משמעות לוואי

בסמנטיקה, משמעות לוואי (או הוראת לוואי), הקשר או קונוטציה, היא המשמעות הנוספת, הנלווית, שניתן להסיק אותה מהמסר – (שרואים, שומעים או קוראים).

דוגמאות:

משמעות הביטוי "חבל על הזמן" היא ביסודה שלילית, ופירושה הערכה שלא כדאי לבזבז זמן על הנושא המדובר. אבל כאשר הדובר נער או נערה, הביטוי מקבל הקשר חיובי, וכוונת הדובר להגיד שהדבר טוב (ולפי העברית העדכנית בשנת 2024, "מדהים") ואולי גם טוב מאוד.

בביטוי "הגברת הנכבדה", משמעותו היסודית המילולית על פי המילון היא תיאור חיובי של מישהי. אך בהקשרים מסוימים, למשל כאשר הדוברת ידועה כמתנגדת לדעתה של אותה אישה כוונתה למשמעות שלילית הן בכבוד שבתואר "הגברת" והן בתיאור "הנכבדה". אם אין הדבר ברור הדובר יכול לצרף סימני ציטוט כתובים או תנועת יד של סימני ציטוט כדי להדגיש שאין מדובר במשמעות הפשוטה.

המושג קונוטציה מתייחס לאסוציאציות התרבותיות-החברתיות או האישיות של האדם. זוהי הדרך שבה החברה או מישהו בתוך החברה חושבים על המסר.

פירוש "קונוטטיבי" כלומר פירוש שנלווית לו משמעות משנית, משמעות השונה מן המשמעות הראשית-היסודית המתקבלת מהמילים בלבד, מגיע מההקשר שבו המסר נמסר, כלומר ההקשר שבו האמירה נאמרה, נכתבה, הושמעה או הוקראה. הנמען - כלומר השומע או הקורא, עשוי להבין את המשמעות הנלווית הזו או לתת פרשנות אחרת, בהתאם להקשר ולתנאי השיחה, הכוללים את תכונותיהם של המוען והנמען (מוסר המסר והמקבל). הגורמים המשפיעים הם בין היתר גילם של המוען והנמען, המגדר שלהם, ארץ המוצא שלהם, ותכונות אחרות, שחלקם יידונו בהמשך.

בדוגמה למעלה, הביטוי "חבל על הזמן" משמעותו בהקשר חיובי כאשר הוא נאמר בפי צעירות וצעירים, או כאשר הוא נאמר בפי אדם המדבר באופן לא רשמי, ומאמץ את צורת הדיבור "הצעירה". לעומת זאת "חבל על הזמן" מקבל את משמעותו המקורית היסודית בלבד, כאשר השיח רשמי ונאמר במשלב גבוה, כמו בנאום הנישא בפי נושאת משרה רמה, שאז אין לו משמעות נלווית להקשר חיובי. הוא נותר אז במשמעותו השוללת ופירושו "אין טעם להתאמץ".

משמעותו הבסיסית היסודית והמקורית של המסר הוא הדנוטציה. מה שנמסר במסר שהוא מעבר למשמעות יסודית מקורית זו הוא ההקשר המשני. הקונוטציה. הדנוטציה היא בדרך כלל אובייקטיבית ושווה אצל כל הדוברים, ואילו ההקשר המשני, הקונוטציה, משקפת את עמדת הדובר או השומע ואת התייחסותו הסובייקטיבית למילה, כפי שהיא נתפסת, או כפי שכיוונו להביע אותה. קונוטציה מתקבלת גם מההקשר הרגשי, מתגובתו של כל אדם באופן שונה לביטוי, לסיפור, לתמונה, למנגינה, וכדומה. הקונוטציה - ההקשר המשני, מושפע מהמצב והסביבה (הסיטואציה) בה המסר נמסר והתקבל.

דוגמה להשפעת הרגש: הביטוי "מה שלומך?" שביסודו הוא שאלה עניינית, מקבל הקשר חיובי (קונוטציה חיובית) כאשר הנמען היה שרוי בצער או באבל, ומשמעותו שהמוען הדובר, מביע אהדה ועניין בצער חברו, אך כאשר הנמען ממהר לצאת מן הבית ועומד בפתח, אם ישאלו אותו מה שלומך, הוא יתרגז.

דוגמה להשפעת המיקום והקשרו הסביבתי: "הגברת הנכבדה" הנאמר במעמד קבלת פרס נובל לפיזיקה לאותה גברת נכבדה, ולעומת זאת כאשר הביטוי "הגברת הנכבדה יכולה לחמתין", בתור לתא השירותים בתחנת הדלק.

לדברי גד בן-עמי צרפתי,

ההוראה [דנוטציה] היא התפקיד הסמנטי הטהור של המילה, ואילו הוראת הלוואי [קונוטציה] היא מכלול רגשות, הערכות, זיכרונות ותסמיכים (אסוציאציות) שהמילה מעוררת בנו. נֹאמר, למשל, שהוראת המילה 'אימא' היא 'אישה ביחס לבניה', ואילו הוראת הלוואי שלה יכולה להיות רגשי חיבה, געגועים, זיכרונות הילדות וכדומה - וגם תרעומת ואפילו איבה. הוראת המילה 'מלחמה' היא 'התנגשות בין צבאות עוינים', והוראת הלוואי יכולה להיות רגש של התלהבות, של פחד, של כאב ועוד.

לעיתים הקונוטציה עשויה להבדיל בין מילים בשפה שיש להן משמעות יסודית זהה. לדוגמה, לביטויים "נפטר", "הלך לעולמו", "מת" ו"התפגר" יש משמעות יסודית אחת שווה – חייו של האדם נפסקו. ואולם, ל"נפטר" ול"הלך לעולמו" יש קונוטציה חיובית, ל"התפגר" יש קונוטציה שלילית ואילו ל"מת" אין בדרך כלל קונוטציה. קונוטציה יכולה לשמש גם כאמצעי ספרותי או רטורי: לדוגמה, שימוש במילה "אביב" מעורר קונוטציות של התחדשות ולבלוב אצל הקורא או השומע.

יש המבחינים בין משמעות לוואי לבין הקשר כללי - אסוציאציה. משמעות לוואי משמשת לציון משמעות המתקשרת לדבר, בעוד אסוציאציה היא התקשרות של עצם אחר לדבר.

לדוגמה: כאשר אדם שומע את המילה "אדום" היא יכולה לקבל הקשר משני חיובי של מתיקות במשפט "תפוח אדום במיוחד". אך באותו רגע גם לעורר הקשרים ודמיונות שאינם קשורים ומשנים את המשמעות. למשל מישהו הגר בעוטף ישמע את המילה "אדום", וייזכר ברגשי אזהרה כבאזעקת "צבע אדום", ואצל אשה מפורסמת יתעורר רגש הכבוד הבא עם שטיח אדום. אך הקשרים עולים אלה הם אסוציאציות מקריות, שאינם משנים, לפחות בשלב המיידי, את המשמעות.

אין גבול ברור בין המושג קונוטציה - משמעות לוואי, לאסוציאציה - הקשר כללי, והוא תלוי במידה רבה בהקשר ובאדם. לדוגמה, בשיחה על פרס האוסקר "השטיח האדום" יובן במשמעותו הבסיסית כאותו השטיח הטקסי עליו מובילים את הזוכים אל הפרס ויעורר יחד עמו מחשבות אסוציאציאטיביות של שמחה וזכייה כמו גם של אכזבה והפסד. בחנות השטיחים לעומת זאת משמעותו היסודית של הביטוי "השטיח האדום" יובן כאחד השטיחים בתצוגה, זה שהצבע האדום בולט בו, ואם מדובר בשטיח צר וארוך, יש סיכוי שהשטיח האדום הטקסי (בדומה לזה של האוסקר) יהיה המשמעות הנלווית המתקבלת למכירת שטיח זה. אך ייתכן גם שמישהו שמעולם לא צפה בתחרויות וטקסים מעין אלה ורק שמע על שטיח אדום טקסי, יראה בביטוי הקשר אסוציאטיבי בלבד, שאינו משפיע על משמעות הביטוי בעת המכירה.

באופן דומה, לעיתים הגבול מטושטש גם בין המסומל בסמל (סימבול) או בביטוי סמלי (מטפורה או מטבע לשון) - לבין המשמעות הנלווית המתקבלת מההקשרים של המיוצג הרשמי. אם נמשיך עם הדוגמאות לגבי הצבע האדום, סמל של אור אדום ברמזור יכול לסמל את מיקומו של רמזור (ייצוגי במפה או אמיתי בשטח), יכול לסמל את ההוראה לעצור ולחדול מפעולה או איסור כלשהו. בו בזמן, יהא הפירוש היסודי שכיוונו אליו אשר יהא, המילה אדום בביטוי "רמזור אדום" עלול לעורר מחשבות על ביטויים נוספים, ואף לקבל משמעות נלווית. למשל בשיחה של תיירים על רובע האורות האדומים באמשטרדם, או בשיחה הקורית ברובע זה שם.

עקב אופיו הדו-משמעי האפשרי, השימוש במשמעויות לוואי עשוי לאפיין סוגות ספרותיות שונות (ז'אנרים שונים) של כתיבה: בנאום, בפשקוויל או בפרסומת עושים בדרך כלל שימוש רב במשמעויות לוואי, על מנת לעורר מחשבה ועניין יצירתי, ולעומת זאת בכתיבה מדעית או אנציקלופדית מקובל למעט ככל האפשר במשמעויות לוואי, על מנת לשמור על תוכן מהודק, מדויק, ועצמי-אובייקטיבי חסר פְּנִיוֹת.^[1]

• גד בן-עמי צרפתי, העברית בראי הסמנטיקה, ירושלים ה'תשס"א, עמ' 10–12
• זהר לבנת, יסודות תורת המשמעות, האוניברסיטה הפתוחה, ה'תשע"ד יחידה 2 משמעות והקשר
• מלכה מוצ'ניק, לשון חברה תרבות, האוניברסיטה הפתוחה, ה'תשס"ב, 14-20, 71, ועוד

מדיה וקבצים בנושא משמעות לוואי בוויקישיתוף

• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "קונוטציה/דנוטציה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות