טעמי המקרא

בפסוק מספר בראשית, הסימנים האדומים הם סימני ניקוד, ואילו הסימנים הכחולים הם טעמי מקרא. לפי סדר המילים טעמי המקרא נקראים:
לפי הנוסח האשכנזי - מונח, רביעי, קדמא ואזלא.
לפי הנוסח הספרדי - שופר הולך, רביע, אזלא וגריש.

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל כל מילה, מתחתיה או אחריה), ומנחים את הקורא בנגינת המילים, בצורת הגייתן ובחלוקת המשפט. מבחינה מסוימת טעמי המקרא הם סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

מהותם של טעמי המקרא

טעמי המקרא מלווים את מילות המקרא, לכל מילה טעם אחד בדרך כלל. הטעם מלמד על הנגנתה של המילה ועל מידת הפסקתה מהמילה שאחריה. לטעמים אפוא כמה תפקודים עיקריים:

  1. מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים. הניגון מעשיר את הקריאה, ומקל על הזכירה[1].
  2. תחבירי: סימני פיסוק. על פי רוב ניגונו של הפסוק וממילא סדר הטעמים בו תלויים במבנהו התחבירי של הפסוק. לכן הטעמים ממלאים בדרך כלל גם תפקיד של סימני פיסוק. לעיתים גוברים שיקולים מוזיקליים על השיקולים התחביריים, וסדר הטעמים לא תואם את פיסוק המשפט[2].
  3. פונולוגי: הטעמת המילה - ציון המילה היא במלעיל או במלרע. רוב הטעמים מסומנים מעל או מתחת האות הראשונה של ההברה המוטעמת[3].

ספר הורית הקורא, בן המאה ה-11, מתאר את טעמי המקרא כמאפשרים לציבור הרחב לקרוא יחד בתורה באופן מוסכם[4].

קביעתם של הטעמים וזמנה

טעמי מקרא כתובים לא נמצאו במגילות מדבר יהודה ובכתבי יד מוקדמים אחרים. אמנם בניגוד לסימני הניקוד, שלא הוזכרו בספרות חז"ל, והירונימוס העיד על אי קיומם, טעמי המקרא נזכרו בתלמוד. כך במסכת נדרים נחלקו אמוראים בשאלה אם הטעמים הם דאורייתא[5], ובמסכת עירובין מסופר על שלמה שלימד את העם סימני טעמים. עם זאת, יש הסוברים שאזכורים אלה מתייחסים לטעמים שבעל פה, ואת סימני הטעמים הכתובים מאחרים יותר[6].

מכל מקום, בזמנים ובמקומות מסוימים המסורת היהודית העבירה בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעיתים לשינויי גרסאות, כמו השיטה המובאת בגמרא[7] המחלקת את הפסוק ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'” (שמות, י"ט, ט') לשלושה חלקים. במקום אחר הגמרא מביאה חמישה פסוקים שיש ספק לגבי הפיסוק וממילא ההטעמה שלהם[8]. שמם נקרא מקראות שאין להם הכרע.

את הסימנים הכתובים לתיעוד הטעמים בצורתם הקיימים בידינו כיום, חתמו סמוך למאה השמינית לספירה בעלי המסורה, שעמלו על תיעוד מסורות קריאת וכתיבת המקרא שהגיעו אליהם. רבי פינחס ראש הישיבה ורבי אשר הזקן הגדול, עוד בסוף המאה השמינית ותחילת המאה התשיעית, נזכרו בכתבי המסורה כמי שעסקו בסימני הקריאה. גאונים ובעלי מסורה בני המאה התשיעית כבר ייחסו את הטעמים לחכמים או נביאים אנונימיים בני דורות קדומים[9].

במסורות השונות אנו מוצאים שלוש מערכות שונות של טעמי המקרא. מערכת של המסורה הארצישראלית, מערכת של המסורה הבבלית ומערכת של המסורה הטברנית. ישנן עדויות על כך שמסורת הטעמים הבבלית נפוצה במאה העשירית בין כל הקהילות היהודיות במזרח. מאוחר יותר נעשתה ההטעמה הטברנית למקובלת, ובה מוטעמים כל ספרי המקרא בימינו. ההטעמה הבבלית נשארה בשימוש רק אצל יהודי תימן עד הדור האחרון.

בהטעמה הארצישראלית טעמי המקרא מסומנים על ידי נקודה בודדת במיקומים שונים ועל ידי סימנים פשוטים אחרים. עם זאת, היא נמצאת לפנינו לא מגובשת. אין אחידות בשימוש הסימנים ואפשר שבפסוק אחד ישמש אותו הסימן לטעמים שונים. עם התפתחות ההטעמה, ובהשפעת שיטות הטעמה אחרות, נוספו סימנים לציון טעמים שונים ומידות הפסקה שונות[10].

במערכת הטעמים הבבלית צורת הטעמים היא בדרך כלל צורת אות עברית, המונחת מעל למילה, ויש בה רק טעמים מפסיקים. על פי רונית שושני, המערכת הבבלית נמצאת לפנינו בכמה שלבי התפתחות. בצורתה המוקדמת היא ייצגה ברובה חלוקת חצייה פשוטה, שבה חלוקה נוספת של כל אחד משני החלקים, שמימינו ומשמאלו של הטעם, מתבצעת על ידי טעם מחלק הנמוך בדרגתו מהטעם המחלק הקודם. היא נטתה לחלק פסוקים בצורת חלק קצר שלאחריו חלק ארוך, ובעיקרה שימשה לפיסוק ודיקלום. עם התפתחותה נוספו לה יותר יותר טעמים המחלקים רק את החלק שמימין לטעמים אחרים, והיא הלכה ונעשתה מייצגת נגינה.

מערכת הטעמים הטברנית, המשמשת כיום, עומדת לפנינו כמקשה אחת, אך היא מקבילה בחלקה למערכת הטעמים הבבלית, והתפתחה ממנה. צורות הטעמים וכלליהם נקבעו מחדש, ונוספו טעמים מחברים וסימנים נוספים, עד שלכל מילה מוצמד טעם. טעמי אמ"ת קרובים יותר להטעמה הבבלית, ואילו טעמי כ"א ספרים מרוחקים עוד ממנה[11].

כחלק מעבודת תיעוד נוסח המקרא ניסחו בעלי המסורה כללים שונים לטעמים, שחלקם מתועדים בהערות מסורה גדולה וקטנה, וחלקם בקונטרסים של בעלי המסורה.

כל כ"ד ספרי המקרא הוטעמו הטעמה אחת. עשרת הדיברות, זכו בכל אחת משתי הופעותיהם במקרא לשתי הטעמות, הקרויות 'טעם תחתון' ו'טעם עליון'. ב'טעם התחתון' עשרת הדיברות הוטעמו כשחלוקת הפסוקים רגילה, ואילו ב'טעם העליון' הן הוטעמו באופן כזה שכל דיבר הוא פסוק אחד. קריאה ב'טעם העליון' נחשבת חגיגית - יש המייחדים אותה לקריאת התורה של חג השבועות, ויש הקוראים בה בכל קריאה בציבור; קריאה יחידנית נעשית ב'טעם התחתון'[12].

מלבד ספרי המקרא, זכו להטעמה בכתבי יד עתיקים גם ספר בן סירא (בטעמי אמ"ת), משניות, מדרשים, מגילת בני חשמונאי, פיוטים קדומים ועוד. תרגום אונקלוס בכתבי יד ובדפוסים ראשונים הוטעם במקביל למקור. רב סעדיה גאון הטעים חלק מספריו, ביניהם ספר הגלוי, על פי דבריו כדי להקל על הקריאה והזכירה. חלק מהספרים המוטעמים, שביקשו להתדמות לספרי המקרא, הוטעמו בטעמים הזהים לטעמי המקרא. התורה שבעל פה, לעומת זאת, הוטעמה בטעמים מיוחדים לה, פחות מפותחים מטעמי המקרא[13].

