אלכסנדר קרנסקי

אלכסנדר קרנסקי
Александръ Ѳедоровичъ Керенскій

לידה	22 באפריל 1881 (יוליאני) סימבירסק, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
פטירה	11 ביוני 1970 (בגיל 89) ניו יורק, ארצות הברית ארצות הברית
מדינה	הרפובליקה הרוסית
מקום קבורה	הממלכה המאוחדת לונדון
השכלה	הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת סנקט פטרבורג
מפלגה	המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית
בן או בת זוג	Lydia Tritton (1939–?) Olga Kerensky (?–1939)
ראש ממשלת המעבר הרוסית ה־2 יולי 1917 – נובמבר 1917 (כ־17 שבועות ו־5 ימים) → גאורגי לבוב ולדימיר לנין (בתור שליט ברית המועצות אלכסנדר קולצ'ק (בתור שליט המדינה הרוסית) ←
חתימה

אלכסנדר פיודורוביץ' קֶרֶנסקי (ברוסית: Александръ Ѳедоровичъ Керенскій; 22 באפריל (על פי הלוח היוליאני; 4 במאי על פי הלוח הגרגוריאני) 1881 – 11 ביוני 1970) היה פוליטיקאי רוסי, חבר במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית שכיהן כראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר, והודח על ידי הבולשביקים במהפכת אוקטובר.

שנים ראשונות

קרנסקי נולד בסימבירסק (כיום אוליאנובסק), לפיודור קרנסקי שהיה מנהל בית ספר, ובין השאר לימד את ולדימיר איליץ' לנין, יריבו הגדול לימים, בגימנסיה בעיר. קרנסקי קיבל תואר בעריכת דין מאוניברסיטת סנקט פטרבורג ב־1904. כעורך דין הוא הגן לעיתים קרובות על מהפכנים אנטי-צאריים, מתוך אהדה למניעיהם. ב־1905 נאסר באשמת השתייכות לקבוצה סוציאליסטית לוחמנית. הוא נבחר לדומה (בית הנבחרים הרוסי) הרביעית ב־1912 כחבר מפלגת הטרודוביקים. קרנסקי היה נואם מבריק ומנהיג פרלמנטרי מוכשר, ונהיה חבר במועצת המעבר של הדומה כסוציאליסט-מהפכן ומנהיג של האופוזיציה הסוציאליסטית למשטרו של הצאר ניקולאי השני. קרנסקי היה אחד ממנהיגי הבונים החופשיים הפוליטיים ברוסיה, ובשנים 1915–1916 תפקד כמזכיר מועצת הבונים הרוסית העליונה.

קרנסקי היה אחד ממנהיגיה הבולטים של מהפכת פברואר ב־1917 והוא התמנה לתפקיד סגן־יושב־הראש של סובייט פטרוגרד (מועצת הפועלים). כשקמה ממשלת המעבר תפקד בתחילה כשר המשפטים. לאחר מכן נתמנה לשר המלחמה והצי במאי, והשקיע מאמצים ניכרים בארגון מתקפת יוני, שנכשלה. ביולי 1917, בעקבות משבר יולי, התמנה לראש הממשלה במקום גאורגי לבוב.

כראש ממשלה

בעייתו העיקרית של קרנסקי בשלטון הייתה שרוסיה הייתה מותשת לאחר שלוש שנות לחימה במלחמת העולם הראשונה, ואזרחי רוסיה לא רצו דבר מלבד שלום. לנין והמפלגה הבולשביקית שלו הבטיחו "שלום, אדמה ולחם" על פי השיטה הקומוניסטית, והצבא היה בתהליכי התפרקות בשל עריקתם ההמונית של אלה מהחיילים שהיו פועלים ואיכרים. אך קרנסקי ושאר המנהיגים הפוליטיים חשו עצמם מחויבים לבעלות-בריתה של רוסיה, וחששו, בצדק, כי גרמניה תדרוש שטחים עצומים מרוסיה תמורת הסכם שלום. סירובו של קרנסקי לפרוש מהמלחמה הביא עליו את מפלתו.

לאחר ניסיון ההפיכה הכושל של פרשת קורנילוב באוגוסט והתפטרות השרים, מינה עצמו קרנסקי גם כמפקד העליון של הצבא במקום הגנרל קורנילוב. במעמדו זה ארגן את הממשלה מחדש, והכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית. במהלך פרשת קורנילוב חימש קרנסקי את פועלי פטרוגרד (כיום שוב סנקט פטרבורג) הבירה, אך במהלך אוקטובר רוב הפועלים האלו עברו לצד הבולשביקים. לנין פעל בנחישות כדי להפיל את ממשלתו של קרנסקי לפני שזו תקבל לגיטימציה בבחירות לאספה מכוננת. וכך, ב־25 באוקטובר (7 בנובמבר בלוח הגרגוריאני) תפסו הבולשביקים את מוסדות השלטון במה שנודע כמהפכת אוקטובר.

לאחר מהפכת אוקטובר

קרנסקי הצליח להימלט מהבולשביקים ועבר לפסקוב, שם אסף כוח של כחמשת אלפים קוזאקים בפיקודו של גנרל פיוטר קרסנוב. קרנסקי קיווה בעזרתם לכבוש מחדש את הבירה. קוזאקים כבשו את צארסקויה סלו ("כפר הצאר"), אך לאור נחיתות מספרית לא התקדמו. בסופו של דבר, בהשפעת התועמלנים הקומוניסטים הודיעו קוזאקים על כך, שהם מסרבים להילחם בבולשביקים. לאחר כישלון המתקפה על פטרוגרד נסע קרנסקי לעיר נובוצ'רקסק שבדרום רוסיה. שם ניסה לשב להיפגש עם מפקד גנרל אלכסיי קלדין, אטאמן הקוזקים של הדון. לאחר מכן נסע חזרה צפונה, לנובגורוד. בינואר 1918 הגיע בחשאי לפטרוגרד, במטרה להשתתף בכינוס הראשון של האספה המכוננת הרוסית. הנהגת מפלגת הסוציאליסטים המהפכנים (אליה השתייך) לחצה עליו לא להגיע לאספה. בהמשך עבר קרנסקי למוסקבה, שם התגורר בביתם של מתנגדי המשטר הקומוניסטי. לאחר פרוץ מרד הלגיון הצ'כוסלובקי החלו מעצרים המוניים במוסקבה. קרנסקי נאלץ לעזוב את העיר, כדי לא להיעצר. הוא עזב את רוסיה תחת זהות בדויה של קצין סרבי. הוא הגיע ללונדון, שם נפגש עם ראש הממשלה הבריטי דייוויד לויד ג'ורג'. לאחר מכן עבר לצרפת. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא ניסה לשכנע את ממשלת צרפת לתת סיוע צבאי לדירקטוריון המנהלי של המדינה הרוסית, אשר הוקם בעיר אופה במזרח רוסיה. אך, לאחר שאלכסנדר קולצ'אק ביצע הפיכה צבאית והדיח את חברי הדירקטוריון מהשלטון - החל קרנסקי לשכנע את הצרפתים להפסיק את הסיוע.

קרנסקי התגורר בפריז עד 1940, והיה מעורב בריבים הבלתי פוסקים בין המנהיגים הרוסים הדמוקרטיים הגולים. כשהגרמנים כבשו את צרפת במלחמת העולם השנייה, הוא ברח לארצות הברית שם חי עד מותו. כשהנאצים פלש לברית המועצות ב־1941, הציע קרנסקי את עזרתו לסטלין אך לא נענה. במקום זאת הוא שידר ברוסית כתמיכה במאמץ המלחמה. לאחר המלחמה הוא ארגן קבוצה שנקראה "הארגון לשחרור רוסיה", אך זו השיגה מעט תמיכה.

קרנסקי התיישב בסופו של דבר בניו יורק אך בילה חלק ניכר מזמנו במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם השתמש וגם תרם לגנזך הענקי של המכון העוסק בהיסטוריה של רוסיה, ושם גם הרצה. הוא כתב ושידר באופן נרחב על הפוליטיקה וההיסטוריה של רוסיה. עבודותיו העיקריות הן, בין השאר: "הקדמה לבולשביזם" (1919), "הקטסטרופה" (1927), "צליבתה של החירות" (1934) ו"רוסיה ונקודת המפנה של ההיסטוריה" (1966). בשנת 1968 ניסה קרנסקי לקבל אשרה לביקור בברית המועצות. לצורך כך הוא אפילו הסכים (כתנאי לקבלת האשרה) לשאת בברית המועצות נאום בשבחו של השלטון המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. אך, בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בוטלו כל ההסכמות מצד שלטונות ברית המועצות בדבר מתן אשרת כניסה לקרנסקי.

אלכסנדר קרנסקי נפטר בניו יורק ב־1970, בגיל 89, אחד מאחרוני המשתתפים באירועי 1917. הכנסיות האורתודוקסיות המקומיות סירבו לקבור את קרנסקי כיוון שראו בו במידה רבה אחראי לנפילתה של רוסיה בידי הבולשביקים. גם כנסייה סרבית אורתודוקסית סירבה. גופתו הוטסה ללונדון, שם התגורר אחד מבניו. אלכסנדר קרנסקי נקבר בבית עלמין לא-דתי בלונדון.

לקריאה נוספת

• Михаил Зыгарь, Империя должна умеретьː история русских революций в лицах 1900-1917, Москва: ООО «Альпина Паблишер», 2017. (בתרגום לאנגלית: Mikhail Zygar, The Empire Must Die : Russia's Revolutionary Collapse, 1900-1917, INGRAM PUBLISHER SERVICES US, 2017).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר קרנסקי בוויקישיתוף

• אלכסנדר קרנסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• דין וחשבון על קרנסקי בשהותו בסטנפורד
• אלכסנדר קרנסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

ראשי ממשלת רוסיה
יושבי ראש ועדת השרים של האימפריה הרוסית	אלכסנדר וורונצב (1802–1809) • ניקולאי רומיאנצב (1809–1810) • ניקולאי סלטיקוב (1810–1812) • סרגיי ויאזמיטינוב (1812) • פיוטר לופוחין (1812–1827) • ויקטור קוצ'וביי (1827–1832) • ניקולאי נובוסילצב (1832–1838) • אילריון ואסילצ'יקוב (1838–1847) • וסילי לבאשוב (1847–1848) • אלכסנדר צ'רנישוב (1848–1856) • אלכסיי אורלוב (1856–1861) • דמיטרי בלודוב (1861–1864) • פאבל גגארין (1865–1872) • פאבל איגנאטייב (1872–1877) • פיוטר ואלוייב (1877–1881) • מיכאיל רייטרן (1881–1887) • ניקולאי בונגה (1887–1895) • איוואן דורנובו (1895–1903) • סרגיי ויטה (1903–1906) • איוואן גורמיקין (1906) • פיוטר סטוליפין (1906–1911) • ולדימיר קוקובצוב (1911–1914) • גורמיקין (1914–1916) • בוריס שטורמר (1916)• אלכסנדר טרפוב (1916) • ניקולאי גוליצין (1916–1917)
ממשלת המעבר הרוסית	גאורגי לבוב (1917) • אלכסנדר קרנסקי (1917)
יושבי ראש מועצת הקומיסרים העממיים	ולדימיר לנין (1917–1924) בין 1922 ל-1924 הלכה למעשה כיהן לב קאמנב כראש ממשלה • אלכסיי ריקוב (1924–1930) • ויאצ'סלב מולוטוב (1930–1941) • יוסיף סטלין (1941–1953) • גאורגי מלנקוב (1953–1955) • ניקולאי בולגנין (1955–1958) • ניקיטה חרושצ'וב (1958–1964) • אלכסיי קוסיגין (1964–1980) • ניקולאי טיחונוב (1980–1985) • ניקולאי ריז'קוב (1985–1991) • ולנטין פאבלוב (1991)
יושבי ראש ממשלת הפדרציה הרוסית	יגור גאידר (1992) • ויקטור צ'רנומירדין (1992–1998) • סרגיי קיריינקו (1998) • צ'רנומירדין (1998) • יבגני פרימקוב (1998–1999) • סרגיי סטפאשין (1999) • ולדימיר פוטין (1999) • מיכאיל קסיאנוב (2000–2004) • ויקטור כריסטנקו (2004) • מיכאיל פרדקוב (2004–2007) • ויקטור זובקוב (2007–2008) • ולדימיר פוטין (2008–2012) • דמיטרי מדבדב (2012–2020) • מיכאיל מישוסטין (2020) • אנדריי בלואוסוב (2020) • מיכאיל מישוסטין (2020–)