הפשיטה על האי גרין

מבצע בולמוס 6
מלחמה: מלחמת ההתשה
תאריכים 19 ביולי 1969 – 20 ביולי 1969 (שעות אחדות)
קרב לפני מבצע בולמוס 5
מקום האי גרין, דרום תעלת סואץ
קואורדינטות
29°54′42″N 32°31′48″E / 29.9118°N 32.5299°E / 29.9118; 32.5299 
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל ישראל

מצריםמצרים מצרים

מנהיגים
גולדה מאיר  מצריםמצרים גמאל עבד אל נאצר 
מפקדים

תא"ל רפאל איתן
סא"ל זאב אלמוג
סא"ל מנחם דגלי

כוחות

40 לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13

70 חיילי חי"ר מצרים ו-12 חיילי קומנדו.

אבדות

6 הרוגים, 11 פצועים

70–80 הרוגים

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תרשימי הפשיטה על האי גרין, יולי 1969[1]

הפשיטה על האי גרין (בצה"ל: מבצע בולמוס 6) הייתה פשיטה של כוחות שייטת 13 וסיירת מטכ"ל בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969, במהלך מלחמת ההתשה, על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ. מפקד שייטת 13, סא"ל זאב אלמוג פיקד על הפעולה, מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל מנחם דיגלי פיקד על אנשי הסיירת וקצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל רפאל איתן, כמפקד הבכיר על כולם, נמצא בסירה בקרבת האי.[2]

בפשיטה נהרגו שישה חיילי צה"ל ו-11 נפצעו. למצרים נגרמו 70–80 הרוגים מתוך 100 אנשים על האי.

רקע

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ההתשה

האי גרין היה מתחם ימי מבוצר שהוקם על שן סלע בקצה הדרומי של תעלת סואץ, כ־2.5 ק"מ מפורט תאופיק בקרבת העיר סואץ. כחלק ממאמצי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה להגן על התעלה במהלך המערכה במזרח התיכון,[3] נבנה באי גרין שובר גלים שהקיף חלקית את השונית, ועליו נבנו מספר בונקרים כדי להגן על פתחה הדרומי של התעלה מתקיפות של כוחות הציר דרך האוויר או הים.[4] הצבא המצרי ירש את המתחם והפך אותו ליעד מבוצר, 145 מטר אורכו ו- 68 מטר רוחבו. המתקנים המצריים על האי כללו פילבוקס שנחשד כעמדת מכ"ם, אליו הוביל גשר באורך 45 מטר. נתוני המודיעין הצביעו על כך שבאי ממוקמים עמדת מכ"ם לבקרת אש נגד מטוסים, תותחי נ"מ בני 37 ו-85 מ"מ ו-14 מקלעים, ושהוא מאויש על ידי 80–100 חיילים מצרים, כולל יחידת קומנדו.

המבצע באי גרין נערך בחודש החמישי למלחמת ההתשה בתעלה, לאחר עשרות רבות של הרוגים בתקריות בקו, וזמן קצר לאחר פשיטה מצרית על חניון טנקים ישראלי במוצב המזח מול פורט תאופיק שבה נהרגו 8 חיילים, נפצעו תשעה ונחטף חייל אחד. ממשלת ישראל החליטה לתקוף את המוצב באי גרין כתגובה לפשיטה המצרית, וכן מתוך כוונה להשיב לצה"ל את כוח ההרתעה ההולך ונשחק וכן להרתיע את הנשיא נאצר מלהמשיך בהתשה. שם הקוד שנבחר היה "בולמוס 6". קדם לו מבצע בולמוס 5 שנערך חודש לפניו והיה מבצע הפשיטה הראשון של שייטת 13 במסגרת יחידתית.

הכנות למבצע

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הצעות שונות לתקיפת הכוח המצרי באי עלו עם תחילת מלחמת ההתשה ובהן הנחת מוקשים או שימוש בסירת נפץ.[5] על המבצע נאבקו שייטת 13 וסיירת מטכ"ל אך בשל מספר הלוחמים הגדול שנדרש למבצע הוחלט ששתיהן תיקחנה בו חלק. מערכת היחסים בין מפקדי היחידות, אלמוג ודיגלי, הייתה גרועה באותה עת, אך דיגלי קיבל את סמכותו של אלמוג כמפקד המבצע. רפול היה מעוניין להצטרף למבצע כדי למנוע בעיות פיקוד אך הוחלט כי הוא יישאר בכוח הסירות ולא יעלה לאי.[6]

ב-20 באפריל נערך סיור מקדים של צוללים על גבי חזירים שסקרו את הזרמים, עומקים, מבנה הקרקע באזור האי ואת השמירה עליו. רס"ן אמנון בן-ציון מפקד יחידה 838 יצא עם שתי סירות ברטרם ובדק באור יום את הזרמים באזור. הוא דיווח על זרם צפוני וזרם דרומי בשעות שונות. בנוסף, דיווח כי אינו רואה שעל האי הוצבו תותחים או מכ"ם.[5] [א]

בעקבות הפשיטה המצרית על חניון הטנקים הורו שר הביטחון והרמטכ"ל לשלב את חיל האוויר בתקיפות בגזרת התעלה. ב-11 ביולי העלה זאב אלמוג שוב את תוכנית הפשיטה בפני המטכ"ל ובוצע תרגיל מודל ראשון משותף לשייטת ולסיירת. ב-14 ביולי יצאה פקודת מבצע עם תאריך ביצוע ל-19 ביולי. הפצצת חיל האוויר תוכננה למחרת, והשאיפה הייתה שהמכ"ם והתותחים יושמדו, אך הדבר לא היה תנאי לביצוע ההפצצה.

ב-17 ביולי התקדמה לאזור המבצע שיירת ציוד. אחד המובילים שנשא "חזיר" עלה על מוקש. תצפית אחרונה לפני המבצע זיהתה נקודה באזור צפון-מערב האי שבה תיתכן פרצה בגדר התיל המקיפה את האי.

הפשיטה

את האי תקפו כוחות שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. כוח צה"ל, שמנה כ-70 לוחמים, הפליג מראס מיסאלה (כ-12 ק"מ דרומית-מזרחית לאי גרין), ב-12 סירות גומי, עד לנקודת פיצול כמה מאות מטרים מהיעד. הפשיטה התבצעה בשני גלים: אנשי השייטת הגיעו ראשונים, בשחייה ובצלילה, וחיילי הסיירת נחתו בשלב שני בסירות גומי.[7] כוח שלישי שייט ב"חזיר" לעמדת הרתק - תמרור-אבן ימי 140 מטרים מדרום לאי, וברגע הפריצה ליעד של הגל הראשון המטיר אש כרתק והסחה על עמדות התותחים והמקלעים הכבדים שבדרום המבצר.

הלחימה באי נמשכה 39 דקות, ובמשך 38 דקות נוספות הכוח שנותר באי חילץ נפגעים, פיּנה ציוד שנָשר מהם ופוֹצץ את האגף הצפוני של המבצר בעזרת כ־80 ק"ג חומר נפץ – כל זאת ללא הפרעה מצד הכוח המצרי.

פינוי כוחות צה"ל מהיעד תוכנן להתבצע לכל אורך שלב התקיפה – תחילה פונו נפגעים ובהמשך, כל מי שסיים את תפקידו בלחימה נסוג בקבוצות של 2–4 סירות גומי, זאת על-מנת להימנע מנפגעים עקב הארטילריה המצרית הצפויה. הפינוי מהאי בוצע כמתוכנן, אך ארך זמן ניכר, בעיקר עקב קשיים בחילוץ הנפגעים בתנאי הצפיפות והסיבוך של היעד; הסירה האחרונה, ובתוכה מפקד הפעולה, יצאה את האי 25 דקות לאחר הזמן האחרון שנקבע בתוכנית, ואז כבר החלו ליפול פגזים על שפת היעד שפגעו באחת מסירות הגומי ופצעו קל את אחד הלוחמים. הסירה הפגועה טבעה בתחילת דרכה בים וששת אנשיה נאלצו לשחות (3.5 ק"מ) לעבר החוף שבשליטת ישראל. הם הקימו קשר וחולצו מהמים באמצעות שני מסוקים.[8]

בלחימה הקשה היו לצה"ל שישה הרוגים ו-11 פצועים. לדברי עמי אילון, שהיה סגן מפקד חוליית המאחז בפשיטה, מתוך 40 הלוחמים שנלחמו בפועל על האי - רק שניים לא נפצעו או נהרגו.[9] על פי צה"ל, למצרים היו בקרב בין 70 ל-80 הרוגים וכל מצרי שלא נהרג, נפצע. במהלך המבצע התברר כי המכ"ם ביעד היה דמה.

עמי אילון, שנפצע קשה במהלך הקרב, עוטר בעיטור הגבורה[10] על חלקו בקרב. כמו כן, עוטר גיל לביא בעיטור העוז; ואילן אגוזי,[11] דב בר,[12] גדי קרול וזלי רוט עוטרו בעיטור המופת.

התגובות והערכת הפעולה בישראל ובמצרים

מפקד הפשיטה אלמוג תיאר את האתגרים והקשיים בתכנון הפעולה ובמהלך הלחימה על הגג החשוף ובחדרים שסביב לחצר המבצר: הימצאות היעד בלב-ים; היותו מבוצר, נישא וצפוף; עמוס בחיילי אויב רבים; גדוש בחדרים ובעמדות-נשק כבד ובינוני רבים; מהכוח המצרי נמנעה האפשרות להימלט (בגלל הים) ולכן הוא נאלץֹ להילחם על נפשו בעקשנות; הגל הראשון של התוקפים נאלץ לחדור ליעד ישירות מהמים ולהסתער עליו בהימצאו מתחת לעמדות האויב; בתנועה ליעד הוא נתקל בזרמי-ים בלתי צפויים שהקשו עליו את ההתקדמות בשחייה ובצלילה אל היעד; תקלת דיווח ותקשורת שאירעה בשלב החדירה ליעד גרמה לעיכוב בהגעת הגל השני ליעד ואילצה את הגל הראשון להמשיך בלחימה על הגג החשוף ללא חיפוי מצד הגל השני שתוכנן לתת לו זאת מתוך החצר.

באותם ימים נטען, כי לפשיטה ולהצלחתה הייתה חשיבות מכרעת, שכן היא תרמה לאמון המטכ"ל ביכולתן של יחידות הקומנדו לעמוד במשימות פשיטה וחדירה לעומק האויב, והיוותה מכה קשה למצרים שנפגעו במה שחשבו למוצב החזק ביותר שלהם. על כך התבטא רפאל איתן, שפיקד על המבצע כולו כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, ונמצא בסירת-גומי בקרבת האי בעת הלחימה על היעד:

ביצוע הפשיטה על האי גרין היה יוצא דופן בהצלחתו הבלתי רגילה... בפעולה זו השיג צה"ל הישג חשוב שאיננו רגעי... ההישג הוא בעצם המבצע, בו פילסנו דרך לשיטת לחימה חדשה, אשר הגבירה את ביטחוננו... המצרים, בחלומותיהם האיומים ביותר, לא חלמו על פעולה נועזת מסוג זה... ערכה של הפעולה הזו לגבינו היא, שלמרות האבדות הכבדות, הופגנו בה יכולת ורמה היכולים לשמש לנו תמרור במשך שנים רבות...

ד"ר מוסטפא כבהא מצא עדויות להשפעה המוראלית שהייתה לפעולה זו על המצרים:

פעולה זו [האי גרין] היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצריים קרא לו 'שלב ההתשה הנגדית', בו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל.[13]

ב-1997 התפרסם בארצות הברית הספר "Great Raids In History", בו מתוארות פשיטות מפורסמות שהתבצעו ב-400 השנים האחרונות בארצות ובזמנים שונים. הפשיטה על האי גרין נבחרה להיכלל, כמבצע הישראלי יחיד, בין 19 הפשיטות שתוארו בספר.[14]

המצרים הציגו תמונה הפוכה, לפיה הצליחו למנוע את הפשיטה ולגרום לכוח הפושט אבדות קשות.

נתוני האבדות בצד המצרי כי למצרים נהרגו 16 איש, 7 מהם כתוצאה מההפגזה הארטילרית המצרית על האי, ו-14 פצועים, מהם 3 קצינים.[15]

שר הביטחון משה דיין הגדיר את תיאור האי כ"יעד מבוצר" כ"אקטיביזם רטרו-אקטיבי". גם הרמטכ"ל חיים בר-לב הודה שבגלל האבדות ”בקונטקסט הכללי הפעולה הזאת לא תרמה למטרה הכללית שלנו ... אם בפעולה כזאת אנו לא מצליחים להביא את המצרים להרגשה שהם קיבלו מכה, ופעולה כזאת אינה מרחיקה את המלחמה, אז בעצם לא הישגנו את מטרתנו.”[16]

העיתונאי אמיר אורן טען שאבדות צה"ל בפשיטה, יחד עם הפלתם של שני מטוסים במבצע בוקסר, גרמו להלם ואכזבה בציבור הישראלי.[17]

גלריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפשיטה על האי גרין בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ מהראיונות שקוימו עם הצוללים מתברר כי המידע לא הגיע אליהם והופתעו מזרם שמשך אותם דרומה.

הערות שוליים

  1. ^ מייק אלדר "שייטת 13", ספריית מעריב, 1993, עמוד 406.
  2. ^ טל זגרבה, כל האי רתח וגעש. הפגזים התקרבו אלינו שורות-שורות, במחנה, 11.06.2008, כפי שהועלה באתר "שבו"ז חיילים".
  3. ^ "שייטת 13", באתר Global Security (באנגלית).
  4. ^ "הפשיטה על האי גרין", באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
  5. ^ 1 2 מייק אלדר, שייטת 13-סיפורו של הקומנדו הימי, הוצאת מעריב, 1993, עמ' 373-375
  6. ^ מייק אלדר, שייטת 13-סיפורו של הקומנדו הימי, הוצאת מעריב, 1993, עמ' 386-391
  7. ^ הפשיטה על האי גרין באתר צה"ל
  8. ^ ראו פירוט רב על הפשיטה בערך דב בר
  9. ^ Ami Ayalon, former Head of Israel's Secret Service Talks About Operation Bulmus 6, ראיון באתר יוטיוב
  10. ^ עיטור הגבורה שהוענק לעמי אילון, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  11. ^ עיטור המופת שהוענק לסגן אילן אגוזי, באתר הגבורה
  12. ^ עיטור המופת לסרן דב בר באתר הגבורה
  13. ^ מוסטפא כבהא, חרב אל-אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים (אפעל: יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995), עמ'86
  14. ^ [1](הקישור אינו פעיל, 2.12.2021)
  15. ^ במאמר זכרונותיו של עמיד (תא"ל) מוסטפא אבו סדירה, שהיה איש הגנה אווירית באי.
  16. ^ יואב גלבר, עמ' 379
  17. ^ אתר למנויים בלבד אמיר אורן, סודות האי גרין נחשפים, באתר הארץ, 20 ביולי 2015