אופן ביצוע הטעמים

נגינת הטעמים בימינו

(מולטימדיה)

דוגמאות לקריאה בטעמי המקרא

הנוסח האשכנזי
הנוסח המרוקאי
הנוסח הספרדי־ירושלמי
לעזרה בהפעלת הקבצים

נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי המזרחי, האשכנזי המערבי, האשכנזים שבאיטליה, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי, התימני, וכן מספר נוסחים נוספים. לכל עדה יכול להיות אוסף של מנגינות שונות, המיועדות לספרים שונים, או למועדים ואירועים שונים; מבחינים בעיקר בין נגינת קריאת התורה לנגינת קריאת ההפטרה[14].

המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). הנוסח הנפוץ ביותר במסורת הספרדית-מערבית הוא הנוסח המרוקאי.

המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועיראק, ובקהילות טורקיה והבלקן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות טורקיה והבלקן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה, ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר[15]. במסורת הספרדית-מזרחית הנוסח הנפוץ ביותר הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה נעשית במקאם שיגא. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הוא רופף למדי מבחינה מוזיקלית, למעט שמות הטעמים.

דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הושפעה בעליל מהסביבה דרכה עברו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, בייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה.

בדרך כלל נגינת הטעמים מוגדרת כך שלכל טעם יש מנגינה משלו, המנגנת את המילה שאליה הוא הוצמד. עם זאת, יש מסורות ובהן מנגינה אחת לכמה טעמים, או טעם שמשנה את מנגינתו על פי הטעמים הסמוכים לו. יכולים להיות גם שינויים קלים בין אופן הביצוע של קוראים שונים מאותה מסורת, וכן מסורות שמאפשרות חופש סלסול וגיוון לקוראים[16].

הקריאה בטעמים לפי מסורת יהודי תימן שונה מן הקריאה שהתפתחה ברוב העדות האחרות. הקריאה היא פשוטה יותר מבחינה מוזיקלית ואין בה מוטיבים מוזיקליים שונים לכל טעם או לכל צירוף טעמים. במקום זאת, מתאפיינת הקריאה במספר מצומצם של מוטיבים המציינים שלוש דרגות הפסק: "מוליך" (עבור הטעמים שאינם מפסיקים), "מפסיק", ו"מעמיד". בנוסף, להפסקה הלפני-אחרונה בכל פסוק, יש מוטיב מוזיקלי ייחודי (אורי שרביט טבע לו את השם "מבשר", ובפי התימנים שמו "כסרא"), שאינו תלוי בטעם מסוים אלא במיקומו לפני סוף הפסוק. הרב יוסף קאפח מנה בסה"כ שמונה טעמים שונים במסורת התימנית[17]. בבסיס אופן הקריאה הזה נמצאת מערכת הטעמים הבבלית, שבה היה מספר קטן יותר באופן משמעותי של טעמים מאשר במערכת הטברנית[18].

נגינת הטעמים המקורית

בשנת 1929 פרסם אברהם צבי אידלסון את ספרו Jewish music in its historical development, ובו לראשונה ערך טבלאות המשוות בין נגינת הטעמים בהרבה מעדות ישראל. הוא הדגיש את ייחודיותו של מנהג קריאת התורה בטעמים, וטען שאפשר למצוא קשר בין נגינות הטעמים בעדות השונות, מה שמעיד על מנגינות קדומות, אותן אפשר לייחס לזמנים שלפני הגלות. חוקרים אחרים מצאו קשר בין מסורות שונות לסולם הפנטטוני, מה שיכול להעיד על עתיקות הנוסח[19].

ב-1976 פורסם ספרה של סוזן הייק ונטורה "La musique de la Bible révélée" (מוזיקת המקרא נחשפת)[20]. בספרה ניסתה ונטורה לשחזר את נגינת הטעמים המקורית, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שהיה ידוע עליהם לפני כן. לשיטתה, שמונת הטעמים שנכתבים מתחת לאותיות מציינים כל אחד תו מהסולם הדיאטוני, והטעמים שנכתבים מעל לאותיות מייצגים סלסול סביב אותו תו. דבריה נדחו בחריפות על ידי החוקרים[21].

ד"ר דניאל מאיר וייל בספרו ניגון טעמי המקרא על-פי המסורה[22] מציע פענוח של המנגינה המקורית האבודה, מתוך ניתוח תאורטי וחיפוש מודל שיסביר את כללי טעמי המקרא המפורטים הידועים. לשיטתו, הפסוקים נקראו במקור בווריאציות על "השרשרת", שהיא אוסף צלילים בסולם פנטטוני, בקו זיגזגי יורד. כאישור לדבריו הוא מוצא קשר בין המסורות השונות של ביצוע הטעמים לבין במנגינה המשוחזרת. מורכבות הנוסח וההתרחקות ממנו מחייבות לדבריו לאתר את זמן ומקום ביצועו אצל הלוויים בבית המקדש, כחלק מתפקידם להורות תורה לעם ישראל, ”יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג י).

סימני ידיים המתלווים לקריאה בטעמי המקרא

לעיתים מלווה הקריאה בטעמים בתנועות ידיים. כבר בגמרא מצאנו עדות לכך: ”מפני מה אין מקנחין[23] בימין אלא בשמאל... ר' עקיבא אומר מפני שמראה בה טעמי תורה” (ברכות סב א) תנועות הידיים, אחת לכל טעם, תועדו בכמה ספרים[24], והן נוהגות עד היום בחלק מהעדות. יש והקורא עצמו מניע את ידיו, כתוצר לוואי של הקריאה, ויש שאדם העומד משמאל הקורא בתורה, ומסמן לו בידו הימנית מה הם הטעמים.

עקרונות הצבת הטעמים

”

אדם עצל אל תאנח
אחר טרחא יבוא אתנח
אל תתהדר אנוש גביר
אחר דרגא יבוא תביר

“

– נרדפות הטעמים משמשת לפתגם בחרוזים. מחבר לא ידוע , הובא בספר שני לוחות הברית

המחשת חלוקה של פסוק על פי טעמי המקרא על ידי גשרים

חלוקה תחבירית של המשפט

הטעמים מחלקים כל פסוק לשני חלקים, וכל חלק כזה לשני חלקים וכן הלאה, עד ליחידות קטנות של שתיים-שלוש מילים[25]. כשמאוחים כמה משפטים, הטעמים יפרידו ביניהם קודם, על פי מידת הקשר ביניהם[26]. משפט שאינו מאוחה, תופרד יחידתו של משלים הנשוא הרחוקה ביותר מהנשוא[27].

הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי מידת ההפסקה שלהם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, ומשרתים. הטעמים הממלאים את ארבעת התפקידים הראשונים נקראים גם 'טעמים מפסיקים', והמשרתים נקראים 'טעמים מחברים'. מלבדם ישנם גם מספר טעמים שאינם מנוגנים, המדריכים את הקריאה והפיסוק.

החלוקה התחבירית של הפסוק מתבצעת על ידי הטעמים המפסיקים כך: בשליטתו של כל טעם נמצאות המילים שלימינו. כל טעם ממנה טעם נחות ממנו בדרגה אחת, שיחלק לשני חלקים את אותן המילים שלימינו. להדגמה, נתבונן בחצי הפסוק הזה: ”וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃” (שופטים יא כט).

בסוף הפסוק נמצא הטעם סוף פסוק, שהוא קיסר. שליטתו היא על כל הפסוק. הוא ממנה את הטעם זקף קטן, מלך, לעמוד על המילה 'גלעד' הראשונה, ובכך לחלק את תחומי ממלכתו לשנים, ולהפריד בין שני המשפטים המאוחים בחצי הפסוק הזה.

נוצר לנו חלק ראשון: ”וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד”, וחלק שני: ”וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃”.

בחלק הראשון, הזקף קטן, שהוא מלך, ממנה את פשטא שהוא משנֶה לעמוד על המילה 'ויעבר' ולחלק את המשפט לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה.

בחלק השני, הטעם סוף פסוק חוזר וממנה זקף קטן נוסף, שיעמוד על המילה 'גלעד' ויחלק את המשפט לשניים. בחלק השני של החלק השני: ”עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃”, הטעם סוף פסוק חוזר וממנה עוד מלך, הפעם זה טפחא, שיעמוד על המילה 'עבר' ויחלק את מה שנשאר לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא יחידה קטנה.

נמצא אם כן שכשעומדים שלושה מלכים זה לצד זה כח הפסקתם לא זהה, אלא שונה. (כלל זה נכון גם אצל המשנים, אך לא אצל השלישים.) הסיבה שחלוקת הפסוקים של טעמי המקרא סודרה באופן הזה היא מוזיקלית: להקדים את נגינתו של מלך אפשר רק על ידי נגינתו של משנה, ולהקדים את נגינתו של קיסר אפשר רק על ידי נגינתו של מלך[28]. (חלוקתה של מערכת הטעמים הבבלית פשוטה יותר - הן את ימינו והן את שמאלו של המפסיק מחלק טעם הנחות ממנו בדרגה. זאת כנראה משום שחלוקת הטעמים הבבלית עיקר עניינה הוא פיסוקי, ולא מוזיקלי[29].)

המילים בכל יחידה קטנה מחוברות על ידי טעמים משרתים.

על אף שתורת התחביר לפיה הוצבו הטעמים פותחה לפני מאות שנים, היא חולקת מאפיינים של תורות תחביר מודרניות, כדוגמת תורת החלוקה לרכיבים מידיים (אנ') ותורת דקדוק התלויות (אנ')[30]:

טעמי המקרא רכיבים מידיים דקדוק התלויות
מבנה דיאגרמת ניתוח של משפט דיאגרמה בינארית דיאגרמה בינארית דיאגרמה שאיננה בינארית
הופעת רכיב בדיאגרמת ניתוח יכול להופיע מספר פעמים יכול להופיע מספר פעמים יופיע פעם אחת
נקודת המוצא להתחלת ניתוח משפט הנשוא הפרדה בין הנושא לנשוא הנשוא
מעמד הנושא נדון כמשלים מעמד מיוחד נדון כמשלים
הזזת רכיבים בניתוח המשפט לא ניתן כלל ניתן להזיז לפי בחנים תקניים שמירה חלקית על סדר הרכיבים

ההבדל האחרון המנוי בטבלה נובע מכך, שבניגוד לשתי תורות התחביר המודרניות, תורת התחביר שבבסיס טעמי המקרא מוכוונת גם לקריאת המשפט בפועל.

שיקולים פרוזודיים

חלוקת הטקסט הדבור ליחידות שונה במקרים מסוימים מחלוקתו התחבירית. גם פיסוק טעמי המקרא, כמייצג טקסט המבוצע באופן קולי, תואם במידה מסוימת חלוקה של טקסט דבור. קיימת הקבלה גסה בין יחידות המיוצגות על ידי טעמי המקרא, ליחידות המיוצגות במודל ההיררכיה הפרוזודית (אנ')[31]:

מודל ההיררכיה הפרוזודית ההיררכיה של טעמי המקרא
מבע (אנ') פסוק
קבוצת הנגנה (אנ') היררכיות שונות בין הטעמים, צורת הפסק
צירוף פונולוגי טעמים מפסיקים
מילה פונולוגית (אנ') חיבור מילים במקף

שיקולים מוזיקליים

על פי השיקולים התחביריים בלבד ניתן היה להסתפק בחמישה טעמים בלבד, אחד שימלא כל תפקיד. הסיבות לגיוון הטעמים הן מוזיקליות[32]:

  1. מפסיקים שאחריהם טעם מפסיק שדרגתו גבוהה יותר שונים לפעמים, כי הם מקדימים את הטעם ההוא. בדוגמה שראינו מספר שופטים, למשל, המלך האחרון, שאחריו בא סוף פסוק הקיסר, אינו עוד זקף קטן, כמלכים הקודמים לו, אלא טפחא, הבא להקדים את נגינתו של סוף פסוק הקיסר.
  2. יש טעמים המתחלפים בטעמים אחרים, כשהם שולטים על המילה שלהם בלבד (כלומר שמימינם אין טעם מחבר). למשל פשטא השולט על מילתו בלבד מוחלף ביתיב.
  3. תלשא משמש דווקא כשליש לפני אחרון, אחרי פזר.
  4. ישנם טעמים שהטעם המשמש אותם מיוחד רק להם. למשל זרקא הוא משנה המשמש רק את המלך סגולתא. (תופעה זאת יוצרת שרשראות של טעמים המיוחסים זה לזה, הבאות שוב ושוב).

לעיתים השיקולים המוזיקליים גוברים על השיקולים התחביריים, וטעם מפסיק הופך לטעם משרת. במקרים אחרים השיקול המוזיקלי ישנה את אופן חלוקת הפסוק. למשל הפסוק ”וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃” (במדבר כב כט) היה ראוי להתחלק לשניים אחרי המילה לאתון: ”ויאמר בלעם לאתון:"כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"”, אך על מנת שלא להקשות על הקריאה הושם הטעם אתנחתא במילה 'בי', וחילק את הפסוק לשניים אחריה. דוגמה אחרת: ”וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ” (דברים כא ב). תחבירית ראוי ש'זקניך ושפטיך' יוצמדו זה לזה, אך הטעמים הוצבו לפי אופן הדיבור המצוי, המדגיש את היחס וההבדל בין הדבקים[33].

רשימת הטעמים

טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח אשכנז
טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח עדות המזרח
טבלת זרקא של טעמי המקרא בנוסח האיטליאני

הטעמים מחולקים בהיררכיה של תפקידים, לפי תפקידם: קיסרים, מלכים, מִשְׁנִים, שָׁלִישִׁים, משרתים, וטעמים שאינם מנוגנים. לכל טעם שם, צורה ומנגינה משלו. (בכתבי היד צורתם של חלק מהטעמים שונה במעט.)

קיסרים

  • סוֺף פָּסֽוּק׃ - נקרא גם סִלּוּק. מפריד בין פסוקי המקרא. סימון הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המלה. כמו כן בא סימן נקודתיים בסוף כל פסוק, אך הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים[34].
  • אֶתְנַחְתָּ֑א - משמעות שמו 'מנוחה'. נקרא גם אתנחא ואתנח. תפקידו לחלק את הפסוק השלם לשני חלקים. מופיע ברוב הפסוקים, אך לעולם לא יופיע בפסוק אחד פעמיים.

מלכים

  • סְגוֺלְתָּא֒ - שמו מילה ארמית ומשמעותה 'אשכול'. נקרא גם סגול. משמש כמלך הראשון בפסוק, יבוא רק בחצי הפסוק שלפני אתנחתא, כאשר נמצאים לשמאלו, בינו לבין אתנחתא, לפחות חמש מילים, ויבוא תמיד כאשר יש לשמאלו לפחות עשר מילים. תמיד יקדם לו טעם המשנֶה זרקא. לפעמים מוחלף על ידי הטעם שלשלת. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד ולא על האות המוטעמת.
  • שַׁלְשֶׁ֓לֶת׀ - מחליף את סגולתא כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (ולכן לא יכול לקדום לו הטעם זרקא). משום כך הוא תמיד מופיע במילה הראשונה בפסוק. מופיע שבע פעמים בכל התנ"ך.
  • זָקֵף קָטֹ֔ן - מוחלף לפעמים על ידי זקף גדול. לפעמים מצטרף אליו בתוך תיבתו הטעם המשרת מתיגה, כך: מְ֨תׅיגָה־זָקֵף־קָטֹ֔ן, ויש המחשיבים אותם יחד לטעם שונה ומנגנים אותם בצורה שונה.
  • זָקֵף גָּד֕וֹל - מחליף את זקף קטן כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר כשאין מימינו טעם מחבר).
  • טִפְּחָ֖א - נקרא גם טרחא. המלך האחרון שלפני קיסר.

משנים

  • רְבִ֗יעַ - משמעות שמו בעברית 'רבוץ'. נקרא גם רביעי. יבוא רק לפני משנה אחר.
  • פַּשְׁטָא֙ - יקדים את הטעם זקף קטן, אך לעיתים יבוא לפני משנה אחר. לפעמים מוחלף על ידי הטעם יתיב. מסומן תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד, אך במקרה והמילה אינה מוטעמת מלרע הוא מסומן גם מעל האות המוטעמת, ואז שמו 'שני פשטין' או 'תרי קדמין'.
  • זַרְקָא֮ - משמעות שמו - מעין קנה ברזל שראשו האחד מכופף[35]. יבוא רק לפני המלך סגולתא או זרקא אחר.
  • יְ֚תִיב - משמעות שמו 'יושב'. בא תמורת פשטא, כשהוא שולט על המילה שלו בלבד (כלומר שאין מימינו טעם מחבר), ונגינתה בראשה.
  • תְּבִ֛יר - משמעות שמו –'שבור'. מקדים את טפחא. במסורת הנגינה של עדות רבות, תביר נשמע מפסיק יותר מטפחא שאחריו, אף שמבחינה תחבירית טפחא שאחריו מפריד בין יחידות גדולות יותר. לכן יש שמסלסלים בנגינת טרחא שאחרי תביר, או שוהים אחריו מעט, להחזיר את הנגינה לתיקונה[36].

שלישים

  • פָּזֵ֡ר - נקרא בטעות גם פזר גדול. משרתים אותו רק מונחים. מוחלף לעיתים רחוקות על ידי קרני פרה.
  • קַרְנֵי פָרָ֟ה - שמו המקורי פזר גדול. טעם נדיר, המחליף את פזר, מסיבה שאינה ידועה, ב-16 מקומות בכלל ספרי המקרא[37]. בכל המקומות שהוא מגיע מגיעים לימינו לפחות שלושה משרתים, כאשר האחרון מביניהם הוא ירח בן יומו.
  • תְּ֠לִישָא גְדוֹלָה - נקרא גם תלשא. משמש כשליש לפני אחרון, אך מופיע רק כשהוא סמוך לשליש שאחריו. מסומן תמיד בראש המילה.
  • גֵּ֜רֵשׁ - נקרא גם טרס. משמש כשליש האחרון שלפני משנה. מוחלף לפעמים על ידי גרשיים או מונח לגרמיה. לעיתים משמש אותו הטעם קדמא, ושניהם יחד נקראים 'קדמא ואזלא', או 'אזלא גרש' ויש המנגנים אותם באופן מיוחד.
  • גֵּרְשַׁ֞יִם - נקרא גם שני גרשין או תרין תרסין. מחליף את גרש כשאין קדמא לפניו ונגינת המילה מלרע.
  • מֻנַּח לְגַרְמֵ֣הּ׀ - מחליף לעיתים את גרש, לפני רביע. יש שאינם מבחינים, מחוסר ידיעה, בין לגרמיה לבין פסק, כי סימנם הגרפי זהה. הכלל הוא כי לגרמיה יופיע אך ורק לפני רביע או לפני מונח שבא לפני הרביע. כל שאר המופעים הם פסק[38].

משרתים

  • מֻנַּ֣ח - נקרא גם שופר הולך. יש המבחינים בין כמה סוגי מונחים, על פי הטעמים הבאים אחריהם, ומנגנים כל אחד באופן שונה.
  • מֵרְכָ֥א - נקרא גם מאריך.
  • שׁוֺפָר מְהֻפָּ֤ךְ - נקרא גם שופר הפוך או מהפך. מקדים את הטעם המשנה פשטא.
  • דַּרְגָּ֧א - משמש לפני תביר, אם הם רחוקים קצת זה מזה. משמש גם לפני מונח הקודם לרביע.
  • קַדְמָ֨א - משמש במילה הקודמת לגרש (רק כשהטעמתה לא בראשה), ונקרא קדמא על שם שהוא מקדים אותו. נקרא גם אזלא (הולך) משום שהוא טעם משרת (היינו קריאתו הולכת ולא עוצרת). הקדמא הוא משרת נפוץ מאוד ומשמש גם בתוך סדרת משרתים לפני משרתים אחרים. צורתו של הקדמא זהה לצורת הטעם פשטא המפסיק, ולכן פשטא מסומן רק בסופה של המילה, בניגוד לקדמא שמסומן מעל ההברה המוטעמת.
  • תְּלִישָׁא קְטַנָּה֩ - נקרא גם תילשא או טרסא. משמש בתוך סדרת טעמים משרתים. מצוין תמיד בסוף המילה אליה הוא מוצמד.
  • מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה - נקרא גם תרי טעמי. משמש באופן דומה לתביר, אלא שהוא טעם מחבר. הטעם נדיר, ומופיע רק 14 פעמים בכל התנ"ך[39].
  • יָרֵחַ בֶּן יוֹמ֪וֹ - נקרא גם גלגל. מופיע תמיד לפני קרני־פרה, כאשר לפניו תמיד יקדימו טעמים משרתים. כמו קרני־פרה, גם הוא מופיע 16 פעמים בכל התנ"ך.
  • מְ֭אַיְלָא - בא לעיתים רחוקות, במקום געיא, במילה המוטעמת בקיסר. משמש באופן דומה לטרחא, אלא שהוא טעם מחבר.
  • מְ֨תׅיגָה - בא לעיתים במילה המוטעמת בזקף קטן.

טעמים שאינם מנוגנים

  • מֶֽתֶג - נקרא גם געיא. משמש במילה יחד עם טעם אחר, ומבטא מעין הטעמה נוספת (משיכה).
  • מַקָף־ - תפקידו לחבר שתי מילים ולעשות אותן כמילה אחת.
  • פָּסֵק׀ - תפקידו להפריד בין שתי מילים, אף על פי שהן מחוברות בטעם מחבר. מופיע בעיקר: בסמוך לאחד משמות השם, בין שני פריטים של רשימה, בין שתי מילים דומות, בין עיצורים דומים, או כשהקשר בין שתי מילים קטן מאוד. טעמים מסוימים, למשל הטעם שלשלת והטעם מונח לגרמיה, זכו לסימן פסק אחריהם, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם.

שרשראות של טעמים

כללי הטעמים, ובפרט העובדה שישנם טעמים שבאים רק בסמוך לטעמים אחרים, יוצרים שרשראות קבועות של טעמים, החוזרות שוב ושוב. אלה כמה מהן:

  • קַדְמָ֨א מֻנַּ֣ח זַרְקָא֮, מֻנַּ֣ח סֶג֒וֺל.
  • פָּזֵ֡ר, תְּ֠לִישָא־גְדוֹלָה, אַזְלָ֨א גֵּ֜רִישׁ, מֻנַּ֣ח רְבִ֗יעִי
  • מַהְפָּ֤ךְ פַּשְׁטָא֙, מֻנַּ֣ח זָקֵף־קָטֹ֔ן.
  • מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֻנַּ֣ח אֶתְנַחְתָּ֑א.
  • דַּרְגָּ֧א תְּבִ֛יר, מֵרְכָ֥א טִפְּחָ֖א, מֵרְכָ֥א סוֺף פָּסֽוּק׃

טעמי אמ"ת

הספרים תהילים ומשלי, ורובו של ספר איוב (בראשי תיבות נקראים ספרי אמ"ת), זכו למערכת טעמים משל עצמם, עקב סגנונם השירי. עקרונות פיסוק הטעמים, והחלוקה לקיסרים, מלכים ומשמשיהם זהים גם בה, אך הטעמים הממלאים תפקידים אלה שונים. מערכת זו נקראת "טעמי אמ"ת". מערכת טעמי שאר הספרים נקראת בניגוד אליה "טעמי כ"א[40] ספרים". ההבדל הבולט ביותר בין שתי המערכות הוא שבעוד בטעמי כ"א ספרים הטעם אתנחתא משמש כקיסר, והוא בעל כח החלוקה הגדול ביותר במשפט - בטעמי אמ"ת ישנו טעם שכח הפסקתו גדול יותר, ושמו עולה ויורד.

נגינתם של טעמי אמ"ת אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימות מסורות מוזיקליות בשבילם, ובהן אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים.

רוב הפסוקים המוטעמים בטעמי אמ"ת מחולקים לשניים על ידי אתנחתא. לדוגמה: ”אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֗֝וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה׃” (תהלים פד ה) – בפסוק זה הטעם סילוק, שהוא קיסר מסמן את סוף הפסוק. הטעם אתנחתא, הנמצא תחת המילה 'ביתך', והוא מלך, מחלק את הפסוק לשניים. את חציו הימני של הפסוק מחלק הטעם דחי, הנמצא תחת המילה 'אשרי', והוא משנה, ואת חצי הפסוק השמאלי מחלק הטעם רביע מוגרש, הנמצא על המילה 'עוד'.

פסוקים ארוכים יותר מחולקים קודם על ידי הטעם עולה ויורד. כדוגמה בפסוק: ”לַמְּדֵ֤נִי ׀ לַ֥עֲשׂ֣וֹת רְצוֹנֶךָ֮ כִּֽי־אַתָּ֢ה אֱל֫וֹהָ֥י רוּחֲךָ֥ טוֹבָ֑ה תַּ֝נְחֵ֗נִי בְּאֶ֣רֶץ מִישֽׁוֹר׃” (תהלים קמג י) – הטעם עולה ויורד, שהוא מלך, הנמצא על המילה 'אלוהי', מחלק את הפסוק לשני חלקים. צידו הימני של הפסוק מחולק על ידי הטעם צינור, המופיע אצל המילה 'רצונך', והוא משנה, ואת ימינו מחלק הטעם מהפך לגרמיה, שהוא שליש. שמאלו של הטעם עולה ויורד, מחולק כמו פסוק קצר[41].

אפשר לדמות את טעמי אמ"ת לטעמי כ"א ספרים שהוצא מהם הטעם אתנח. כך אתנח של טעמי אמ"ת מקביל לטעם זקף קטן של כ"א ספרים, הטעם עולה ויורד מקביל לסגולתא, הטעם צינור שבטעמי אמ"ת מקביל לטעם זרקא, שגם הוא שמו צינור, וכן הלאה. גם המסורה הבבלית, אף שהיא משתמשת באותה מערכת טעמים גם לספרי אמ"ת – ממעטת היא להשתמש בהם בטעם המקביל לאתנחתא[42].

קיסרים

  • סִלּֽוּק׃ - נקרא גם סוף פסוק.

מלכים

  • עוֺלֶ֫ה וְיוֺרֵ֥ד - מופיע בפסוק שחלקו השני ארוך – בדרך כלל כחמש מילים או יותר. כשהוא נמצא במילה הראשונה בפסוק ממלא את מקומו הטעם אזלא לגרמיה. לעיתים מפאת חוסר מקום מועבר הסימן עולה אל המילה הקודמת, או מושמט לגמרי.
  • אֶתְנַחְתָּ֑א - מחלק לשנים את רוב הפסוקים, ובאחרים את שמאלו של עולה ויורד. כשאתנחתא נמצא במילה הראשונה בפסוק, או במילה הראשונה לאחר עולה ויורד, ממלא את מקומו הטעם פזר. כשהוא נמצא לקראת סוף הפסוק – לאחריו רק שתי מילים קצרות – ממלא את מקומו רביע; כשלאחריו רק מילה אחת קצרה ובה הטעם סוף פסוק – הופך הוא למשרתו.

שמאל אתנחתא

משמאל אתנחתא יכולים לחלק רק שלשה טעמים מפסיקים, ואין ביניהם יחס של היררכיה כמו שאר הטעמים המפסיקים.

  • רְ֝בִ֗יעַ מֻגְרָשׁ - מחלק את שמאל אתנחתא. את שמאלו יכול לחלק הטעם מהפך לגרמיה; לעיתים מוחלפים שניהם על ידי הטעם שלשלת גדולה. כשלשמאל רביע מוגרש רק מלה אחת קצרה ובה סוף פסוק, הופך הוא למשרתו של הסוף פסוק.
  • שַׁלְשֶׁ֓לֶת גְּדוֺלָה׀ - כשמהפך לגרמיה, שאחרי רביע מוגרש, נמצא במילה הסמוכה למילה שבה סוף פסוק – הופך המהפך לגרמיה למשרתו של אותו סוף פסוק, והרביע המוגרש שקדם לו – הופך לשלשלת גדולה. סימן הפסק שלאחריו בא להבחינו מהטעם שלשלת קטנה המשרת.

משנים

  • רְבִ֗יעַ קָטָן - משמש כמשנה את המלך עולה ויורד, כשהמילה בה הוא נמצא צמודה למילה בה הטעם עולה ויורד.
  • צִנּוֺר֮ - משמש גם הוא את עולה ויורד, כשהוא סמוך אליו. יכול להופיע גם לפני רביע קטן שלפני עולה ויורד, אם המרחק בינו לבין עולה ויורד עדיין אינו גדול משלוש מילים. סימן הטעם נמצא בסוף המילה, להבדילו מהטעם צינורית המשרת.
  • דְּ֭חִי - משמש בדרך כלל כמשנה הסמוך לאתנחתא. כשלאחריו רק מילה קצרה ובה האתנחתא – הופך הוא למשרתו. סימן הטעם נמצא לפני המילה, להבדילו מן הטעם טרחא, שבטעמי אמ"ת הוא משרת.
  • רְבִ֗יעַ גָּדוֺל - משמש על פי רוב כמשנה שלאחריו בא עוד משנה. (כשפוגשים רביע שאינו מוגרש, אפוא, יש לוודא שהוא אינו ממלא את מקומו של אתנחתא. ואז – אם סמוך הוא לעולה ויורד – הרי זה רביע קטן. אחרת – רביע גדול).

שלישים

  • פָּזֵ֡ר - משמש בדרך כלל כשליש שאחריו בא שליש אחר. משמש גם כשליש שלפני משנה, על פי רוב כשמימינו שתי מילים או יותר. פזר גם משמש לפעמים כמלך – כשהוא ממלא את מקומו של אתנחתא.
  • אַזְלָ֙א לְגַרְמֵהּ׀ - לרוב משמש כשליש שלאחריו משנה. לפעמים מחליף אותו בתפקיד זה מהפך לגרמיה. אזלא לגרמיה או מהפך לגרמיה הסמוכים לדחי – הופכים למשרתיו. אזלא לגרמיה משמש גם כמלך – כאשר הוא מחליף את עולה ויורד שבא בראש פסוק.
  • מַהְפָּ֤ךְ לְגַרְמֵהּ׀ - מחליף כשליש את אזלא לגרמיה, במילה ארוכה שהטעמתה בסופה ואין משרת לפניה. משמש גם כן בחלוקת שמאלו של רביע מוגרש.

משרתים

  • מֵרְכָ֥א - משרת את רוב המפסיקים. לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מרכא מוצנר[43].
  • מֻנָּ֣ח
  • מַהְפָּ֤ך - לעיתים מצטרף איתו הטעם צינורית ונקרא שם שניהם מהפך מוצנר.
  • שׁוֺפָר עִלּ֬וּי - מקומו מעל המילה, כניגוד לשופר מונח, שמתחתיה. נקרא גם עילוי.
  • אֶתְנָ֢ח הָפוּךְ - משרת את עולה ויורד, לאחר זרקא, במילה שאינה מוטעמת באות הראשונה. ההבחנה בין אתנח הפוך לבין גלגל לא הייתה ברורה במשך כל הדורות, והיו שקראו את שם שניהם גלגל.
  • גַּלְגַּ֪ל - משרת את פזר, אם לפניו בא משרת אחר.
  • טַרְחָ֖א - מופיע רק כחלק מסדר משרתים. בטעמי אמ"ת טרחא אינו מפסיק כבטעמי כ"א ספרים, אלא רק הטעם דחי הדומה לו.
  • קַדְמָ֙א - מופיע רק כחלק מסדרת משרתים.
  • שַׁלְשֶׁלֶ֓ת קְטַנָּה - מופיע רק כחלק מסדרת משרתים. נדיר מאוד.
  • צִנּ֘וֺרִית - מצטרף אל תוך מילה שבה מהפך או מרכא. ואז נקרא שמם מהפך מצונר, ומרכא מצונר.

טעמים שאינם מנוגנים

  • מַקָף־ - מתפקד כפי שהוזכר לעיל בטעמי כ"א ספרים. כששתי מילים מוקפות מקבלות האחת את הסימן עולה והשנייה את הסימן יורד, או אחת צינורית והשנייה מהפך, או צינורית ומרכא – מושמט סימן המקף שביניהן.
  • מֶֽתֶג - מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים.
  • פָּסֵק׀ - מתפקד כפי שנכתב לעיל בטעמי כ"א ספרים.

השימוש בטעמי המקרא

השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת - בעת קריאת התורה, קריאת ההפטרות שבנביאים, וחמש המגילות שבכתובים.

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים טעמי המקרא, ניקוד או חלוקה לפסוקים[44] (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, המוטבעים על גבי הקלף), לכן על הקורא לשנן מראש את הטעמים השייכים לאותה הקריאה. לצורך כך מיועד הספר הנקרא תיקון קוראים. בספר נדפס כל הטקסט פעמיים, בשתי עמודות זו לצד זו. באחת - הטקסט מלווה בכל טעמי המקרא ובניקוד, וממנו יכול הקורא ללומדם, ובשנייה מופיע הטקסט כפי שהוא בספר התורה, ובה יכול הלומד לנסות את זכרונו.

מנהג נפוץ הוא שילד שהגיע למצוות קורא בתורה חלק מפרשת השבוע או את כולה בבית הכנסת בהזדמנות הראשונה שבה הוא מחויב בקריאה בעצמו. על הנער ללמוד קודם לכן את טעמי המקרא ולהכין את הקריאה שלו, וכך עוברת מסורת קריאת טעמי המקרא לדור הבא.

תלמודי תורה ההולכים על פי שיטת זילברמן ושיטת ברקאי שמים דגש על שינון התנ"ך בטעמיו בגילאים הצעירים.

לומדי תנ"ך משתמשים בתכונותיהם הפיסוקיות של הטעמים על מנת לפרשו. ידועים דברי רבי אברהם אבן עזרא בעניין: ”אזהירך שתלך אחרי בעל הטעמים, וכל פירוש שאינו על דרך הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו”[45]. בדרך כלל אפשר להחליף את הטעמים המפסיקים ביותר - סגולתא, הרביע הראשון, הזקף קטן הראשון, ואתנחתא - בנקודה או פסיק. זאת ועוד, כוחם הפיסוקי של הטעמים גדול יותר מכוחם של סימני הפיסוק, ובעוד שסימני הפיסוק מתחמים קבוצות של חמש מילים ויותר, טעמי המקרא יכולים ללמד גם על היחס בין קבוצות של שתי מילים או שלוש. בתחילת המאה ה-21, נעשו ניסיונות להנגיש את פיסוק הטעמים לאלו שאינם בקיאים בו, בין השאר על ידי מכון ממרא[46], ובפרויקט 'מקרא על פי המסורה' בויקיטקסט, על ספרי אמ"ת[47]. אופן המחשה נפוץ הוא על ידי ציור גשרים המקוננים זה בתוך זה[48].

בעברית בת־ימינו נעשה שימוש ספורדי ובלתי־סדור בסימנים הלקוחים מטעמי המקרא או השואבים מהם השראה גרפית לצורך סימון ההטעמה בכתב[49].

לימוד טעמי המקרא

באופן מסורתי, לימוד הטעמים נעשה על ידי שינון "טבלת זרקא", שהיא רשימת כל הטעמים לפי מסורת מסוימת[50]. טבלאות זרקא מופיעות לעיתים בעמודים הראשונים של חומשים או של תיקוני קוראים. התלמידים, למשל נער או קבוצת נערים שצריכים להכין את הקריאה לבר המצווה שלהם, שומעים את המנגינות מפי מורה ומשננים אותן.

עם הזמן פותחו מגוון חומרי הוראה לילדים ללימוד טעמי המקרא, שיטת ההטעמה והפיסוק שהם יוצרים, והמסורות המוזיקליות שהם מייצגים בכל עדה. יש מהם המציגים את הטעמים בהרכביהם הנפוצים, ומביאים דוגמאות למקרים השונים שמופיעים במקרא בחלקים הנקראים בציבור, יש מהם המלוּוים בתווים או בקלטות[51]. עם התפתחותם של המחשב והאינטרנט פותחו תוכנות ואתרי אינטרנט המלמדים את נגינות הטעמים השונות[52].

פרשנות ודרשות על הטעמים

יש שמצאו קשר בין דברי חז"ל לבין הטעמים המצורפים אל הפסוקים. כך למשל מסופר בגמרא[53] על רב פפא שנשמטה מדרגה מתחת רגלו ועמד ליפול, ושאל אותו חייא בר רב מדפתי: "שמא עני בא לידך ולא פרנסתו?". והסביר הגאון מווילנא שהמקור לדברי חייא בר רב הוא שתחת המילים ”כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ” (דברים טו ח) מופיע צירוף הטעמים "דרגא תביר" (מדרגה, שבור)[54].

חכמי הקבלה דורשים ומפרשים את הטעמים ושמותיהם בצורות שונות. ראויה לציון הדרשה בספר תיקוני זוהר, הפותחת במילים: ”אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אִלֵּין טַעֲמֵי דְאוֹרַיְיתָא, דְאִתְּמַר בְּהוּ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ” (תיקוני זהר מז א) ובה נדרשים הטעמים בצורות שונות, בין השאר כאופן שבו יכולו לעתיד כוחות הרוע. קבלת האר"י רואה את הטעמים כחלק ממערכת הטנת"א (טעמים, נקודות, תגים ואותיות). הטעמים תמיד נמצאים במקום הגבוה יותר, מעל שאר חלקי הטנת"א. למשל ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים[55] מסביר, שהאותיות הן כנגד הנפש וכנגד המעשה שהרי הן גוף המילה כפי שהיא כתובה, הניקוד הוא כנגד הרוח וכנגד הדיבור שהרי הוא המאפשר לבטא את המילה, והטעמים הם כנגד הנשמה והמחשבה, הכוונה שעומדת מאחורי הדברים, שורשה של המילה. על ידי תפילה בשלמות כל העניינים האלה, האדם מקשר את כל חלקי נפשו זה בזה ולשורשם העליון. על הטנת"א נכתבים ספרי ביאורים רבים עד ימינו, ביניהם מפורסם הספר ריש מילין של הרב קוק.

ייצוג טעמי המקרא במחשב

בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך.

רשימת מיקומי Unicode לסימני טעמי המקרא
שם הטעם מיקום Unicode דוגמה
אתנחתא U+0591 ב֑
סגולתא U+0592 ב֒
שלשלת U+0593 ב֓
זקף קטן U+0594 ב֔
זקף גדול U+0595 ב֕
טיפחא U+0596 ב֖
רביע U+0597 ב֗
צינורית[56] U+0598 ב֘
פשטא U+0599 ב֙
יתיב U+059A ב֚
תביר U+059B ב֛
גרש U+059C ב֜
גרש מוקדם U+059D ב֝
גרשיים U+059E ב֞
קרני פרה U+059F ב֟
תלישא גדולה U+05A0 ב֠
פזר U+05A1 ב֡
אתנח הפוך U+05A2 ב֢
מונח U+05A3 ב֣
מהפך U+05A4 ב֤
מרכא U+05A5 ב֥
מרכא כפולה U+05A6 ב֦
דרגא U+05A7 ב֧
קדמא U+05A8 ב֨
תלישא קטנה U+05A9 ב֩
ירח בן יומו U+05AA ב֪
עולה U+05AB ב֫
עילוי U+05AC ב֬
דחי U+05AD ב֭
זרקא[56] U+05AE ב֮
סימן עגול של המסורה U+05AF ב֯
מתג U+05BD בֽ
פסק U+05C0 ב׀
מקף U+05BE ב־ב
סוף פסוק U+05C3 ב׃

על מנת להוסיף את אחד מטעמי המקרא לטקסט, יש למוצאו במפת התווים ולהעתיקו משם. כשמשתמשים במעבד התמלילים מיקרוסופט וורד, יש עוד שתי אפשרויות:

  1. בסרגל הכלים הוספה - לגשת לסימן, סימנים נוספים, ערכת נושא: עברית, ולבחור את הטעם הרצוי.
  2. לכתוב את מיקום היוניקוד של הטעם, ולהקיש Alt+X. למשל אם נקיש 0592 ולאחר מכן Alt+X, נקבל את הטעם סגולתא.

מערכות ישנות יותר, החל ממערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכות בטעמי המקרא, אך נדרש גופן מיוחד לשם התצוגה המדויקת שלהם, למשל גופן Ezra SIL [57] המופץ כתוכנה חופשית, או הגופנים ממשפחת Guttman.

ראו גם

לקריאה נוספת

ספרים ומאמרים העוסקים בצורה נרחבת בטעמי המקרא
מאמרים נוספים נקודתיים
בשפה האנגלית
  • סוזן הייק ונטורה "מוזיקת התנ"ך נחשפת", יצא לאור בצרפתית (1976) La musique de la Bible révélée ותורגם לאנגלית (1991) The Music of the Bible Revealed

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: טעמי המקרא
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: אתנחתא
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: פרויקט "ויבינו במקרא"
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טעמי המקרא
הסברים יסודיים על הטעמים
מאמרים נוספים
נגינת טעמי המקרא במסורות עדות ישראל
תנ"ך עם טעמים
גופנים התומכים בטעמים

הערות שוליים

  1. ^ הרב מרדכי ברויאר, "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", הוצאת מכללה ירושלים, תשמ"ב, פרק א' סעיף 1. כך לפחות במסורה הטברנית, זו שמקובלת כיום.
  2. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 6. פרק ט"ו סעיף 24.
  3. ^ חלק מהטעמים מסומנים תמיד בראש או בסוף מילה, וזאת על מנת להבדילם מטעמים אחרים הדומים להם. חלק מהחומשים מציבים טעם כזה פעמיים, אחת בראש או בסוף המילה והשנית על יד ההברה המוטעמת
  4. ^ אילן אלדר, תורת טעמי המקרא של ספר הוריית הקורא, ירושלים: מוסד ביאליק תשע"ח, עמ' 59. ראו בדומה גם ספר הכוזרי, מאמר שני, סימן עו.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ז, עמוד ב', ולהלכה כנראה נפסק שאינם דאורייתא, - כך הסיק הר"ן שם ד"ה ורבי יוחנן מדברי הרמב"ם, וכן בספר "טוב טעם" (מאת רבי אליהו בחור) כתב שטעמי המקרא שלנו נתחברו רק בתקופת הגאונים. אולם יש שכתבו להפך: בספר קרן אורה העיר שנראה שהרמב"ם לא פסק כשיטה האומרת שאינם הלכה למשה בסיני אלא כירושלמי, הירושלמי סובר שהם הלכה למשה מסיני (מסכת מגילה, פרק ד', הלכה א'), וכך גם בספר הזוהר, חלק ב', דף ר"ה, עמוד ב'. רבנו שמחה מחבר מחזור ויטרי בפירושו למשניות אבות א א; ספר חסידים סימן שב; החיד"א בספרו שם הגדולים, מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם'; שו"ת חתם סופר חלק ו' סימן פ"ו ועוד.
  6. ^ אהרון דותן, להיסטוריה של הטעמים ושיטת הניקוד, פרק לב מתוך עיונים בלשון במקרא ובמסורה, ירושלים: מוסד ביאליק תשפ"א. נדפס קודם לכן בשם: "The Relative Chronology of Hebrew Vocalization and Accentuation" PAAJR 48 (1981)
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ח, עמוד א'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב, עמוד א' ועי' מהרש"א יומא נב א ושו"ת אבקת רוכל ד
  9. ^ דותן שם
  10. ^ אהרון דותן, להתהוות מערכות הסימון בשיטה הארץ־ישראלית, פרק לד מתוך עיונים בלשון במקרא ובמסורה, ירושלים: מוסד ביאליק תשפ"א. נדפס קודם לכן בשערי לשון מוגשים למשה בר אשר כרך א
  11. ^ רונית שושני, טעמי המקרא במסורה הבבלית בהשוואה למסורה הטברנית, ירושלים:מכון בן צבי תשפ"ב פרק רביעי
  12. ^ ישנו פסוק נוסף שזכה לשתי הטעמות, כשאחת מחלקת אותו לשני פסוקים, והוא בבראשית, ל"ה, כ"ב
  13. ^ ישראל ייבין, "הטעמת תורה שבעל פה בטעמים", לשוננו כ"ד
  14. ^ נגינת ההפטרה היא למעשה המנגינה של הנביאים, כאשר בנוסף יש את מנגינת הכתובים ששייכת לכל הכתובים למעט ספרי אמ"ת (ראה בהמשך), כולל מגילת אסתר ומגילת איכה כשלומדים אותם סתם[דרוש מקור], אולם כשקוראים אותן בפורים ותשעה באב יש לכל אחת מהן מנגינה שונה.
  15. ^ ליהודי גאורגיה ישנם שני סוגי מנגינות משלהם לקריאת ההפטרה, האחת מנגינת הפטרה של קהילות מערב גאורגיה, והשנייה מנגינת הפטרה של קהילות מזרח גאורגיה
  16. ^ מרדכי נאמן, היסוד המוזיקלי של טעמי המקרא: ניתוח סטרוקטורלי והשוואתי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, דיון ומסקנות עמ' 183
  17. ^ "טעמי אמ"ת בתימן", תרביץ לא [ד] (תמוז תשכ"ב).
  18. ^ * מירה שפיגל, ‏נוסח קריאת התורה בתימן: השתקפות של מסורת הקריאה הקדם-טברנית, פעמים 77 (סתיו תשנ"ט), עמ' 43–68
  19. ^ "המורשת המוזיקלית של קהילות ישראל", כרך 2, מאת אמנון שילוח, האוניברסיטה הפתוחה עמודים 26–35; חנוך אבאנרי, "בעיית הקדמוניות של נגינות התורה", תצליל תשל"ז; אביגדור הרצוג, בשולי מחקר נגינות התורה של ח. אבאנרי, תצליל תשל"ז; וראו תגובתו של אבאנרי, תצליל תשל"ח. יחזקאל בראון, ‏עיונים במלוס הספרדי-ירושלמי מפי ניסן כהן מלמד, פעמים 19 (אביב תשמ"ד), עמ' 70–87; דניאל מאיר וייל, ניגון טעמי המקרא על-פי המסורה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1995, פרק 5 סעיף 21; אורי אהרן, הקול והטעם, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ו, עמ' 198.
  20. ^ מאוחר יותר יצאה גרסה אנגלית של הספר - "The Music of the Bible Revealed"
  21. ^ ראו מובאות אצל מרדכי נאמן, היסוד המוזיקלי של הקריאה בתורה לפי טעמי המקרא: ניתוח סטורקטורלי והשוואתי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 2012, עמ' 17-18
  22. ^ שמו באנגלית "The Masoretic Chant of the Bible", הוצאת R.Mass, ירושלים 1995. מאמר נוסף שלו: "המתיבתא ללויים וניגוני המקדש", תחומין יז
  23. ^ בבית הכיסא
  24. ^ למשל מחברת התיג'אן, וספר דקדוקי הטעמים המיוחס לאהרון בן אשר
  25. ^ היחידות הקטנות מורכבות בדרך כלל משם ולוואי, נשוא ומשלימו, או איברים מאוחים, כמו "ויאכל וישת"
  26. ^ כשיש שלושה או יותר משפטים המאוחים בפסוק, ואין קשר גדול יותר בין שנים מהם, שיטת הטעמים נכשלת. היא אינה מסוגלת לחלק פסוק ליותר משני חלקים שווים. במקרה כזה יחולק הפסוק לשני חלקים, שחצי או קצת יותר מהמשפטים בחלק הראשון והשאר בחלק השני.
  27. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א סעיף 8 וכן פרק ט"ו. בפרק ט"ו נידונית החלוקה הזאת לפרטיה. הרבה מהכללים המובאים כאן נוסחו עוד קודם לרב ברויאר, אך הוא השלים את העבודה וסידר אותם דבר דבור על אפניו.
  28. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א סעיפים 9, 10
  29. ^ הרב מרדכי ברויאר, למערכת הטעמים הבבלית, בתוך: שערי לשון, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח
  30. ^ אלישע בן-עזרא, ד-ח, כללי דקדוק ההטעמה בכתבי המקרא, 2015
  31. ^ Dresher, Bezalel Elan. “The Prosodic Basis of the Tiberian Hebrew System of Accents.” Language, vol. 70, no. 1, 1994.
    Sophia L. Pitcher, Towards a prosodic model for Tiberian Hebrew: An intonation based analysis
  32. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 20
  33. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק ט"ו סעיפים 24 והלאה
  34. ^ כבר הגאונים מתייחסים לסימון הנקודתיים בתשובותיהם כשנשאלו האם מותר לסמנו בספר התורה עצמו, וייתכן אפוא שהסימון הזה עוד קדום יותר למערכת הטעמים. הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, בשם ספר משפטי הטעמים, וולף היידנהיים דף ו עמוד א
  35. ^ כמו המילה צינורתא
  36. ^ ראו אצל שמחה קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת", ישראל:מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 208. וראו התנגדות לכך אצל בוריס קליינר, "דירוג הטעמים המפסיקים בקריאת יהודי תימן ושאר העדות", תרביץ שנה פו, עמ' 519 ואילך
  37. ^ בין כל קטעי המקרא הנקראים בציבור רק פעמיים: פעם אחת בתורה (פרשת מסעי, על המילים "אלפיים באמה") ופעם אחת במגילת אסתר (בפרק ז', על המילים "[גם הנה-העץ] אשר-עשה המן"
  38. ^ לכלל זה יוצאי דופן מעטים, נמנו אצל ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית תשס"ג עמ' 178-179
  39. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, עמ' 99
  40. ^ עשרים ואחד
  41. ^ הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק י'
  42. ^ יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים תשס"א, עמ' 218
  43. ^ הסימן 'יורד', שהוא חלק מהטעם עולה ויורד, זהה לסימן המרכא. בייחוד יש להזהר שלא לבלבל ביניהם כשהסימן 'עולה' מושמט
  44. ^ ואם יכתבו - יפסלו את הספר. שולחן ערוך יורה דעה רעד ז
  45. ^ בסוף ספרו 'צחות'
  46. ^ תנ"ך מנוקד - מכון ממרא, באתר www.mechon-mamre.org
  47. ^ מקרא על פי המסורה – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  48. ^ למשל ההמחשה באתר The OpenScriptures Hebrew Bible.
  49. ^ אמיר אלישע אהרוני, אז איך נציין את מקום הטעם, באתר הזירה הלשונית, ‏2 בדצמבר 2020
  50. ^ היא נקראת כך כנראה על שם המילה הראשונה בה
  51. ^ למשל, בין סוף שנות ה-50 לתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים הוציא המלחין והמורה מיכאל פרלמן, מקבוצת יבנה, דפים ללימוד טעמי המקרא, המסבירים את שיטת הפיסוק בצורה מפורטת. ספרים עם תווים, או ספרים מלווים בהקלטות, שמהם ניתן ללמוד את שיטת הפיסוק וההטעמה וכן את המימוש המוזיקלי: "קרא בטעם" (בצירוף תקליטים) ו"צלילי המקרא" של יהושע לייב נאמן, "טעמי המקרא" של ברוך בן-יהודה, ומאוחר יותר סדרת החוברות והקלטות של מכון רננות "ושננתם לבניך".דפים ללימוד טעמי המקרא / בהדרכת מיכאל פרלמן | פרלמן, מיכאל, 1917-1992 | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il. מידע על "קרא בטעם יהושע לייב נאמן" בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית. מידע על "צלילי המקרא יהושע לייב נאמן" בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית. מידע על הספר "טעמי המקרא" בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית. מידע על ושננתם לבניך בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית.
  52. ^ למשל תוכנת קול קורא https://www.kolkore.com/h/
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד א'
  54. ^ פירוש שפת היריעה על ספר אהל יעקב של המגיד מדובנא, פרשת ראה
  55. ^ שער ב פרק טז
  56. ^ 1 2 סימני "זרקא"/"צינור" ו"צינורית" קרויים בשמות שגויים ב-Unicode. כדי לקודד "זרקא"/"צינור" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZINOR" (U+05AE), וכדי לקודד "tsinnorit" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZARQA" (U+0598). ראה Unicode Technical Note #27: "Known Anomalies in Unicode Character Names", ובמיוחד ב-Appendix A.
  57. ^ Ezra SIL
  58. ^ הלחן של התורה: כל מה שצריך לדעת על טעמי המקרא, באתר ynet, 16 באוקטובר 2022
כתב עברי
מערכות אלפבית אלפבית פרוטו-כנעני • אלפבית פיניקי • אלפבית עברי עתיק • אלפבית ארמי • אלפבית עברי
וריאציות של אלפבית עברי כתב רש"י • כתב סת"ם • כתב רהוט • סוליטריאו
שונות כתיב עברי • ליטון של עברית • טעמי המקרא • אותיות מנצפ"ך • גרש • אם קריאה • הגיית העברית • גימטריה
ניקוד ניקוד טברני • ניקוד בבלי • ניקוד ארץ־ישראלי • ניקוד ארצישראלי-טברני • ניקוד שומרוני • ניקוד העברית בת ימינו • כתיב מלא
גופנים עבריים דוד • אריאל • פרנק-ריהל • קורן • מרים • נרקיס • חיים • דרוגולין • הדסה • הצבי • כתב רש"י • סת"ם • שלום • ירושלמי • וילנא • אלף
אלפבית עברי א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת
שפות הנכתבות בכתב עברי עברית • ארמית • יידיש • ערבית יהודית • לאדינו