פור לה מריט
 | |
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 פרוסיה האימפריה הגרמנית |
| סוג | עיטור צבאי |
| המעניק | הקייזר הגרמני |
| סטטוס | עיטור היסטורי |
| נוסד | 1740 |
| בוטל/פורק | 9 בנובמבר 1918 |
| היררכיה | |
| עיטור נמוך יותר | צלב הברזל |
פּוּר לה מֵריט (בצרפתית: Pour le Mérite, "בעבור ההצטיינות") היה העיטור הצבאי הגבוה ביותר בפרוסיה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. ידוע גם בשמו הלא-רשמי "מקס הכחול".
היסטוריה
העיטור יוסד בשנת 1740 בידי פרידריך הגדול, שבחר לו שם צרפתי, בהתאם לשפת החצר בפרוסיה באותם הימים - צרפתית. עד 1810 היה העיטור צבאי ואזרחי כאחד. בינואר של אותה השנה קבע מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי שהעיטור יוענק רק לקציני צבא בשירות.
בשנת 1842 ייסד המלך פרידריך וילהלם הרביעי את עיטור-המשנה לנושאים אזרחיים, Pour le Mérite für Wissenschaften und Künste ("עיטור בעבור הצטיינות במדעים ובאמנויות"), שחולק בשלושה תחומים: מדעי הרוח, מדעי הטבע, והאמנויות. אחת מן האמנים המפורסמים ביותר שזכו בעיטור הלא-צבאי היא אמנית ההדפסים והפסלת הגרמנייה קתה קולוויץ (העיטור נשלל ממנה מאוחר יותר בידי הנאצים).
בשנת 1866 נוצרה רמה צבאית מיוחדת של העיטור, "הצלב הגדול". עיטור ברמה גבוהה זו ניתן לאלה אשר במעשיהם הביאו לנסיגתו או להשמדתו של צבא שלם. בשל תנאי זה לא הוענק העיטור ברמה זו ל"ברון האדום" מנפרד פון ריכטהופן, אף על פי שרבים בממסד הצבאי ביקשו להעניק לו אותו. משום כך בחרו שלטונות פרוסיה להעניק לריכטהופן עיטור ברמה פחותה במעט, עיטור העיט האדום, שהוענק לעיתים רחוקות בלבד.
במהלך מלחמת העולם הראשונה זכה העיטור לתהילה עולמית. אף על פי שניתן היה להעניקו לכל קצין צבא, הפרסום הגדול ביותר ליווה את הענקת העיטור לטייסי זרוע האוויר הגרמנית, שאותם היללה התעמולה של ימי המלחמה. תחילה הוענק העיטור לטייס שהפיל שמונה מטוסי אויב. אלוף ההפלות מקס אימלמן היה הראשון שזכה בעיטור, ועיטור זה זכה לאחר מכן, בזכות צבעו ושמו של מקבלו המפורסם, לשם "מקס הכחול".
סף ההפלות הדרוש לקבלת העיטור הלך ועלה במהלך המלחמה, עד שבסופה נדרשו שש-עשרה הפלות כדי לזכות בעיטור.
עם הידועים שבין מקבלי העיטור נמנים הפלדמרשל לאונרד פון בלומנטל, מנפרד פון ריכטהופן ("הברון האדום"), הרמן גרינג, חברו הטייס של "הברון" שהיה אחר כך לאחד מבכירי הרייך השלישי, ארווין רומל, "שועל המדבר" הנודע ממלחמת העולם השנייה, וכן קצינים גרמנים שהובילו את המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה. אחרון הזוכים בעיטור ששרד בחיים היה הסופר ארנסט יונגר, שמת בשנת 1998, ואשר בגיל 23 היה גם צעיר מקבלי העיטור.
כשליש מן העיטורים הוענקו לקצינים גבוהים בדרגת גנרל ואדמירל. קצינים זוטרים בדרגות לוטננט וקפטן זכו רק בכרבע מן העיטורים.
הענקת העיטור הופסקה ביחד עם התפטרותו של הקייזר וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918 וסופה של הקיסרות הגרמנית.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היטלר בחר שלא לחדש את העיטור מפאת טיבו האריסטוקרטי וכיוון שאפשר לתת אותו רק לקצינים. העיטור המקביל ביוקרתו לפור לה מריט בזמן מלחמת העולם השנייה היה צלב האבירים של צלב הברזל, שהיה דרגה גבוהה של צלב הברזל.
בשנת 1952 חידש נשיא מערב גרמניה תיאודור הויס את עיטור-המשנה האזרחי כארגון עצמאי תחת חסותו של נשיא גרמניה (אף שאין זה עיטור ממלכתי כמו מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה). עיטור מחודש זה ניתן על הישגים באמנויות ובמדעים, ולא על הצלחות צבאיות. בין מקבליו הקולנוען וים ונדרס, הפיזיקאי זוכה פרס נובל רודולף מסבאואר, הסופר אומברטו אקו, והאדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה.
עיצוב
מקבלי העיטור נדרשו לענוד אותו על המדים בכל עת. העיטור הורכב מצלב מלטזי עם עיטים בין זרועותיו, כתר המלוכה, האות F, שסימלה את מייסד העיטור פרידריך הגדול, והמילים "Pour le Mérite" על הצלב. העיטור נתלה על סרט בצבע לבן-שחור-לבן, שהם צבעי הדגל הפרוסי. הוא נענד מסביב לצוואר.
קישורים חיצוניים
- אתר על אודות העיטור (אנגלית)
- פור לה מריט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
