא ומפלגת ה־FLN, הסירו את מועמדותם ברגע האחרון. זאת, על רקע האשמות של תרמית בהליך הבחירה. בבחירות זכה עבד אל־עזיז בותפליקה ב־70 אחוז מקולות הבוחרים. לאחר שנבחר לכהונה של חמש שנים, ריכז בותפליקה את מאמציו בהשבת היציבות והביטחון למדינה למודת הקרבות. כחלק ממאמציו להשיב את הביטחון הוא הכריז על חנינה לאלפי חברים של מפלגת ה־FIS, שהוצאה מחוץ לחוק. בחודש ספטמבר 2000 אושר במשאל עם "הסכם האיחוד האזרחי". המחילה שניתנה לחברי ה־FIS לא סיימה את שפיכות הדמים במדינה, אולם הפחיתה את רמת האלימות לממדים נסבלים. על פי הערכות, כ־80 אחוז מן הנלחמים בשלטון הסכימו להסדר החנינה. הנשיא אף מינה ועדות ממלכתיות כדי לבחון רפורמות בשיטת החינוך, המשפט והבירוקרטיה השלטונית. בחודש אפריל 2004 נבחר בותפליקה לתקופת כהונה שנייה של חמש שנים, כשגבר על שישה מועמדים אחרים וללא כל התערבות של הצבא. בחודש ספטמבר 2005 התקבלה במשאל עם וברוב גדול אמנת שלום ופיוס לאומי. באמנה כלול הסכם חנינה נוסף, הכולל כמעט את כל המשתתפים במרד האסלאמי, להוציא את הלוחמים האלימים ביותר, וכן משתמעת ממנו אף חנינה לכוחות הצבא אשר הואשמו בשימוש מופרז בכוח נגד המורדים.

מחאות

ערך מורחב – ההפגנות באלג'יריה (2011)

בסוף 2010, במסגרת גל המחאות בארצות ערב פרצו הפגנות ענק בערים אלג'יר ובג'יאה ואירעו מקרים של הצתות עצמיות של אזרחים. בתחילת חודש פברואר 2011 הודיע נשיא אלג'יריה עבד אל־עזיז בותפליקה כי חוקי החירום, שחלו על המדינה משנת 1988 והטילו מגבלות חמורות על חופש הביטוי, בוטלו עקב ההפגנות, ובכך הושגה המטרה המרכזית של המפגינים.

עבד אל־עזיז בותפליקה הודיע ב־2019 על כוונתו לרוץ לכהונה חמישית, דבר שגרר הפגנות שבועיות בכל המדינה. הוא נאלץ להתפטר באפריל 2019.^[2] חצי שנה אחרי שהמפגינים אילצו את בוטפליקה להתפטר מקץ 20 שנות שלטון, נבחר עבד אל־מג'יד תבון לנשיא החדש.^[3] מחאות המשיכו גם אחרי כניסתו של תבון לתפקיד.