מלחמת האזרחים ברוסיה
 | ||||||||||
| מלמעלה בכיוון השעון: צבא רפובליקת דון (1919); הנחתים של הצבא האדום במצעד (1920); ארמיית הפרשים הראשונה; לב טרוצקי עם חיל הפרשים הראשון (1918); תליית פועלים על ידי חיילים אוסטרו-הונגרים ביקטרינוסלב (דניפרו) ב-1918. | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1917–1923 (כ־6 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מזרח אירופה, צפון ומרכז אסיה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון הצבא האדום. התפרקותה של האימפריה הרוסית. הקמת ברית המועצות; עצמאות לפולין, פינלנד, אסטוניה, ליטא, לטביה, כיבוש רומניה ובסרביה וחלקים מטורקיה. | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | האימפריה הרוסית לשעבר, איראן, מונגוליה, סין. | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת האזרחים ברוסיה פרצה מיד לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 – בה השתלטו הבולשביקים והפילו את הממשלה הזמנית הדמוקרטית, שהוקמה מיד לאחר התמוטטות משטר הצאר במהפכת פברואר, וויתור הצאר ניקולאי השני על כיסאו. המלחמה התנהלה בין הבולשביקים ותומכיהם הצבא האדום לבין קואליציה רופפת שהורכבה ממלוכנים תומכי המשטר הישן, אס. ארים ימניים, ליברלים ואחרים. בנוסף אליהם השתתפו במלחמה כוחות נוספים שלא היו קשורים בצד מסוים, אך לעיתים קשרו בריתות זמניות עם מי מהצדדים כגון הצבא השחור האנרכיסטי באוקראינה או הצבא הירוק שהורכב מאיכרים שמרדו בשלטון. עליהם יש להוסיף ערב רב של כוחות קטנים שחלקם פעלו באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם צד זה או אחר. כמו כן, פלשו לרוסיה כוחות זרים ממדינות ההסכמה (בהם בריטניה, ארצות הברית, צרפת ויפן) שהשתלטו על חלק מהנמלים.
המלחמה נמשכה 6 שנים והסתיימה רשמית ב-17 ביוני 1923 – עת הניחו את נשקם הכוחות הלבנים האחרונים במזרח המדינה בהנהגתו של גנרל אנטולי פפלייב. הקרבות האינטנסיביים התרחשו בין השנים 1918–1920.
רקע למלחמה
בעקבות מהפכת פברואר 1917 ויתר הצאר ניקולאי השני על כיסאו והוקמה ממשלה דמוקרטית זמנית בראשותו של אלכסנדר קרנסקי. באוקטובר אותה שנה התרחשה מהפכה נוספת מהפכת אוקטובר במהלכה, המשמרות האדומים בהנהגתה של המפלגה הבולשביקית שעלתה לשלטון החלו להשתלט על שטחים נרחבים ברחבי האימפריה הרוסית. במהלך חודש ינואר 1918 הם פיזרו בכוח את האספה המחוקקת והכריזו על הקמתן של מועצות פועלים מהפכניות סובייטים שייטלו לידיהם את השלטון – ובכך הניחו את הבסיס להקמתה של ברית המועצות הקומוניסטית. מיד לאחר עלייתם לשלטון הבולשביקים מיהרו לחתום על הסכם שלום חוזה ברסט-ליטובסק עם גרמניה ומעצמות המרכז כפי שהבטיחו לעם הרוסי לפני המהפכה.
אויביו של לנין מיהרו לטעון כי הסכם זה נבע מהתמיכה שהוענקה ללנין על ידי גרמניה הקיסרית, ששימשה לו כמקלט לפני המהפכה ועמדה מאחורי הברחתו ברכבת בקרון חתום לפטרוגרד – באפריל אותה שנה. ההסכם העניק לגרמניה הקיסרית ולאימפריה העות'מאנית שטחים נרחבים מאדמת רוסיה. בשטחים עליהם ויתרו הבולשביקים נוצרו שורה של מדינות לוויין קטנות בתחום השפעתה שכללו את פינלנד, פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, בלארוס ואוקראינה באירופה, וכן גאורגיה אזרבייג'ן וארמניה באסיה. בתום המלחמה לאחר תבוסת גרמניה החזירו לעצמם הרוסים חלק מהשטח אך מדינות מסוימות נותרו עצמאיות עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ מהפכת אוקטובר התבסס הכוח הצבאי של הבולשביקים על המשמרות האדומים של מתנדבים שתוגברו בכוחות המשטרה החשאית – הצ'קה.
בינואר, לאחר מפלות משמעותיות בלחימה מול הלבנים החל ליאון טרוצקי הקומיסר הצבאי ומראשי הבולשביקים בארגון מחדש של הכוחות, גיוסם של פועלים ואיכרים ומינוים של קומיסרים פוליטיים לכל יחידה צבאית. כוח זה שימש בסיס לצבא מאורגן בעל פיקוד מרכזי – הצבא האדום. גיוסם של האיכרים שנועד להרחיב את בסיס כוחו של הצבא בוצע לעיתים קרובות תוך שימוש באמצעים של טרור והפחדה – כמו ירי בבני ערובה על מנת לגרום לשיתוף פעולה מצד האיכרים, וגיוסם בכוח של מפקדים מקצועיים מקרב הקצונה הצארית – כאשר נאמנותם הובטחה על ידי לקיחת בני משפחותיהם כבני ערובה. בתחילת המלחמה שלושה רבעים מכלל מפקדי הגייסות של הצבא האדום הורכבו מקצינים לשעבר של צבא הצאר, לקראת סופה 83% מכלל מפקדי הדיוויזיות והגייסות היו חיילים צאריסטיים לשעבר.
בבחירות לאספה המכוננת הבולשביקים לא הצליחו לזכות ברוב אל מול המנשביקים וגרמו לפיזורה. ככלל, מעוזי התמיכה של הבולשביקים היו במוסקבה, בסנט פטרסבורג ובעוד מספר מחוזות תעשייתיים. ההתנגדות למשמרות האדומים החלה מיד לאחר מהפכת אוקטובר, אך תפסה תאוצה משמעותית בעקבות הסכם ברסט ליטובסק, שאז החלו להתארגן קבוצות אנטי בולשביקיות בתוך רוסיה ומחוצה לה. הללו התארגנו לכדי קואליציה רופפת של כוחות שכללו בעלי אדמות, רפובליקנים, שמרנים, בורגנים ממעמד הביניים, ריאקציונרים, מלוכנים, ליברלים, אנשי צבא, סוציאליסטים ממורמרים וכאלה שדגלו ברפורמות דמוקרטיות. הדבק המאחד בין כל הכוחות המנוגדים האלה היה אחד – התנגדותם לבולשביקים. הכוחות הצבאיים התארגנו לכדי שלושה צבאות מרכזיים בהנהגת גנרל ניקולאי יודניץ', האדמירל אלכסנדר קולצ'ק וגנרל דניקין לכדי מה שכונה "הכוחות הלבנים" או הצבא הלבן. המנהיג הסמלי של הצבא הלבן היה קולצ'ק אולם בפועל הם תפקדו באופן עצמאי בתיאום רופף למדי.
תנועה לאומנית אוקראינית שנודעה בשם הצבא הירוק של האיכרים הייתה פעילה באוקראינה בתחילת המלחמה. כוח צבאי משמעותי יותר היה הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מאכנו, שפעל גם כן באוקראינה – ואליו התנדבו יהודים רבים ואיכרים אוקראינים. כוח זה שיחק תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה של הצבא הלבן בראשותו של דניקין על מוסקבה במהלך 1919 ובגירוש כוחות קוזקים (שתמכו בלבנים) מחצי האי קרים.
מדינות ההסכמה נחרדו מעליית הבולשביקים והחליטו לסייע לכוחות הלבנים בשל חשש מברית בין רוסיה וגרמניה – לאחר פרישתה של רוסיה מהמלחמה כנגד מעצמות המרכז והחתימה על חוזה ברסט ליטובסק. כמו כן היה חשש שהבולשביקים יתנערו מהחובות העצומים של רוסיה הצארית מדינות ההסכמה כתוצאה מהלוואות זרות. החשש מ"הסכנה האדומה", שלו היו שותפות גם מעצמות המרכז, היה התפשטות המהפכה הקומוניסטית מערבה – הואיל והבולשביקים דגלו במהפכה עולמית ורעיונותיהם חלחלו וזכו לתמיכה ניכרת גם במדינות אחרות. גורמים אלה הביאו רבות מארצות אלה לתמוך בלבנים, דבר שבא לידי ביטוי בסיוע בנשק ואף במשלוח תגבורות צבאיות. וינסטון צ'רצ'יל הצהיר ש"צריך לחנוק את הבולשביזם בעודו בעריסה".
המלחמה בין ה"אדומים" ל"לבנים" התנהלה באינטנסיביות עד 1920 – השנה בה הובס צבאו של הגנרל פיוטר וראנגל בחצי האי קרים. אך פעולות התנגדות מצד הלבנים באזורים מסוימים נמשכו עד 1923 (מרד קרונשטדט, מרד טמבוב, מרד בוסמאצ'י, והקרבות האחרונים שהתרחשו במזרח הרחוק עד כניעתם של שרידי הכוחות הלבנים בראשות פפלייב במחוז איינו מייסקי על חופו של האוקיינוס השקט).
התערבות מדינות ההסכמה
ערך מורחב – התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה
בעקבות התערערות יציבותה הפנימית של רוסיה, שהובילה למהפכת אוקטובר, החליטו מדינות ההסכמה להתערב במלחמת האזרחים הרוסית, כנגד הכוחות שחוללו את המהפכה. התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה אירעה בעיקרה בשנים 1918–1920, והיפנים – עד 1922. התערבותן לא עלתה יפה, והן התפנו מרוסיה, שנשלטה לאחר מלחמת האזרחים בידי הקומוניסטים. החזיתות בהן פעלו כוחות של אותן מדינות:
- צפון-מערב רוסיה: חזית ארכנגלסק וחזית מורמנסק
- חזית ולדיווסטוק וסיביר
- חזית אוקראינה והים השחור
- חזית הקווקז
- חזית מרכז אסיה
גאוגרפיה וכרונולוגיה
בחלק האירופאי של רוסיה התנהלה המלחמה בשלוש חזיתות עיקריות: החזית המזרחית, החזית הדרומית והחזית הצפונית. ניתן לחלק את המלחמה לארבעה שלבים עיקריים:
השלב הראשון נמשך ממהפכת אוקטובר ועד לשביתת הנשק – מיד לאחר מהפכת אוקטובר, הגנרל קלידין סירב להכיר בשלטון החדש וביסס לעצמו סמכות שלטונית באזור הדון תוך שצבא המתנדבים שלו תופס תאוצה. החתימה על חוזה ברסט ליטובסק הביאה להתערבות ישירה של מדינות ההסכמה ברוסיה וחימושן של הקבוצות האנטי-בולשביקיות. כמו כן היו מפקדים גרמנים רבים שהציעו תמיכה נגד הבולשביקים מחשש שהעימות העתידי איתם הוא רק שאלה של זמן. מרבית הלחימה בתקופה זו הייתה ספורדית, של כוחות קטנים בזירת קרב משתנה במהירות. בין הכוחות שנלחמו בצד הלבנים בלטה מעורבותם של כוחות זרים ש"נקלעו" למערכה שכללו את הלגיון הצ'כוסלובקי, האוגדה הרובאית החמישית של הפולנים ובצד הבולשביקים אוגדת הרובאים הלטבית ה"אדומה". זאת בנוסף למעורבותן של מדינות ההסכמה ויפן.
השלב השני של הלחימה נמשך במהלך 1919 מינואר עד נובמבר – בתחילה, הכוחות הלבנים בפיקוד של אנטון דניקין התקדמו מדרום, ממזרח בפיקוד של אלכסנדר קולצ'ק ומצפון מערב בפיקוד של ניקולאי יודניץ' – תוך שהם מאלצים את הבולשביקים ובני בריתם לסגת בכל החזיתות. הצבא האדום ספג מכה נוספת, לאחר עריקה המונית של חיילים בחצי האי קרים אל הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מאכנו. בתגובה לכך לאון טרוצקי, הקומיסר הצבאי, כרת ברית עם הצבא השחור ובכך מנע חבירה אפשרית של האנרכיסטים לכוחות האנטי בולשביקים. ביוני, הצבא האדום הצליח לבלום את התקדמותו של קולצ'ק. ולאחר סדרה של התכתשויות צבאיות תוך שהם נעזרים במתקפה על קווי האספקה של הלבנים שבוצעה על ידי הצבא השחור, הצליח הצבא האדום במהלך אוקטובר-נובמבר להנחיל תבוסה גם לכוחות של דניקין ויודניץ' שנסוגו.
השלב השלישי של המלחמה התרחש בקרים – שם אסף גנרל פיוטר וראנגל את שרידי צבאו של דניקין והשתלט על מרביתו של חצי האי. ניסיון פלישה נוסף לדרום אוקראינה נבלם על ידי הצבא השחור שעבר למתקפת נגד. רנגל ניסה כוחו בתמרון צבאי נוסף בכיוון צפון כנגד הצבא האדום אך נהדף אחורנית על ידי שני הצבאות. בנובמבר 1920 התפנו שרידי כוחותיו של ורנגל לקונסטנטינופול.
השלב האחרון, 1921–1923, מתאפיין על ידי שלושה אירועים מרכזיים:
- חיסולו של הצבא השחור ושאר תנועות השמאל על ידי הבולשביקים (בעלות בריתם לשעבר).
- דיכוי התקוממויות האיכרים שהחלו ב-1918 אך לובו בשל פירוקה של הממשלה המקומית באוקראינה.
- חיסולם של קבוצות אסלאמיות (בסמאצ'י) וכוחות לאומניים מקומיים במזרח סיביר (בבאיקל, יקוטיה, מרכז אסיה והמזרח הרחוק).
ב-25 באוקטובר 1922 נפלה ולדיווסטוק (העיר הגדולה במזרח הרחוק) לידי הבולשביקים אך הלחימה נמשכה בעצימות נמוכה עד ל-17 ביוני 1923 עם כניעתם של שרידי הכוחות הלבנים האחרונים במזרח.
מהלך המלחמה
1917
מיד לאחר אירועי מהפכת אוקטובר נעשה ניסיון להפיכת נגד מצד כוחות הממשלה המודחת בראשות אלכסנדר קרנסקי ופיוטר קרסנוב, שנתמך על ידי צוערים מהאקדמיה הצבאית בפטרוגרד, ניסיון זה דוכא במהירות, אך ההתנגדות לממשלה הבולשביקית החלה לצבור תאוצה. הקבוצות הראשונות שפעלו נגד הבולשביקים היו כוחות קוזקים מקומיים שהצהירו על נאמנותם לממשלה הדמוקרטית. הבולטים שביניהם היו הכוחות של קלידין, הקוזקים של הדון, של ההטמאן סמיונוב והקוזקים הסיביריים. במקביל החלו לארגן כוחות הגנרלים המובילים של צבא הצאר לשעבר. בנובמבר, גנרל מיכאיל אלכסייב החל בגיוס צבא המתנדבים בנובוצ'רקסק. בדצמבר הצטרפו אליו לאוור קורנילוב, דניקין וגנרלים נוספים שנמלטו ממחנה המעצר בו נכלאו לאחר ניסיון ההפיכה נגד ממשלת המעבר הרוסית – פרשת קורנילוב שהתרחש זמן קצר לפני אירועי אוקטובר. כוחות אלה נלחמו כנגד הבולשביקים בכל רחבי אוקראינה. במחוז הדון הקוזאקים הצליחו להשתלט על רוסטוב על דון בדצמבר 1917.
1918
בינואר הכוחות הסובייטיים בפיקודו של מורבייב פלשו לאוקראינה וכיתרו את קייב שנשלטה על ידי ממשלה רפובליקנית עממית. בסיוע מצד הפועלים של מפעל הנשק בקייב שפתחו במרד עממי מזוין העיר נכבשה על ידי הבולשביקים ב-26 בינואר. בזמן שמלחמת האזרחים הפכה למציאות החליטה הממשלה הבולשביקית להחליף את המשמרות האדומים הארעיים בצבא קבע מאורגן הוא הצבא האדום בהנהגתו של טרוצקי – שהודיע על כינונו בהצהרה מיום 28 בינואר 1918. ב-23 בפברואר הבולשביקים כבשו מחדש את רוסטוב על דון מידי הקוזאקים. יום קודם צבא המתנדבים בפיקוד של לאוור קורנילוב נסוג מהעיר במה שכונה "צעדת הקרח" לעבר מחוז קובאן – שם הם הצטרפו לקוזקים המקומיים ופתחו במתקפה כושלת על קרסנודר. הגנרל קורנילוב נהרג בלחימה ב-13 באפריל, והפיקוד המבצעי עבר לידי אנטון דניקין שפתח בארגון מחדש של הכוחות הצבאיים – תהליך שנמשך חודשים ספורים.
קודם לכן, ב-18 בפברואר שיחות השלום של הממשלה הבולשביקית והגרמנים עלו על שרטון, והגרמנים פתחו בפלישה כוללת למרחבי רוסיה כשהם מתקדמים למעשה ללא התנגדות כלשהי במהלך צבאי שנמשך 11 ימים. על אף גיוס מסיבי של מגויסים טריים הצבא האדום נכשל בבלימת ההתקדמות הגרמנית והסובייטים חתמו על הסכם שלום בתנאים שהוכתבו על ידי גרמניה. חוזה ברסט-ליטובסק נחתם ב-3 במרץ 1918 ורוסיה הודיעה על "פרישתה" מהמלחמה לצד מדינות ההסכמה והעבירה לידי הגרמנים שטחים נרחבים במערב רוסיה. הסכם זה היווה מהלומה קשה לבריטניה וצרפת שתמכו ברוסיה בהיקף נרחב, באספקת ציוד צבאי ומימון במהלך המלחמה כנגד מעצמות המרכז. לאחר החתימה על ההסכם נראה היה שחלק רב מהציוד הצבאי עומד ליפול לידי האויב הגרמני.
בנסיבות אלה מעורבותן של בריטניה וצרפת במלחמת האזרחים הייתה בלתי נמנעת והן מיהרו לשלוח כוחות לערי הנמל הרוסיות בהם פרצה התכתשות אלימה בין חייל המשלוח הבריטי והצרפתי לבין החיילים המקומיים שהיו נאמנים לבולשביקים. באמצע אפריל המשטרה החשאית הסובייטית הצ'קה ערכה פשיטה לילית על מעוזי האנרכיסטים בפטרוגרד וביצעה מעצרים המוניים. בסוף אפריל נערכו בו זמנית פשיטות דומות ומעצרים בפטרוגרד ובמוסקבה (פאול אווריץ', גרגורי מקסימוב).
במהלך מרץ 1918 גנרל פיוטר קרסנוב בתמיכה גרמנית גירש את השלטון הסובייטי מאזור דון והכריז על רפובליקת דון. בהמשך לאור קריסת גרמניה שהייתה בעלת הברית העיקרית שלו הוא הצטרף לצבא הלבן.
ב-13 באפריל הוכרז על הקמתה של קומונת באקו שהתקיימה עד 25 ביולי 1918. הצבא האדום של באקו גילה התנגדות עיקשת לצבא האסלאם העות'מאני שפלש לאזרבייג'ן אך נאלץ לסגת לבאקו. עם זאת, כוחות ההפדרציה המהפכנית הארמנית, הס"רים הימניים והמנשביקים פתחו במשא ומתן עם גנרל דנסטרוויל מפקד החילות הבריטיים בפרס. הבולשביקים ובעלי בריתם הס"רים השמאליים התנגדו לכך אך היו במיעוט בהצבעה שהתקיימה בסובייט של באקו שהחליט לזמן את הכוחות הבריטיים כתוצאה מכך הודיעו הבולשביקים על התפטרותם מהמועצה. הקומונה של באקו חדלה להתקיים והוחלפה בדיקטטורה המרכז-כספית.
לקראת סוף מאי התחוללה הסלמה של הקונפליקט בשל מרד הלגיון הצ'כי. כוח זה היה חלק מהצבא הצארי וערב המהפכה מנה קרוב ל-30,000 חיילים. במהלך 1918 כוחו עלה ל-61,000 חיילים. שאת רובם היוו שבויי מלחמה לשעבר ועריקים מהצבא האוסטרו-הונגרי. בעידודו של טומאש מסריק הלגיון קיווה להמשיך את הלחימה נגד הגרמנים. הממשלה הבולשביקית הסכימה לאפשר ללגיון גישה לנמל ולדיווסטוק על מנת שיוכלו להגיע דרך הים לצרפת ולהצטרף ללגיונות הצ'כוסלובקיים בצרפת, אולם העניינים השתבשו בשל ניסיון של הבולשביקים לפרוק את הלגיון מנשקו במקום זאת הלגיון פרק מנשקו את הכוחות הבולשביקיים ביוני 1918 בצ'לייבינסק. בתוך כחודש חלש הלגיון על רוב המסילה הטרנס-סיבירית מאגם באיקל ועד הרי אורל. ב-26 ביולי הוא השתלט על יקטרינבורג. זמן קצר לפני נפילת יקטרינבורג (ב-17 ביולי 1918), בוצע רצח משפחת הצאר ניקולאי השני בהוראת סובייט אורל, כביכול על מנת למנוע נפילתם לידי הכוחות הלבנים.
המנשביקים והס"רים הימניים תמכו במאבק האיכרים כנגד השתלטות הבולשביקים על אספקת המזון. במאי 1918, בעזרת תמיכה מצד הלגיון הצ'כוסלובקי, הם ייסדו באזור השליטה של הלגיון מעין ממשל סוציאל-דמוקרטי שכונה בשם קומוץ'. בין הצעדים שניסתה ממשלה זו לכונן היה מעבר ליום עבודה בן 8 שעות ופעולות "השבה" של מפעלים ואדמה לבעליהם הקודמים (לאחר שהולאמו בידי הבולשביקים). ביולי שני ס"רים שהועסקו בצ'קה, בליומקין ואנדרייב, ביצעו התנקשות בשגריר הגרמני, הרוזן מירבאך, במוסקבה בניסיון לעורר את הגרמנים לפעולת תגמול ולחדש את הלחימה נגדם. ס"רים שמאליים אחרים ניסו לעורר מרד של חיילים בצבא האדום נגד המשטר. הסובייטים בסיוע כוחות צבאיים של הצ'קה הצליחו לדכא התקוממויות מקומיות אלה, ולנין התנצל אישית בפני הגרמנים על ההתנקשות. בעקבות כך נערכו מעצרים המוניים של הס"רים.
בעקבות סדרה של מפלות בחזית, נקט טרוצקי בסדרה של אמצעים חריפים על מנת למנוע נסיגות בניגוד לפקודות, עריקות או מרידות בצבא האדום. הוקמה מחלקת עונשין מיוחדת של הצ'קה שמטרתה הייתה לפעול נגד "גורמים קונטרה-רבולוציוניים ופעולות חבלה" שהייתה צמודה לצבא האדום וערכה משפטי שדה והוצאות להורג מסיביות של חיילים וקצינים שערקו, נסוגו מעמדותיהם או שהציגו חוסר להט התקפי מספק. השימוש האינטנסיבי בעונש מוות הורחב על ידי טרוצקי גם כלפי קומיסרים פוליטיים שהפלוגה עליה היו ממונים נסוגה או התפרקה לנוכח פני האויב. באוגוסט, בשל תסכולו מדיווחים חוזרים ונשנים על חיילים בצבא האדום שנסוגו תחת אש, הורה טרוצקי על הקמת פלוגות "נגד נסיגה" שהוצבו מאחורי יחידות "בלתי מהימנות" של הצבא האדום עם פקודות לירות למוות בכל אחד שנסוג מקו החזית בניגוד לפקודות.
ממשלות קונסרבטיביות ולאומניות הוקמו על ידי הבשקירים, הקירגיזים והטטרים (ראו מדינת אידל-אורל) כמו גם ממשלה אזורית סיבירית באומסק. בספטמבר 1918, נערך מפגש בין כל הממשלות האנטי-סובייטיות באופה והם הגיעו להסכמה על הקמת ממשלה זמנית מרכזית באומסק, שבראשה יעמדו חמישה: 3 ס"רים (ניקולאי אבקסנטייב, בולדברב וולדימיר זנזינוב) ושני קדטים (ו.א. וינוגרדוב, ופ.ו. וולוגוסקי).
באוקטובר, גנרל מיכאיל אלכסייב מפקד הכוחות הלבנים בדרום רוסיה מת מהתקף לב והוחלף על ידי דניקין. באומסק הממשלה הזמנית הפכה במהירות להיות נטולה תחת השפעתו של גנרל קלצ'אק שמונה לשר המלחמה. ב-18 בנובמבר הפיכה שקטה ביססה מעמדו של קלצ'אק כדיקטטור. חברי הממשלה נאסרו וקלצ'אק הכריז על עצמו כ"שליט העליון של רוסיה". בעיני רבים הוא נחשב מנהיג כושל הן מהבחינה הצבאית (לא הייתה לו הכשרה בתחום של לחימה יבשתית) והן מהבחינה המדינית כאשר הוא הסתכסך עם מנהיגי הלגיון הצ'כוסלובקי – שהיו הכוח הצבאי החזק ביותר באזור. לאחר ארגון מחדש של "צבא העם", כוחותיו של קלצ'אק השתלטו על פרם ואופה בדצמבר 1918. אך מדובר היה בהישג צבאי שהשפעתו הכוללת על המערכה הייתה זניחה. בנוסף לכך שימשה ההפיכה כנשק תעמולתי בידי הבולשביקים שהיה להם נוח להציג את הכוחות הלבנים כריאקציונרים אנטי-דמוקרטיים.
1919
הבמה הייתה מוכנה עתה לשנת המפתח במלחמת האזרחים. הממשלה הבולשביקית ביססה בצבת ברזל את שליטתה בליבה של רוסיה, מפטרוגרד דרך מוסקבה ודרומה – עד צאריצין (כיום וולגוגרד). לאלכסנדר קולצ'ק, המנהיג הסמלי של הלבנים, היה כוח צבאי קטן ושליטה מסוימת לאורך מסילת הברזל הטרנסיבירית – שטח נרחב ביותר אך מאוכלס בדלילות רבה, שחשיבותו מבחינה פוליטית הייתה מועטה. בדרום החזיקו הלבנים במרבית שטחה של אוקראינה ובחבל הדון. בחבל הקווקז, התארגן דניקין עם כוח צבאי נוסף. ובאסטוניה שזה עתה זכתה בעצמאות ארגן יודניץ' צבא נוסף. אסטוניה לחמה בבולשביקים כבר מנובמבר 1918 שלא הכירו בממשלתה הזמנית ופלשו לשטחה. הצרפתים החזיקו באודסה על שפת הים השחור. הבריטים כבשו את מורמנסק. האמריקאים והבריטים השתלטו על ארכנגלסק והיפנים על ולדיווסטוק.
הקוזקים של אוקראינה ושל הדון לא הצליחו להתארגן ולמנף את הצלחותיהם הראשוניות בתחילת המערכה. עד 1919 נוצר אצלם מחסור חריף באספקה ובציוד צבאי, כתוצאה מכך, כאשר החלה מתקפת הנגד של הצבא האדום בינואר 1919 בפיקודו של אנטונוב-קווסינקו, הכוחות הלבנים התפוררו במהירות. הצבא האדום כבש את קייב ב-3 בפברואר 1919. עם זאת ההחלטה של הממשלה הבולשביקית להסיג את הצבא האדום מאוקראינה לנוכח התקדמות הלבנים בחזיתות אחרות, התקבלה בחוסר אמון מצד יחידותיו המוצבות בקרים – 40,000 מהם ערקו ביולי, כשהם מצטרפים ברובם לצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מאכנו ומסייעים בידו לבסס שליטה בדרום אוקראינה.
בעוד הלחימה בין הצבא השחור והלבנים מתנהלת באוקראינה, שלח טרוצקי תגבורות לחזית המזרחית כנגד כוחותיו של קלצ'ק. צבא זה בהנהגתו של המפקד המוכשר והמנוסה מיכאיל טוכאצ'בסקי, השתלט מחדש על יקטרינבורג ב-27 בינואר 1919 והמשיך להדוף את הלבנים מזרחה לאורך המסילה הטרנס-סיבירית. שני הצדדים נחלו ניצחונות ומפלות בשדה הקרב, אך באמצע הקיץ החזיק הצבא האדום בעדיפות מספרית, הצליח להשיב שטחים שאבדו ואף להביא לקריסה כללית של החזית המזרחית. ב-14 בנובמבר 1919, הצבא האדום כבש את אומסק. קולצ'ק איבד את השליטה בממשלתו זמן קצר אחרי התבוסה; בדצמבר הכוחות הלבנים בסיביר הפסיקו להתקיים הלכה למעשה.
עם נסיגתו של אלכסנדר קולצ'ק, הבריטים והאמריקאים החליטו לפנות את כוחותיהם ממורמנסק וארכנגלסק – לפני שהחורף המתקרב ילכוד אותם בנמלים.
על אף שהבריטים הסיגו למעשה את כוחותיהם מהמערכה הם הוסיפו לספק עזרה צבאית משמעותית (נשק ותחמושת, מזון, כסף ויועצים צבאיים) לצבאות הלבנים במהלך 1919, ובייחוד לגנרל יודניץ'. על אף סיוע נרחב זה, רבים מהמפקדים הלבנים חשו שעזרה זו אינה מספקת. מלחמת העולם הראשונה השפיעה על החשיבה הטקטית של רבים מהמפקדים בשני הצדדים הלוחמים, שגרמה לרבים מהמפקדים לדרוש כמות גדולה של רובים וארטילריה כבדה מעבר לנדרש בלוחמה ניידת בערבות העצומות של רוסיה. עם זאת, כאשר התבצעה התקפה על ערים מרכזיות בעלות אוכלוסייה אוהדת ברובה לממשלה הבולשביקית, המציאות הייתה שנדרשה כמות גדולה של תותחים כבדים, חיילים ואפילו זמן שלא היו ברשותם של הלבנים.
בתחילת הקיץ 1919, הצבא הקווקזי (עתה בפיקודו המבצעי של גנרל וראנגל), תקף צפונה בניסיון להקל מהלחץ על צבא קלצ'ק או אף לחבור אליו. וראנגל הצליח לכבוש את צאריצין ב-17 ביוני 1919. טרוצקי הגיב לאיום זה בשליחת צבא בפיקודו של טוחצ'בסקי, הצבא הקווקזי שסבל מנחיתות מספרית נאלץ לסגת דרומה ולפנות את העיר, המתקפה נכשלה. בהמשך הקיץ, צבא הדון של הקוזקים בפיקודו של גנרל ממנטוב תקף לכיוון אוקראינה. הצבא האדום שנלחץ בין כל החזיתות נאלץ לסגת מקייב ב-2 בספטמבר 1919. כוחותיו של ממונטוב פנו צפונה לכיוון וורוניז' אך נתקלו בכוחותיו של טוחצ'בסקי ונחלו מפלה ב-24 באוקטובר. טוכאצ'בסקי פנה עתה לכיוונו של איום נוסף מצידו של צבא המתנדבים של אנטון דניקין. כוחותיו של דניקין היוו איום מוחשי, ואיימו להגיע למוסקבה, אולם התערבותו של הצבא השחור הייתה בעוכריהם בשבשו את מערך קווי האספקה של הלבנים כאשר הוא משתלט על נקודות מפתח לאורך מסילת הרכבת, ערים ומחסני תחמושת תוך שהוא מביס בדרך מס' רגימנטים לבנים של חי"ר.
נרעשים בשל התפתחויות אלה המפקדים האוקראינים אילצו את דניקין להפנות כוחותיו לחזית הדרומית. במהלך אוקטובר-נובמבר צבאו של דניקין שסבל ממחסור חריף בתחמושת ארטילריה ותגבורות רעננות, נחל שורה של מפלות, הצבא האדום השתלט מחדש על קייב והנחיל מפלה מוחצת לקוזקים שנסוגו בחזרה לים השחור. בעוד הלבנים מובסים בחזית המרכזית והמזרחית הם הצליחו להדוף את הצבא השחור מדרום אוקראינה וביססו שליטתם בחצי האי קרים, על אף התפתחויות אלה מוסקבה נמנעה מלשלוח כוחות לסייע למכנו או לספק נשק לכוחותיו באוקראינה. טרוצקי חשף את תקוותו ששני הצבאות יתישו אחד את השני ואז הבולשביקים יוכלו לנצל את המצב לטובתם, בהתאם למדיניות זו הוא אף הורה ליחידות של הצבא האדום לסגת ממאחזיהן וסייע בכך להשתלטותם על דרום אוקראינה ועל קרים.
בינתיים פנה הצבא האדום להתמודד מול איום חדש. זה בא מכיוונו של גנרל יודניץ' שניצל את האביב והקיץ לארגן צבא קטן באסטוניה בתמיכה בריטית. באוקטובר 1919 הוא פתח בניסיון לעלות על פטרוגרד (לנינגרד) במתקפת פתע בכוח של כ-20,000 חיילים. הוא זכה להצלחה ראשונית כאשר הוא מבצע פשיטות ליליות ותמרוני בזק של חיל הפרשים על מנת לאגף את כוחות הצבא האדום. יודניץ' גם החזיק ברשותו 6 טנקים בריטיים שהצליחו ליצור בהלה בשורות האדומים.
באוקטובר 1919 חייליו של יודניץ' הגיעו לפרברי העיר. מס' חברים בוועדה המרכזית הבולשביקית היו מוכנים להיכנע ולהסגיר את העיר, אך טרוצקי סירב לקבל את עמדתם ופעל אישית על מנת לארגן את ההגנה על העיר. בהצהירו ש"אין זה אפשרי שצבא קטן של 15,000 קצינים לשעבר ישלטו במעמד הפועלים של עיר בת 700,000 תושבים". הוא בנה אסטרטגיה של הגנה אורבנית, והצהיר שהעיר "תגן על עצמה על אדמותיה היא", שצבא הלבנים ילך לאיבוד במבוך של רחובות מבוצרים ושהם "יפגשו את קברם".
טרוצקי חימש את כל הפועלים הכשירים גברים ונשים, והורה על שינוע כוחות תגבורת ממוסקבה לעבר פטרוגרד. תוך שבועות ספורים הצבא האדום המגן על פטרוגרד שילש את כוחותיו כשהוא עולה על הכוחות הלבנים ביחס של שלוש לאחד. בנקודה זו יודניץ' שסבל ממחסור בנשק וציוד, החליט להסיר את המצור מעל העיר, והסיג כוחותיו בחזרה לאסטוניה. הממשלה האסטונית שחששה מפעולת תגמול של מוסקבה והקומיסר הצבאי מטיל המורא של האדומים אלצה את צבאו של יודניץ' לפרוק את נשקו.
חשש זה התאמת כשהבולשביקים פתחו במהלך צבאי לעבר אסטוניה, אך האסטונים הצליחו להסיגם לאחור ובסופו של דבר חתמו על חוזה שלום (חוזה טרטו) שאילץ את יודניץ' וחייליו לצאת לגלות.
1920
בסיביר צבאו של אלכסנדר קולצ'ק החל להתפרק והוא החליט לותר על הפיקוד ולהעביר אותו לגריגורי סמיונוב שהפך למפקד החדש של שרידי הצבא הלבן בסיביר. זמן קצר לאחר מכן קולצ'ק נתפס על ידי חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי לאחר שניסה להגיע לאירקוצק. ב-15 בינואר הוסגר לידי "המרכז הפוליטי" הסוציאליסטי ששולט באירקוצק. 6 ימים מאוחר יותר שלטון ארעי זה הוחלף על ידי ועדה צבאית מהפכנית של הבולשביקים. קולצ'ק נחקר על ידי קבוצת חוקרים הכוללת בולשביק אחד, מנשביק ושני ס"רים. התוכניות להעמידו למשפט במוסקבה התבטלו כאשר כוח של הלבנים בראשותו של הגנרל ס.נ. וויצחובסקי הופיע בשערי העיר מכיוון מערב. בניגוד להוראותיו המפורשות של לנין ב־6–7 בפברואר, קולצ'ק וראש ממשלתו הוצאו להורג בירייה וגופותיהם הוטבעו בנהר זמן קצר לפני הגיעם של הכוחות הלבנים לאזור.
הלחימה הספורדית בסיביר המשיכה כאשר כנופיות חמושות של פושעים עוררו כאוס וזרו אימה וטרור. סמיונוב ושארית הצבא הלבן נסוגו לבסוף לסין.
הלגיון הצ'כוסלובקי שלא היה לו אינטרס אמיתי לקחת חלק במלחמת האזרחים אלא פשוט נקלע אליה בכורח הנסיבות, בילה את שנת 1919 בתנועה מזרחה של כוחותיו לכיוון נמלי הים של האוקיינוס השקט והתפנה לבסוף דרך הים בחזרה לאירופה תוך שהוא נעזר בכוחות אמריקניים שהשתלטו בינתיים על הקצה המזרחי של הרכבת הטרנס סיבירית. הלגיון הצליח לפנות את כל כוחותיו דרך נמל ולדיווסטוק (זו הייתה תוכניתו המקורית כבר ב 1918). ועד אפריל 1920 חייליו האחרונים עזבו את אדמת רוסיה יחד עם חיילי ארצות הברית.
מרבית הכוחות הלבנים הנותרים פונו באמצעות ספינות בריטיות במהלך חורף-אביב 1920. גנרל פיוטר וראנגל נשאר מאחור והמשיך להתבצר בחצי האי קרים עד סוף קיץ 1920. לאחר שהממשלה הבולשביקית חתמה על ברית צבאית ומדינית עם נסטור מאכנו והאנרכיסטים האוקראינים, הצבא השחור תקף גדודים של ורנגל בדרום אוקראינה, אילץ אותו לסגת, ומנע ממנו השתלטות על מחסני התבואה. נחוש במאמציו לבסס שליטה באוקראינה פנה ורנגל צפונה במתקפה על הצבא האדום, תוך שהוא מקווה לנצל את התבוסות שספגו הבולשביקים במלחמה הפולנית-סובייטית 1919–1920. מתקפה זו נבלמה לבסוף על ידי הצבא האדום בנובמבר ורנגל נאלץ שוב לסגת לחצי האי קרים כשהוא נרדף על ידי הצבאות המשותפים של הבולשביקים והאנרכיסטים. ורנגל ושארית צבאו הובסו במהלך מבצע פרקופ והתפנו לבסוף בסיוע בריטים ב-14 בנובמבר.
לאחר מאבק ממושך הצבא האדום הביס למעשה את אויביו הפנימיים מהאגף הימני; עתה פנו הבולשביקים כנגד בעלי בריתם לשעבר ותוך זמן קצר כוחות מזוינים של נסטור מאכנו פורקו מנשקם.
1921–1923
לאחר הבסתו של ורנגל, הצבא האדום מיהר להתכחש לברית עם האנרכיסטים ופתח במתקפה על הצבא השחור; המערכה לחיסולו של הצבא השחור החלה בניסיון של הצ'קה לשלוח מתנקשים לחסל את מכנו – ניסיון שכשל. ההתקפות של הצבא האדום על מכנו ותומכיו נודעו לשמצה בשל האכזריות וחוסר המעצורים שאפיינו את פעולותיו. נחישות חסרת לב זו כבר הוכיחה את עצמה נגד הלבנים ועתה הופנתה במלוא עוזה לעבר בעלי הברית לשעבר. טרוצקי הורה על הוצאות המוניות להורג של איכרים באוקראינה ואזורים אחרים שגילו אהדה למכנו והאנרכיסטים.
הזעם הגובר על הדיכוי החריף והמתמשך מצד הממשלה הבולשביקית והשימוש במשטרה החשאית הסובייטית לרציחתם של איכרים וגורמים אנרכיסטיים, גרמו לפריצת מרד קרונשטאדט של המלחים ומרידות איכרים נוספות באוקראינה, טמבוב וסיביר.
היפנים, שתכננו לספח את מחוז אמור נאלצו לבסוף להסיג את כוחותיהם בעוד הצבא האדום מתקדם בהדרגה ומשתלט על כל סיביר. ב-25 באוקטובר 1922 נפל המעוז האחרון של הלבנים בוולדיווסטוק וממשלתם פורקה (הממשלה הזמנית של מחוז אמור). עם זאת הגנרל האחרון של הלבנים אנטולי פפלייב המשיך בהתנגדות חמושה במחוז איינו-מייסקי עד כניעתו ביוני 1923. במרכז אסיה הבולשביקים המשיכו להיתקל בהתנגדות חמושה מצד הבסמאצ'י (קבוצות גרילה איסלאמיות) שנשבעו להילחם בבולשביקים עד כלות. המחוזות של קמצ'טקה וצפון סחלין שבמזרח נותרו תחת שליטה יפנית עד ההסכם שנחתם עם ברית המועצות ב-1925 כאשר כוחותיהם (הכוחות הזרים האחרונים) נאלצו להתפנות.
הפרעות ביהודים – פרעות פֶּטְליוּרָה
- ערך מורחב – פרעות פטליורה
במהלך מלחמת האזרחים סבלו היהודים בעיקר באוקראינה ובדרום רוסיה מפוגרומים מאורגנים שנעשו על ידי הצבא הלבן ועל ידי לוחמים מהאיכרים (הצבא הירוק), בפוגרומים אלו נרצחו מעל ל-200,000 יהודים, ואלפי נשים יהודיות נאנסו בפומבי, בשונה מאירועי פוגרומים ואירועי אנטישמיות רבים שהיו מנת חלקם של יהודי אירופה עד אז, בלטו אירועים אלו בכך שבוצעו על ידי ארגון צבאי – הצבא הלבן ולא על ידי המון מוסת בלבד[1].
לפי ההיסטוריון סיימון דובנו, במהלך מלחמת האזרחים התקיימו בתקופה זו למעלה מ-1,000 פוגרומים באוקראינה, כאשר 530 קהילות יהודיות הותקפו.
למרות שרוב היהודים קיבלו בתחילה בהסתייגות את התנועה הבולשביקית, בעקבות הפרעות האכזריות ביהודי אוקראינה ודרום רוסיה שנעשו על ידי הצבא הלבן והאיכרים, צידדו רוב היהודים ברוסיה בבולשביקים כהרע במיעוטו והצטרפו לשורות המפלגה ולצבא האדום.
תוצאות המלחמה והשלכותיה
תוצאות המלחמה היו נוראיות. רוסיה הקיזה את כוחותיה במלחמה עקובה מדם במשך 7 שנים במהלכה איבדו את חייהם קרוב ל-20 מיליון בני אדם[דרוש מקור]. מלחמת האזרחים עצמה גבתה כ-15 מיליון בני אדם[דרוש מקור], מהם לפחות מיליון חיילי הצבא האדום[דרוש מקור] ולמעלה מחצי מיליון חיילים לבנים שנהרגו בקרב[דרוש מקור]. סמיונוב לבדו ערך טבח ב-100,000 גברים, נשים וילדים באזורים שהיו בשליטתו. בשנות "הטרור האדום" הצ'קה ביצעה כ-250,000 הוצאות להורג ללא משפט של "אויבי העם", בין 300,000 ל-500,000 קוזקים נהרגו או הוגלו על ידי הבולשביקים, זאת מתוך אוכלוסייה של כ-3 מיליון. כ-100,000 יהודים נטבחו באוקראינה בפוגרומים שבוצעו על ידי כוחות לבנים אנטישמיים. גופי עונשין של מחוז הדון שפטו למוות כ-25,000 איש בין מאי 1918 לינואר 1919.
ממשלת קלצ'אק הוציאה להורג ביריה 25,000 בני אדם רק במחוז יקטרינבורג. רוסיה הסובייטית שצמחה מתוך המלחמה הייתה לעיי חורבות. הבצורות של 1920 ו-1921, והרעב הגדול ב-1921, אף החריפו את ממדי האסון. מגפות פרצו בשל תנאי המלחמה והרעב והביאו למותם של כ-3 מיליון תושבים ממגפת טיפוס ב-1920. מיליונים מתו כתוצאה מהרעב והמחלות, מעשי טבח בהיקף נרחב משני הצדדים, ופוגרומים נגד יהודים באוקראינה ודרום רוסיה. ב-1922 היו לפחות 7 מיליון ילדים שנפלטו לרחובות כתוצאה מכמעט עשור של הרס וחורבן ממלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים. קרוב ל-2 מיליון איש מתומכי הלבנים נמלטו מרוסיה רבים עם גנרל רנגל, חלקם דרך המזרח הרחוק, אחרים נמלטו מערבה לתוך המדינות הבלטיות שנוסדו זה מכבר. מהגרים אלה כללו אחוז ניכר משכבות האליטה המשכילה והאריסטוקרטיה של רוסיה.
הכלכלה הרוסית הושבתה כליל בשל המלחמה, מפעלים נהרסו, מקורות המזון נבזזו, המכרות הוצפו, הייצור התעשייתי פחת לכדי שביעית מכמותו ב-1913, וזה החקלאי לשליש מכמותו. פראבדה העיתון הסובייטי תיאר את המצב ששרר: "העובדים בערים ובחלק מהכפרים נחנקו בייסורי הרעב. מסילות הברזל משותקות. הבתים מטים ליפול. הערים מלאות באשפה. מגפות משתוללות והמוות מכה בכל פינה – התעשייה הרוסה". הקומוניזם מלחמתי הציל אומנם את הממשלה הסובייטית במהלך מלחמת האזרחים, אבל הכלכלה הרוסית הייתה משותקת כמעט לחלוטין. האיכרים הגיבו למדיניות הפקעת המזון על ידי הממשלה הסובייטית בסירוב לעבד את אדמותיהם. ב-1921 אחוז השטח המעובד התכווץ ל 62% מהתקופה שלפני המלחמה, והיבול ירד ל-37% מהתפוקה הרגילה. מס' הסוסים ירד מ-35 מיליון ב-1916 ל-24 מיליון ב-1920, ובקר מ-58 מיליון ל-37 מיליון. שער החליפין של המטבע הרוסי לעומת הדולר עלה מ-2 רובל לדולר ב-1914 לשער של כ-1,200 רובל לדולר ב-1920.
עם תום המלחמה לא נשקף יותר איום צבאי ממשי למפלגה הקומוניסטית שהתבססה בשלטון בצבת ברזל. עם זאת החשש מפני התערבות חיצונית נוספת, יחד עם כישלונן של מפלגות הסוציאליסטים לחולל מהפכה במדינות המערב, ובייחוד ניסיון הנפל של המהפכה הגרמנית, חייבו את הממשלה הסובייטית לתהליך של התעצמות צבאית. על אף הצמיחה הכלכלית המהירה שהתרחשה ברוסיה בשנות ה-30, האפקט המשולב של מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הותירו צלקת עמוקה בחברה הרוסית, והשפיע על אופן התפתחותה של ברית המועצות במשך השנים הבאות.
בתרבות הפופולרית
בספרות
- דוקטור ז'יוואגו (1957) מאת בוריס פסטרנק; הוצאת עם עובד 1979
- חיל הפרשים ועוד סיפורים, מאת איסאק באבל, תרגמה נילי מירסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987. מהדורה חדשה (הספריה החדשה) ב-2002.
- הגווארדיה הלבנה, מאת מיכאיל בולגקוב, תרגמה נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 2002.
- הדרך לגולגותא (1922-41) אלכסיי טולסטוי
- צ'פאייב (1923) דמיטרי פורמנוב
- שיטפון הברזל (1924) אלכסנדר סרפימוביץ'
- הנסיגה (1927) אלכסנדר פדייב
- כיצד נתחשלה הפלדה (1934) ניקולאי אוסטרובסקי
- טרגדיה אופטימיסטית (1934) וסבולוד וישנבסקי
- הדון השקט (1940) מיכאיל שולוחוב
בקולנוע
- השדונים האדומים (1923)
- ארסנל (1928)
- סערה מעל אסיה (1928)
- צ'פאייב (1934)
- בן שלוש עשרה (1936), בבימויו של מיכאיל רום
- אנחנו מקרונשדטט, בבימויו של יפים דזיגן
- השנה 1919 (1938), בבימויו של איליה טראוברג
- חיל הנחתים הבלטי (1939), בבימויו של א. פיינטצימר
- שורס (1939) בבימויו של דובז'נקו
- פאבל קורצ'גין (1956), בבימוי א. אלוב וו. נאומוב
- הרוח (1958), בבימוי א. אלוב וו. נאומוב
- דוקטור ז'יוואגו (1965)
- הלבנים והאדומים (1967)
- אדומים (1981) – בכיכובו של וורן בייטי
- קורטו מלטז בסיביר (2002)
- אדמירל (2008)
- רבותיי הקצינים: הצילו את הקיסר (2008)
ראו גם
ישויות מדיניות קצרות טווח
- הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה
- הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה
- הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן
- הדוכסות הבלטית המאוחדת
- הרפובליקה הלאומית הבלארוסית
- הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של בסרבייה
- הרפובליקה הסובייטית העממית הבוכרית
- הרפובליקה של המזרח הרחוק
- ממלכת פינלנד (1918)
- מדינת אידל-אורל
- נייסאאר
- הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית הליטאית-בלארוסית
לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה של ההיסטוריה הצבאית, ת.נ. דופוי, הוצאת הרפר-רו
- ד.ק. אטלס היסטוריית העולם, 1999, הוצאת דורלינג-קינדרסליי
- ו. ברוס לינקולן, ניצחון האדומים
- אוון מדסליי, מלחמת האזרחים הרוסית
- דייוויד ר. סטון, "מלחמת האזרחים הרוסית, 1917–1921", מתוך ההיסטוריה הצבאית של ברית המועצות
- גאופריי סויין, שורשי מלחמת האזרחים הרוסית
קישורים חיצוניים
- הארכיונים של המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים, באתר libcom
- ההיסטוריה של המהפכה הרוסית, באתר BBC, 3 בפברואר 2007
- מלחמת האזרחים הרוסית, באתר ספרטקוס
- מלחמת האזרחים הרוסית 1918–1920, באתר המלחמות
- מלחמת האזרחים 1917–1922, מתוך האנציקלופדיה ההיסטורית הרוסית
- הממשלים של מלחמת האזרחים הרוסית
- הנרי אברמסון, מלחמת האזרחים ברוסיה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- מלחמת האזרחים ברוסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ המהפכה הרוסית ופרעות מלחמת האזרחים, נבדק ב-2021-10-14
