קרב אנטיאטם

קרב אנטיאטם

ציור מעשה ידי ת'ור דה ת'ולסטרפ- "הסתערות בריגדת הברזל ליד כנסיית דאנקר, בבוקר 17 בספטמבר 1862".
מערכה: מלחמת האזרחים האמריקאית
תאריכי הסכסוך	17 בספטמבר 1862
מקום	ליד שרפסבורג, מרילנד
קואורדינטות	39°28′24″N 77°44′41″W / 39.473333333333°N 77.744722222222°W / 39.473333333333; -77.744722222222
תוצאה	ללא הכרעה טקטית; ניצחון אסטרטגי של האיחוד- מניעת כיבוש וושינגטון על ידי הקונפדרציה.
הצדדים הלוחמים האיחוד הקונפדרציה מפקדים ג'ורג' מקללן רוברט לי כוחות 70,000-75,000 חיילים 35,000 חיילים אבדות 2,100 הרוגים 9550 פצועים 750 שבויים/נעדרים[1] 1,550 הרוגים 7,750 פצועים 1,020 שבויים/נעדרים[1]

קרב אנטיאטם (באנגלית: Battle of Antietam) אשר ידוע בדרום גם בשם קרב שרפסבורג, היה עימות מכריע במלחמת האזרחים האמריקאית, אשר מנע את כיבוש העיר וושינגטון בידי צבא הקונפדרציה ב-17 בספטמבר 1862. בתחילת חודש ספטמבר 1862 חצתה ארמיית צפון וירג'יניה בפיקודו של מייג'ור גנרל רוברט לי את נהר הפוטומק אל תוך מרילנד שהייתה בשטח האיחוד, בעוד ארמיית הפוטומק בראשות מייג'ור גנרל ג'ורג' מקללן ניהלה אחריהם מרדף. שני הצבאות נפגשו ליד העיר שרפסבורג, ובקרב שהתנהל הצליח מקללן לבלום את התקדמותו של לי. אף על פי שנהנה מיתרון מספרי, לא הצליח מקללן לחסל את צבאו של לי, אשר הצליח לסגת בחזרה לווירג'יניה. מבחינה אסטרטגית היה זה ניצחון של האיחוד מאחר שהוסר האיום על הבירה; מבחינה טקטית לא הצליח מקללן להכריע את לי. היה זה היום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית: כ-23,000 חיילים נפגעו בשני הצדדים.

חמישה ימים לאחר הקרב, ניצל אברהם לינקולן את הניצחון והכריז על שחרורם של כל העבדים במדינות המורדות, החל מ-1 בינואר 1863. בעשותו צעד זה, גרם לינקולן לדעת הקהל מחוץ לאמריקה להיות בעד האיחוד, ולמנוע כל אפשרות של הכרה רשמית מצד בריטניה במדינות הקונפדרציה (מאחר שהעבדות הייתה אסורה בממלכה המאוחדת).

רקע לקרב - המערכה על ריצ'מונד ופלישתו של לי למרילנד

שנת 1862 נפתחה עם ציפיות גבוהות בוושינגטון. הממשלה הפדרלית קיוותה לכבוש את בירת הקונפדרציה ריצ'מונד שבמדינת וירג'יניה ולסיים את המלחמה^[2]. ארמיית הפוטומק בראשותו של מייג'ור גנרל מקללן נכנסה לחצי האי של וירג'יניה באביב 1862, והגיעה עד למרחק של 6 ק"מ מהבירה ריצ'מונד. אולם במערכת שבעת הימים הצליחה ארמיית צפון וירג'יניה של מייג'ור גנרל רוברט לי להביס את הכוחות הפדרליים, ולהסיר את האיום מעל ריצ'מונד. מקללן ניסה לחבור אל ארמיית וירג'יניה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון פופ, אך לי מנע זאת והביס את פופ בקרב בול ראן השני, תוך יצירת איום על הבירה וושינגטון.

על אף הניצחונות בווירג'יניה, ספג צבאו של לי אבדות קשות וסבל ממחסור במזון וביגוד. לי ידע כי זהו רק עניין של זמן עד שהאיחוד יתארגן מחדש וינסה לכבוש את ריצ'מונד פעם נוספת. תוכניתו של לי הייתה להתקדם צפונית מהבירה הפדרלית לתוך מרילנד, לאיים על וושינגטון ובולטימור, ובכך להכריח מספר רב של חיילים להגן על ערים אלו ולמנוע אפשרות של פלישה לבירת הדרום^[2].

לאחר שחצה את נהר הפוטומק, הגיע לי לעיר פרדריק ב-7 בספטמבר. כשהגיעו הידיעות על פלישתו של לי למרילנד, הורתה מחלקת המלחמה בוושינגטון על מקללן לפתוח במרדף אחר לי. לי הגיע לשרפסבורג ב-15 בספטמבר ופרס את חייליו בעמדות הגנה מערבית מנהר אנטיאטם, כאשר מאוחר יותר באותו יום מקללן הגיע עם מרבית צבאו מזרחית לנהר. על אף שצבאו נהנה מיתרון מספרי גדול העדיף מקללן לחכות לשארית חייליו ולדחות את המתקפה.

הכוחות הלוחמים

היחידה העצמאית הגדולה ביותר במלחמת האזרחים הייתה הארמייה. כל ארמייה הורכבה משניים עד ארבעה קורפוסים, כל קורפוס הורכב משתיים עד ארבע דיוויזיות, כל דיוויזיה הורכבה משתיים עד ארבע חטיבות, שבכל חטיבה בין שניים לארבעה רגימנטים. כל רגימנט הכיל כ-1,000 חיילים וקצינים המחולקים ל-10 פלוגות.

הקונפדרציה

בחודש יולי 1862 מנתה ארמיית צפון וירג'יניה של לי כ-50,000 חיילים, אך עד קרב אנטיאטם ירד מספר החיילים הכשירים לכ-35,000^[3], זאת בעקבות אבדות בקרב ומחלות. צבאו הורכב משני קורפוסים, הראשון בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'יימס לונגסטריט, והשני בפיקודו של מייג'ור גנרל תומאס ג'ונתן ג'קסון.

• 
  מייג'ור גנרל רוברט לי, מפקד צבא צפון וירג'יניה
• 
  מייג'ור גנרל ג'יימס לונגסטריט
• 
  מייג'ור גנרל סטונוול ג'קסון
• 
  מייג'ור גנרל אמברוס פ. היל
• 
  מייג'ור גנרל ג'יימס בראון סטיוארט
• 
  בריגדיר גנרל ג'ון הוד

האיחוד

כדי להגן על וושינגטון מפני פלישתו של לי, אוחדו ארמיית הפוטומק וארמיית וירג'יניה של מייג'ור גנרל ג'ון פופ, תחת פיקודו של גנרל מקללן. לרשותו של מקללן עמדו פי שניים יותר חיילים מאשר ללי, בין 70,000 ל-75,000 ביום הקרב. ארמיית הפוטומק המוגברת נחלקה לשישה קורפוסים:

• קורפוס 1 בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'וסף הוקר.
• קורפוס 2 בפיקודו של מייג'ור גנרל אדווין סאמנר.
• קורפוס 5 בפיקודו של מייג'ור גנרל פיץ ג'ון פורטר.
• קורפוס 6 בפיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם ב. פרנקלין.
• קורפוס 9 בפיקודו של מייג'ור גנרל אמברוס ברנסייד.
• קורפוס 12 בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'וסף מנספילד.

• 
  מייג'ור גנרל ג'ורג' ב. מקללן, מפקד ארמיית הפוטומק
• 
  מייג'ור גנרל ג'וסף הוקר
• 
  מייג'ור גנרל אמברוס ברנסייד
• 
  מייג'ור גנרל ויליאם ב. פרנקלין
• 
  מייג'ור גנרל ג'וסף מנספילד

הקרב

מתקפת הבוקר (9:30-5:30)

הקרב החל ב-17 בספטמבר, בשעה 5:30 בבוקר, עם מתקפה של מייג'ור גנרל הוקר מצבא האיחוד. מטרתו של הוקר הייתה להתקדם קילומטר וחצי דרומה ולכבוש את כנסיית דנקר שישבה בשטח גבוה. מולו עמד מייג'ור גנרל סטונוול ג'קסון. תחת אש ארטילרית של שני הצדדים, התקדמו חייליו של הוקר בעקביות למרות אבדות כבדות שספגו, ובקרב פנים אל פנים שהתפתח בשדה תירס ספג צבאו של ג'קסון אבדות קשות ומחצית ממפקדיו נהרגו או נפצעו. ג'קסון הטיל לקרב את שתי חטיבות העתודה שלו בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'ון הוד, כ-2,300 חיילים סך הכל. הוד בתורו הדף בחזרה את הוקר משדה התירס כשהוא מסב לו אבדות כבדות. לאחר הקרב הוד כתב בדוח: ”זה היה כאן שחזיתי בהתנגשות הצבאות הנוראה ביותר, ללא ספק בכל המלחמה”^[4]. הוקר קרא לעזרתו של הקורפוס ה-12 בפיקודו של ג'וסף מנספילד על 7,200 חייליו. מנספילד רכב לעבר אחד הרגימנטים שלו שהיה מעורב בחילופי אש באמונה כי הם יורים בטעות על חייליו הנסוגים של הוקר (כשלמעשה הם ירו בחיילי הקונפדרציה), הוא דהר עם סוסו בקו האש הקדמי בניסיון לעצור את חייליו אך נפצע אנושות מקליע ומת מפצעיו למחרת. אחד ממפקדי הדיוויזיה של מנספילד, בריגדיר גנרל אלפאוס ויליאמס, תפס פיקוד על הקורפוס ה-12, ופתח מיד בהתקפת נגד על חייליו של הוד בשדה התירס, כשהוא מצליח להדוף אותם דרומית ליער המערבי. הוקר ניסה לחדש את ההתקפה של הקורפוס שלו, אך צלף של הקונפדרציה פגע ברגלו, והוא העביר את הפיקוד לבריגדיר גנרל ג'ורג' מיד. מקללן הורה למפקד קורפוס 2 אדווין סאמנר לשלוח שתיים מתוך שלוש הדיוויזיות שלו להתקפה באגף ימין של הקונפדרציה. אך התוכנית לא עבדה כמתוכנן; שתי הדיוויזיות הופרדו אחת מהשנייה ולא תקפו בתיאום. הדיוויזיה הראשונה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון סדג'וויק הגיע ליער המזרחי בשעה 9:00 בבוקר, אולם היא נכשלה במתקפה ונסוגה לאחר שספגה אבדות קשות. השלב הראשון בקרב הסתיים, עם כ-13,000 נפגעים בשני הצדדים, כולל שני מפקדי קורפוסים מהאיחוד^[5].

שביל הדמים (13:00-9:30)

לאחר נסיגתו של סדג'וויק, הורה סאמנר לדיוויזיה השנייה תחת פיקודו של ויליאם פרנץ' לתקוף את המרכז של צבא הקונפדרציה בדרך סנקן שנודע כ"שביל הדמים" (Bloody Lane). מול 5,700 חייליו של פרנץ' עמדו רק כ-2,500 חיילי הדרום תחת פיקודו של מייג'ור גנרל דניאל היל, אך האחרונים תפסו עמדות הגנה חזקות. פרנץ' החל לתקוף בסביבות השעה 9:30 בשלושה גלים, אך כולם נכשלו בפריצת עמדות הדרום ונסוגו לאחר שספגו אבדות קשות. היל שיגר מתקפת נגד אך היא נבלמה. בפחות משעה איבד פרנץ' כ-1,750 חיילים (פצועים והרוגים). היל, שספג גם הוא אבדות לא קלות, ביקש בדחיפות תגבורת ולי נענה לבקשתו. הוא שלח את דיוויזיית העתודה האחרונה שלו תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ריצ'רד אנדרסון לחזק את קוויו של היל. באותה שעה הגיעה תגבורת גם לפרנץ'; מקללן שלח את דיוויזיית העתודה של סאמנר בפיקודו של מייג'ור גנרל ישראל ריצ'רדסון לחיזוק אגף שמאל של פרנץ'.

ריצ'רדסון פתח בהתקפה נוספת על כוחות הדרום בדרך סנקן, כשאת המתקפה מוביל גדוד האירים^[6]. החיילים האירים שעמדו בשטח הפתוח, נורו מטווח קרוב, ו-1,000 מתוך 1,400 החיילים של הגדוד נפגעו בתוך זמן קצר, כולל מפקד הגדוד, ריצ'רדסון הצטרף לקרב עם הדיוויזיה שלו והלם קשות במגינים. בשעה 12:30 בערך, לאחר שספגו אבדות קשות, סבלו ממחסור בתחמושת וקיבלו פקודות מבולבלות, נסוגו חיילי הקונפדרציה מדרך סנקן לעבר העיר שרפסבורג.

הנסיגה מדרך סנקן חשפה פער גדול במרכז של צבא הדרום כאשר רק קומץ מגינים נשאר להגן על הדרך. לאחר הנסיגה כתב לונגסטריט: ”צבא הקונפדרציה יחצה לשניים וככל הנראה יושמד, מאחר ואנחנו הובסנו קשות, ואנו מחזיקים בעמדותינו בצורה נואשת”^[7]. דניאל היל הוביל מתקפת נגד בראשות 200 לוחמים כדי לעצור את חייליו של ריצ'רדסון, אך הם הובסו ונסוגו. לונגסטריט ומספר חיילים איישו מספר תותחים נטושים והחלו להפגיז את חיילי הצפון המתקדמים. ריצ'רדסון נפצע קשה מאחד הרסיסים, וההתקפה איבדה מתנופתה.

על אף שהמרכז של לי היה פרוץ, לא ניסה מקללן לתקוף ולנצל את הפירצה. הקורפוס השישי של פרנקלין על 12,000 חייליו וכמוהו גם הקורפוס החמישי של פורטר על 14,000 חייליו עמדו מוכנים להיכנס לקרב, אך מקללן הזהיר לא תקף, והורה לשני הקורפוסים ולדיוויזיה של ריצ'רדסון להחזיק בעמדותיהם. צבא הקונפדרציה ניצל מתבוסה. לאחר שלוש וחצי שעות של קרב היו כ-5,600 הרוגים ופצועים (משני הצדדים) מוטלים על דרך סנקן, שנודע לאחר הקרב כ-"שביל הדמים".

המתקפה של ברנסייד (16:30-10:00)

תוכניתו של מקללן הייתה לתקוף את אגף ימין של לי בעזרת הקורפוס ה-9 בפיקודו של מייג'ור גנרל אמברוס ברנסייד, שיחצה את גשר האבן מעל נחל אנטיאטם ויתקוף את חיילי הקונפדרציה בשרפסבורג. מקללן טען לאחר המלחמה כי הוא הורה לברנסייד לחצות את הגשר כבר בשעה 8:00 בבוקר, וכי לאחר שהתברר לו כי ברנסייד לא זז ממקומו, הוא שלח רץ כדי לברר את המצב. הרץ דיווח למקללן כי רק מעט תזוזה נראית אצל ברנסייד. הוא שלח רץ נוסף שחזר עם דיווח זהה. מקללן החליט לשלוח את לוטננט קולונל ויליאם סאקט שיצטרף לברנסייד עד אשר יחצה את הנהר. בדוח לאחר הקרב, כתב ברנסייד לטענתו כי הוא אכן קיבל ממקללן פקודה בשעה 8:00 לחצות את הגשר, אך בפקודה נוספת שקיבל שעתיים לאחר מכן נכתב: ”המתן להוראות נוספות לפני שתתקוף”"^[8].

הקורפוס ה-9 של ברנסייד כלל כ-12,000 חיילים בארבע דיוויזיות, בפיקודם של אורלנדו ווילקוקס, סמואל סטורגיס, אייזק רודמן וג'ייקוב קוקס, כולם בדרגת בריגדיר גנרל. מולם עמדו כוחות מדולדלים מאגפו של היל. כ-3,000 חיילים ו-12 תותחים בפיקודו של בריגדיר גנרל דייוויד ג'ונס הגנו על שרפסבורג, ועוד כ-400 חיילים בפיקודו של בריגדיר גנרל רוברט טומבס אשר הגנו על הגשר. תוכניתו של ברנסייד הייתה לתקוף את הגשר, ובו זמנית לחצות את הנחל פחות מקילומטר דרומית מהגשר, היכן שהייתה מעברה ולתקוף את אגף ימין של המגינים.

ההתקפה החלה בשעה 10:00, כשהרגימנט ה-11 מקונטיקט מהדיווזיה של רודמן קיבל פקודה לתקוף את המגינים על הגשר ולהרחיקם. לאחר כ-15 דקות של חילופי אש כבדים, ספג הרגימנט ה-11 אבדות קשות כולל מפקדם קולונל הנרי קינגסברי שנהרג, ונסוג. באותו זמן רודמן והדיוויזיה שלו החלו לנוע דרומה מהגשר בחיפוש אחר המעברה, אך הם גילו כי לא ניתן לחצות את הנחל בנקודה הזאת, מאחר שהגדה התנשאה לגובה של 60 מטרים. רודמן ואנשיו המשיכו כמה מאות מטרים דרומה, וחצו את הנחל במעברה אחרת.

ברנסייד ניסה לתקוף את הגשר פעם נוספת, ושלח למשימה את הרגימנטים ה-2 וה-6 מהדיוויזיה של סטורגיס. אולם חייליו של טומב השיבו באש ארטילרית וירי של צלפים ומוטטו את ההתקפה. הניסיון השלישי לכבוש את הגשר הוטל על הרגימנטים ה-51 מניו יורק וה-51 מפנסילבניה, גם הם מהדיוויזיה של סטורגיס. בערך בשעה 13:00 שני הרגימנטים, בסיוע של תותחי הוביצר הסתערו על הגשר וכבשו אותו. בערך באותו הזמן הדיוויזיה של רודמן חצתה את הנחל, וכך גם כוחות נוספים מהקורפוס של ברנסייד. טומב אומנם נאלץ לסגת יחד עם חייליו בחזרה לשרפסבורג, אך הוא הצליח לעכב את ההתקפה של ברנסייד בכשלוש שעות.

עברו עוד כשעתיים עד שכל חייליו של ברנסייד חצו את הגשר והתארגנו במערך קרבי. מקללן לא היה מרוצה מהעיכוב, ודרש מברנסייד להמשיך בהתקדמות לעבר שרפסבורג. לגנרל לי לא נותרו עוד עתודות שאיתם יוכל לחזק את אגף ימין שלו, והוא נאלץ לחכות לדיוויזיה הקלה של מייג'ור גנרל אמברוז היל. הדיוויזיה של היל (2,000 חיילים) עשתה דרך של כ-27 קילומטרים מהרפרס פרי עד שהגיעה לשרפסבורג בשעה 14:30 לערך. לי מיד הורה לו להתייצב עם אנשיו באגף ימין של ג'ונס.

בשעה 15:00 תקפה הדיוויזיה של אורלנדו ווילקוקס בהצלחה את הדיוויזיה של ג'ונס והגיעה עד לפאתי העיר שרפסבורג. משמאלו של ווילקוקס התקדמו רודמן ואנשיו תחת אש ארטילרית כבדה לדרך הארפר פרי. בשעה 15:30 הגיע היל לאגף ימין, מול הדיוויזיה של רודמן, ומיד שיגר התקפת נגד. אחת הבריגדות של היל תקפה את אגף שמאל של רודמן, שם היה הרגימנט ה-16 מקונטיקט שהוקם רק שלושה שבועות קודם לכן, והיה זה הקרב הראשון שלו. הרגימנט נשבר וברח משדה הקרב. חייליו של רודמן התקשו להבדיל בין אויב לידיד, מאחר שמרבית מחייליו של היל לבשו מדים של האיחוד שהם תפסו לאחר כיבוש הרפר פרי. הדיוויזיה של ג'ייקוב קוקס פתחה בהתקפת נגד על חייליו של היל, אך נאלצה לסגת לאחר זמן קצר.

הקרב הסתיים בסביבות בשעה 17:00 לערך. הקורפוס ה-9 של ברנסייד ספג כ-2,000 נפגעים בניסיון לכבוש את שרפסבורג, ביניהם גם רודמן שנפצע אנושות במהלך הקרב ונפטר כשבועיים מאוחר יותר. מכיוון שלא ידע מה גודל הכוח שתקף אותו, הורה ברנסייד לכל חייליו לסגת בחזרה לגדה המערבית של נחל אנטיאטם, ולהיכנס לעמדות הגנה. גם חייליו המותשים של לי נשארו בעמדותיהם המשקיפות על הגשר.

אחרי הקרב

למחרת הקרב, בצהרי 18 בספטמבר, החל לי לסגת עם צבאו בחזרה לווירג'יניה. הוא חצה את נהר הפוטומק ונכנס לווירג'יניה למחרת. מקללן לא טרח לרדוף אחריו, ובמקום זאת העדיף להישאר בעמדותיו. המערכה על מרילנד הסתיימה. ב-3 באוקטובר ביקר הנשיא לינקולן את מקללן בשרפסבורג, והאיץ בו להיכנס לווירג'יניה ולהעביר את המלחמה לשטחן של מדינות הדרום. אולם מקללן התעקש כי הוא זקוק לעוד חיילים ולאספקה כדי לפתוח במתקפה. ב-25 באוקטובר מקללן עוד שהה בשרפסבורג, כאשר הוא שיגר לוושינגטון מברק בו הוא מסביר כי אין בכוחו לזוז מאחר שהסוסים שלו סובלים מעייפות. לינקולן השיב לו: ”קראתי את השדר שלך על עייפות הסוסים. האם תוכל להסביר לי בבקשה מה הסוסים של ארמייתך עשו מאז קרב אנטיאטם שהם סובלים מעייפות?”. מקללן החל לנוע עם צבאו ולחצות את נהר הפוטומק ב-26 באוקטובר, אולם סיים את החצייה כעבור שבוע ימים. ב-7 בנובמבר, לינקולן המיואש ממקללן איבד את סבלנותו והדיח אותו מהפיקוד על ארמיית הפוטומק, כשאמברוס ברנסייד תופס את מקומו.

קרב אנטיאטם היה היום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית^[9]; מתוך למעלה מ-70,000 חיילי האיחוד שהשתתפו בקרב כ-13,000 נפגעו, מתוכם כ-2,100 נהרגו. בצד הדרום נפגעו למעלה מ-10,000 חיילים, 1,550 מהם איבדו את חייהם. האיחוד גם איבד שלושה גנרלים; ג'וסף מנספילד, ישראל ריצ'רדסון ואייזק רודמן.

במכתב ששלח מקללן לאשתו לאחר הקרב, כתב: ”האנשים שאני סומך על שיקול דעתם אומרים לי כי לחמתי בצורה נפלאה בקרב, וזאת הייתה יצירת מופת של אומנות”. אך המציאות הייתה שונה, מקללן החמיץ מספר הזדמנויות כשהעדיף לחכות ולא לתקוף את לי ב-15 וב-16 בספטמבר אף על פי שנהנה מיתרון מספרי, וכשהחליט לא לתקוף ב-18 ובמקום זאת נתן ללי לסגת בבטחה לווירג'יניה. אף על פי שצבאו של לי לא הוכרע, היה זה ניצחון אסטרטגי של האיחוד אשר סיים את פלישתו של לי למרילנד והסיר את האיום מהבירה וושינגטון. לינקולן ניצל את הניצחון כשהכריז ב-22 בספטמבר על שחרורם של כל העבדים במדינות המורדות החל מ-1 בינואר 1863. להכרזה לא הייתה השפעה מיידית על עבדים במדינות דרום, והיא גם לא שחררה את העבדים במדינות האיחוד, אך זהו היה הצעד הראשון של לינקולן ושל הממשלה הפדרלית בדרך לביטול העבדות. ההכרזה גם מנעה ממדינות אירופה להכיר רשמית במדינות הקונפדרציה^[10].

מקורות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב אנטיאטם בוויקישיתוף

• סרטון אנימציה המציג את קרב אנטיאטם
• מידע על הקרב באתר Civil War Trust
• הקרב באתר Brothers War
• סקירה כללית על הקרב
• הקטל באנטיאטם באתר המציג היסטוריה דרך עיניהם של עדי ראייה
• קרב אנטיאטם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים