היסטוריה של האימפריה העות'מאנית

"בייליק" (נסיכות) "בני עות'מאן" (Osmanoğlu beyliği) התבלטה במשך מאה וחמישים שנה, מעת שעות'מאן הראשון הכריז על עצמאותה ב-1299 ועד שמהמט השני כבש את קונסטנטינופול ויסד את "האימפריה העות'מאנית" (Osmanlı Devleti - "המדינה העות'מנאית"). במשך יותר מ-450 שנות קיומה, שלטה האימפריה על שטחים נרחבים באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, והייתה אחד הגורמים החשובים באזורים אלה ובזירה הבינלאומית בכלל. היא הגיעה לשיאה תחת שלטונו של סולימאן הראשון "המפואר" באמצע המאה ה-16, אך מסופה של מאה זו החלה בתהליך דעיכה איטי עד שהפכה ל"אדם החולה שעל הבוספורוס", איבדה את כל שטחיה והתמוטטה באופן סופי במלחמת העולם הראשונה.

מוצא ורקע: העות'מאנים עד כיבוש איסטנבול ב-1453

שליטים עד כיבוש איסטנבול	תקופת שלטון
ביי עות'מאן הראשון	1299–1326
ביי אורהן הראשון	1326–1359
ביי מורט הראשון	1359–1389
הסולטאן באיזיט הראשון	1389–1402
תקופת בין המלכים	1402–1413
הסולטאן מהמט הראשון	1413–1421
הסולטאן מורט השני	1421–1444
הסולטאן מהמט השני "הכובש"	1444–1446
הסולטאן מורט השני	1446–1451
הסולטאן מהמט השני "הכובש"	1451–1481

במהלך המאה ה-10 החלה הגירת העמים הטורקים מטורקסטן מערבה, ומאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. לאחר קרב מנזיקרט במזרח טורקיה של ימינו ב-1071, הואצה התקדמות הסלג'וקים מערבה, ובתוך שנים בודדות הם קנו דריסת רגל ברובה של אנטוליה. המדינה הטורקית העיקרית שהתגבשה באסיה הקטנה הייתה סולטנות רום שבירתה בעיר קוניה. עם זאת, באמצע המאה ה-13 החלה רום להתפרק לנסיכויות שכונו "בייליק" ובראש כל אחת מהן עמד נסיך שכונה "ביי".

אחת מנסיכויות אלה הייתה נסיכות אוסמנאואולו (Osmanoğlu - "בני עות'מאן") שנקראה על שם ביי עות'מאן הראשון (Osman Gazi). עות'מאן הראשון היה בנו של ביי ארטואורול (Ertuğrul Gazi) אשר קיבל מסולטנות רום קרקע בצפון מערבה של אסיה הקטנה וביסס בה את נסיכותו. עם מות אביו ב-1281 ירש עות'מאן הראשון את הנסיכות בהיותו בן 23, ולאחר שכבר הוכיח את כישוריו כמנהיג ולוחם. בשנת 1299 הכריז עות'מאן הראשון על עצמאותה של נסיכותו וב-1326 כבש את בורסה, לא הרחק מדרום לים השיש ולקונסטנטינופול, בירת הביזנטים, שמצידו השני של הים, וקבע בה את בירתו. עות'מאן הקים את הממשל העות'מאני שעקרונותיו החשובים נותרו על כנם משך מאות שנים. עוד ביסס עות'מאן את עיקרון ה"מילֶט" (Millet. בטורקית מודרנית "מדינה" או "עם"), שמשמעותו הענקת אוטונומיה למיעוטים אתניים או דתיים לנהל את ענייניהם בעצמאות יחסית. בשמו של עות'מאן נקשרו אגדות רבות שהידועה שבהן, "חלום עות'מאן", מספרת על חלום שחלם ובו נגלה לו עתידו כמקים אימפריה שבירתה בקונסטנטינופול.

לאחר מותו של עות'מאן הראשון ב-1326, החלו העות'מאנים להתפשט מזרחה ודרומה אל תוככי אסיה הקטנה, וצפונה ומערבה אל הבלקן. למחרת רעידת האדמה בגליפולי ב-1354, קנו העות'מאנים דריסת רגל ראשונה בתראקיה, ושנתיים לאחר מכן, ב-1356 העבירו את בירתם לאדירנה שבתראקיה. ניצחונם את הסרבים בקרב קוסובו 45 שנה לאחר מכן, ב-15 ביוני 1389, סימל את סוף השליטה הסרבית באזור וסלל את דרכם של העות'מאנים לאירופה.

ב-1390 כבש באיזיט הראשון, השליט העות'מאני הראשון שהתהדר בתואר סולטאן ולא ביי, את אחרון מעוזיה של האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, ושאריות האימפריה המוקפות בטריטוריה עות'מאנית מכל עבריה, הפכו למדינה וסאלית של העות'מאנים.

עם זאת, נסיגה של ממש בהתקדמותם של העות'מאנים חלה בשנת 1402, כאשר ניגפו מפני טימור לנג בקרב אנקרה וביאזיד הראשון נלקח בשבי מונגולים. טימור לנג השפילו עד עפר על ידי הצגתו בכלוב כשלל מלחמה, ולפי גרסה נוספת, עשה בו שימוש כהדום לרגליו. באיזיט הראשון מת ב-1403 ולפי סברה אחת הוא שלח יד בנפשו. הנסיכות נכנסה לתקופת כאוס שנמשכה 11 שנים ושזכתה לכינוי "תקופת בין המלכים" (Fetret Devri), עד שמהמט הראשון הצליח להשתלט על השלטון ב-1413. הוא ובנו מורט השני, הצליחו להשיב את מצב המדינה לקדמותו בתוך 25 שנה לערך. ב-1442 ניסו העות'מאנים בהנהגת מורט השני לכבוש לראשונה את טרבזון בירת האימפריה של טרפזונטס בפונטוס שבצפון-מזרח אסיה הקטנה, אך הניסיון כשל בשל תנאי מזג האוויר. גם הניסיון השני ב-1456 לא צלח אם כי העות'מאנים לקחו שבויים ותפסו רכוש. מאידך, הצבא העות'מאני הביס את כוחות פולין והונגריה בקרב ורנה ב-10 בנובמבר 1444. בשנת 1453 הטיל הסולטאן מהמט השני "הכובש" (Fatih Sultan Mehmed) מצור על קונסטנטינופול. 85,000 חייליו הכריעו את 7,000 מגיניה של העיר וכבשו אותה ב-29 במאי. קונסטנטינופול הייתה לאיסטנבול, בירתם השלישית והאחרונה של העות'מאנים, והאימפריה הביזנטית באה אל סופה.

התפשטות: מכיבוש איסטנבול (1453) עד הסכם קרלוביץ (1699)

ערך מורחב – כיבוש קונסטנטינופול

האימפריה העות'מאנית החלה תקופה בת יותר ממאה שנים של כיבושים צבאיים נרחבים וצמיחה כלכלית, שהגיעו לשיאם באמצע המאה ה-16.

כיבוש איסטנבול ביסס את מעמדה של האימפריה ככוח המוביל בדרום מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה ומהקמתו של צי סוחר נרחב. ביולי 1456 הטילו העות'מאנים מצור על בלגרד, אך זה כשל והתקדמותם באירופה נבלמה עד 1521 עת שבו וכבשו את העיר. שמונה שנים לאחר כיבוש איסטנבול, בקיץ 1461, עלה מהמט השני על טרבזון בשלישית תוך שהוא כובש את סינופ בדרכו ומאגף את העיר ממזרח. הוא הטיל עליה מצור עד שנכנעה לאחר כחודש, ביום 15 באוגוסט 1461. בכך באה גם האימפריה של טרפזונטס אל סופה והקיץ הקץ על הטריטוריה הרומית האחרונה בעולם. מהמט השני גם סיים את התחרות ששררה בין הנסיכויות השונות. הוא כבש את שטחיה של נסיכות קרמנאואולו, הנסיכות העיקרית שהייתה לו ליריב של ממש, והרחיב את שלטונו על רובה של אסיה הקטנה. עם מותו של מהמט השני ב-1481 השתרעה האימפריה העות'מאנית על כל הבלקן, למעט החוף האדריאטי, על רובה של אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור.

הסולטאן סלים הראשון "האמיץ" (Yavuz Sultan Selim) אשר עלה לשלטון ב-1512 הרחיב את גבולות האימפריה במזרח התיכון, וכבש את מזרח אסיה הקטנה, הלבנט, כולל ירושלים, חופי ים סוף עד מכה ומדינה ואת כל מצרים. האימפריה שלטה כעת על כל המקומות המקודשים לאסלאם ועל קהיר, והסולטאן יכול היה לתבוע לעצמו את תואר הח'ליף. סלים גם תקע יתד במערב הים התיכון כאשר כבש את חופי אלג'יריה של היום. סלים הראשון אף כבש את רודוס ב-1522 והניס משם את ההוספיטלרים אשר מצאו מקלט במלטה.

סולימאן הראשון "המפואר", גדול הסולטאנים, ירש את סלים הראשון ב-1520 וב-44 שנות שלטונו הביא את האימפריה לשיאה בכל הזמנים. הוא כבש את בלגרד ב-1521 ואת ממלכת הונגריה בקרב מוהאץ' ב-29 באוגוסט 1526, ובכך הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של אירופה. שלוש שנים לאחר מכן, שם סולימאן הראשון מצור על וינה, אך החורף שהחל מוקדם חייבו לנטוש את משימתו לכיבוש העיר. במזרח התקדמו העות'מאנים וכבשו את בגדאד והשלימו את השתלטותם על מסופוטמיה עד לחופי המפרץ הפרסי.

כיבושו של סולימאן את לוב ותוניסיה הביא לשליטה עות'מאנית על רוב חופיו של הים התיכון, למעט אלה של איטליה, צרפת, ספרד וקרואטיה של ימינו. ב-1543 חברו הצרפתים אל העות'מאנים בכיבושה של ניס מידי האימפריה הרומית הקדושה, ובין שתי המדינות קמה ברית פוליטית וצבאית כנגד ההבסבורגים. ברית זו נשאה גם אופי כלכלי וצרפת זכתה ברשות לסחור בתחומי האימפריה כשהיא חופשית ממיסוי. המושג "השלום העות'מאני" (Pax Ottomana) נקשר לתקופה זו של שקט בשטחי האימפריה, שקט שלא היה כמוהו בשטחים אלה לפני שנכבשו על ידיה ולא שב לאחר שאיבדה אותם לאחרים. האימפריה קלטה בזרועות פתוחות את המוסלמים והיהודים אשר נמלטו מאימת האינקוויזיציה וגירוש ספרד.

זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות'מאנית וגדול אדריכליה, סינאן, שהחל מפאר בעיקר את איסטנבול ב-1548. בין יצירותיו המפורסמות מסגד סיליימניה (Süleymaniye Camii) ומסגד ריסטם פאשה (Rüstem Paşa Camii) באיסטנבול, מסגד סלימיה באדירנה (Selimiye Camii) וגשר מהמט פשה סוקולוביץ' (Mehmed Paša Sokolović) בבוסניה והרצגובינה שהוכרז בשנת 2007 כאתר מורשת עולמית.

אולם שליטתה המוחלטת של האימפריה העות'מאנית על דרכי היבשה והים אל אסיה, הביאה את מדינות אירופה, ופורטוגל בראשן, לחפש דרכים אלטרנטיביות לדרך המשי אל המזרח. זרימת כסף וזהב ספרדי מאמריקה הביאה לאינפלציה אשר השפיעה לשלילה על הכלכלה המקומית. בנוסף הייתה האימפריה מסובכת במאבקים צבאיים מתמשכים נגד אוסטריה באירופה ונגד פרס במזרח, מאבקים אשר הטילו נטל כבד על כלכלתה. סדרה של כישלונות צבאיים פקדה את האימפריה. המצור הגדול על מלטה נכשל ב-1565 אם כי לכישלון זה לא הייתה השפעה של ממש על כלכלת האימפריה או ביטחונה.

שליטים מכיבוש איסטנבול עד קרב וינה	תקופת שלטון
מהמט השני "הכובש"	1451–1481
באיזיט השני	1481–1512
סלים הראשון	1512–1520
סולימאן הראשון	1520–1566
סלים השני	1566–1574
מורט השלישי	1574–1595
מהמט השלישי	1595–1603
אהמט הראשון	1603–1617
מוסטפא הראשון	1617–1618
עות'מאן השני	1618–1622
מוסטפא הראשון	1622–1623
מורט הרביעי	1623–1640
איברהים הראשון	1640–1648
מהמט הרביעי	1648–1687
סולימאן השני	1687–1691
אהמט השני	1691–1695
מוסטפא השני	1695–1703

לא כך הדבר באשר לקרב לפנטו, קרב ימי שנערך ב-1571 מול חופיה המערביים של יוון ואשר במהלכו איבדו הטורקים 240 אוניות, לעומת 17 בלבד שאיבדה הקואליציה הנוצרית בהנהגת ונציה שנלחמה מולם. מאז התבוסה לא היו נתונים יותר חופי אירופה הנוצרים לאיום מוסלמי ממשי, וכוחה של האימפריה העות'מאנית נשבר במיוחד בחלק המערבי של הים התיכון. הקרב אף האיץ את תהליך אובדן השליטה המוחלטת של האימפריה באגן המזרחי של הים התיכון. גם צבאות היבשה של האימפריה החלו לפגר אחר הטכנולוגיה ושיטות הלחימה הצבאיות של הצבאות הנוצרים. היאניצ'רים (Yeniçeri - "חיילים חדשים"), אחד מחילות הרגלים של האימפריה ובין יחידות העלית בצבאה, התמרדו בפעם השנייה בתולדותיהם בשנת 1622 ורצחו את הסולטאן עות'מאן השני. מרידות רווחו גם בקרב האוכלוסייה האזרחית באנטוליה עצמה, ואלה שבו והתלקחו אחת למספר שנים כמו המרידות הג'לליות (Celalî ayaklanmaları) (אנ') שפרצו לראשונה ב-1519 ושבו והתלקחו מדי פעם עד אמצע המאה ה-17.

למרות זאת ולמעט סכסוכי גבול מקומיים נותרו גבולות האימפריה העות'מאנית באירופה קבועים. וינה סימלה את קצה גבול התפשטותה של האימפריה באירופה כי זה היה טווח הגעתו הפיזי והלוגיסטי של הצבא העות'מאני בעונת הלחימה (אביב עד סתיו). טווח זה אף שיקף את יכולותיהם של העות'מאנים באירופה בהתחשב בכך שהיה עליהם לתחזק חזית נוספת במזרח, במיוחד כנגד האימפריה הספווית הפרסית. הספווים שבו וכבשו את הקווקז בשנת 1622 ואת בגדאד ב-1623, ומורט הרביעי הצליח להשתלט על ירוואן בשנת 1635 ולהשיב לעצמו את השליטה בבגדאד שלוש שנים לאחר מכן, ב-1638. שנה לאחר מכן נחתם הסכם קסר-אה שירין (אנ') עם הספווים ובו הוסדר קו הגבול. אולם מורט הרביעי ששלט באימפריה עד 1640, היה הסולטאן היחיד מאז סוליימן המפואר שהראה יכולת פוליטית וצבאית בתקופה זו, והוא גם היה אחרון הסולטאנים אשר לקחו חלק במערכה לצד כוחותיהם.

מאז ניסיונם הראשון בשנת 1529, לא נטשו העות'מאנים את שאיפתם לכבוש את וינה, וב-1 באפריל 1683 הורה מהמט הרביעי לצבא העות'מאני להתחיל בהתקדמותו מאדירנה בתראקיה צפונה לתוככי אירופה. באמצע חודש יולי החל המצור על העיר ולאחר חודשיים התחולל קרב וינה ב-11 בספטמבר 1683. בקרב זה ניצבה קואליציה נוצרית "קדושה" מול האימפריה העות'מאנית ובנות בריתה. בראש הכוחות הנוצרים עמד מלך פולין יאן סובייסקי, אשר פיקד על צבאות אוסטריה, האיחוד הפולני-ליטאי, ומספר נסיכויות גרמניות. הקואליציה הציבה 70,000 חיילים מול 138,000 חיילים עות'מאנים שרובם לא היו בעלי ניסיון קרבי.

הקרב הוכרע ביום המחרת בתבוסה מוחצת של הצבא העות'מאני, וסובייסקי אשר זכה בעקבותיו בתואר "מושיעה של אירופה", שינה את אימרתו הידועה של יוליוס קיסר ל"באתי, ראיתי, האל ניצח" ("Veni, vidi, Deus vicit"). לקרב וינה הייתה השפעה מרחיקת לכת על תולדותיה של האימפריה העות'מאנית ואירופה בכלל, והוא מסמל את קץ איומה על מרכז אירופה, ואת עלייתו של בית הבסבורג. העות'מאנים המשיכו בלוחמה משך 16 שנים נוספות אך בהסכם קרלוביץ שנחתם ב-1699 נמסרו רובן של הונגריה, טרנסילבניה וסלאבוניה לאוסטריה, פודוליה הועברה לשליטת הפולנים, ודלמטיה ומוראה (הפלופונסוס של ימינו) נמסרו לוונציה. הקרב וההסכם יחדיו מסמנים את קץ תקופת ההתפשטות העות'מאנית ואת תחילתו של תהליך שקיעה ארוך שעתיד להמשך כ-220 שנים.

שקיעה: המאות ה-18 וה-19

שליטים מהסכם קרלוביץ עד סוף המאה ה-19	תקופת שלטון
מוסטפא השני	1695–1703
אהמט השלישי	1703–1730
מהמוט הראשון	1730–1754
עות'מאן השלישי	1754–1757
מוסטפא השלישי	1757–1774
אבדילהמיט הראשון	1774–1789
סלים השלישי	1789–1807
מוסטפא הרביעי	1807–1808
מהמוט השני	1808–1839
אבדילמג'יט הראשון	1839–1861
אבדילאזיז	1861–1876
מורט החמישי	1876
עבדול חמיד השני	1876–1909

המאה ה-18

במאה ה-18 המשיכה האימפריה העות'מאנית לאבד שטחים באירופה, אם כי היא ניצחה את רוסיה במלחמת 1710–1711 שהוכרעה בקרב על נהר פרוט במולדובה. בעקבות מלחמה זו, מסרו הרוסים את העיר אזוב שליד ים אזוב לידי העות'מאנים. השנים שלאחר מכן הביאו שקט יחסי ונפתחה "תקופת הצבעונים" (Lâle Devri) שהחלה ב-1718 ונמשכה עד 1730. התקופה זכתה לשמה בשל כך שצבעונים היו חביבים על הסולטאן אהמט השלישי ושלטו באופנה באימפריה ולמעשה באירופה כולה ("שיגעון הצבעונים"). הסולטאן השקיע מאמצים בשיפור מצבה של המדינה - הוא הורה על הורדת מיסים, איפשר השקעה פרטית ושיפר את ביצוריהן של ערי הבלקן. עם זאת, שליטתה של האימפריה במחוזותיה הייתה מוגבלת ומספר אזורים כמו מצרים ואלג'יריה, תיפקדו כישויות ריבוניות לכל דבר, למעט שמן.

הסולטאן סלים השלישי שעלה לשלטון ב-1789 היה הראשון שהורה על עריכת רפורמה בצבא העות'מאני. מטרתה של הרפורמה שכונתה "ניזאם-אֶה ג'דיד" (Nizam-ı Cedid - "הסדר החדש"), הייתה להתאים את מצבו של הצבא לרוח הזמן ולהביאו למצב המקובל בצבאות אירופה באותה עת. לשם כך הורה הסולטאן על הבאתם של יועצים אירופים, רובם צרפתים, אף אלה לא הצליחו להביא לשינויים של ממש בשל התנגדותם של גורמים שמרניים, כמו היניצ'רים. בשלב זה יוקרתם וכוחם הפוליטי של היניצ'רים, כוח העלית הוותיק של האימפריה, היו כה גדולים, עד שהם שלטו על הממשלה ויכלו להשפיע על בחירת הסולטאן ואפילו להחליפו. היניצ'רים התנגדו לחידושים ולמודרניזציה בצבא בניסיון לשמר את כוחם והגיבו בהפלתו של סלים השלישי ומינויו של מוסטפא הרביעי ב-1807.

תקופת מהמוט השני

שנה לאחר מכן, ב-1808, עלה מהמוט השני על כס הסולטאן וחידש את מגמת הרפורמה. הצלחתו הגדולה ביותר של מהמוט השני הייתה חיסולם של היניצ'רים. ב-1826 הוא הורה על הקמת יחידה עלית חדשה שנשאה את השם שהוענק לרפורמה כולה "ניזאם-אה ג'דיד", ויש המעריכים כי עשה זאת במכוון כדי להתגרות ביניצ'רים ולגרור אותם למאבק מזוין. תגובת היניצ'רים לא אחרה לבוא, וב-14 ביוני 1826 הם התמרדו באיסטנבול בפעם האחרונה, אך לא זכו בתמיכת הצבא והאוכלוסייה. יחידות נאמנות לסולטאן הביאו לנסיגתם אל מחנותיהם אותם טיווחו באש תותחים. הניצולים הוצאו להורג או נאסרו, ולאחר שנתיים החרים מהמוט השני את שארית נכסיהם ושחרר את האימפריה מהשפעתם הרעה.

הצלחה נוספת של מהמוט השני הייתה כיבושן מחדש של הערים הקדושות מכה ב-1812 ומדינה ב-1813 מידי המורדים הוהבים, פעולה שבוצעה על ידי שליטו במצרים מחמוד עלי. אולם ביתר החזיתות נחל מהמוט השני כישלונות צורבים. מלחמת העצמאות היוונית נפתחה כאשר הארכיהגמון האורתודוקסי של פטרס הניף את נס המרד ב-25 במרץ 1821. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, כרתים, ובקפריסין, ותחת יתרון ההפתעה ובסיוע חוסר היעילות העות'מאני, הצליחו היוונים לשחרר את הפלופונסוס ואזורים נוספים. העות'מאנים התאוששו במהירות והגיבו באלימות, בין היתר בטבח כיוס במהלכו נרצחו 42,000 מתושבי האי כיוס, אולם מעשיהם גררו תמיכה אירופית ביוונים. שוב בא מוחמד עלי לעזרתו של הסולטאן וכנגד זכויות שהובטחו לו בסוריה הצליח הכוח המצרי בפיקודו של אבראהים פאשא, בנו של עלי, להשיג שליטה באיים האגאיים במהירות.

עם זאת באוקטובר 1827 נערך קרב נאווארינו בין ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, לבין הצי העות'מאני. הקרב שבו הובסו העות'מאנים נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ולבסוף נחתמה אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832 אשר בה נאלצו העות'מאנים להכיר בעצמאות יוון. במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה והצרפתים השתלטו עליה ב-1830. עתה התקומם גם מחמוד עלי כנגד העות'מאנים, וב-1831 הוביל בנו, איברהים פאשא מסע צבאי לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. הוא הגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה מאיסטנבול, ורק התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833, לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה וארץ ישראל. בשנת 1839 חידש מהמוט השני את הלחימה, אך הובס על ידי איברהים פאשא בקוניה. הכוחות המצרים שוב הגיעו לסביבות איסטנבול אך נעצרו בשל התערבות בינלאומית, שבסופו של דבר דרשה ממוחמד עלי ואיברהים פשה לוותר על סוריה בשנת 1841.

הטנזימאט

מול כישלונות אלה ביססו הסולטאנים את מדיניות הטנזימאט (Tanzîmât - "ארגון מחדש"). ב-3 בנובמבר 1839 פרסם הסולטאן אבדילמג'יט הראשון את הצהרת הטנזימאט (Tanzimat Fermanı) שמטרתה "להביא את יתרונות הממשל התקין לרחבי האימפריה באמצעות הקמתם של מוסדות חדשים", ובין היתר:

• התחייבות לשלומם, כבודם ושלום רכושם של כל תושבי האימפריה.
• הדפסת שטרות הכסף הראשונים של האימפריה, ארגון המערכת הפיננסית בהתאם לדגם הצרפתי והקמת מערכת לגביית מיסים.
• ארגון מחדש של הצבא, הסדר נוהלי הגיוס ותקופת השירות.
• רפורמה חקיקתית שכללה את אימוץ החוק האזרחי והפלילי הצרפתי.
• הקמתה של אספה (Meclis−i Maarif−i Umumiye) ב-1845 שהייתה אב הטיפוס של הפרלמנט העות'מאני הראשון שהוקם בשנת 1876.
• הקמת האוניברסיטאות הראשונות.
• השוואת זכויותיהם של לא-מוסלמים, כולל הזכות להתגייס לצבא, ביטול מס הגולגולת ויצירת מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב-1869.
• הענקת זכויות למילֶט הנוצריים (אוטונומיה למיעוטים אתניים או דתיים) להקים אספה, כמו האספה הארמנית שהוקמה ב-1863.

תקופת הטנזימאט הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-23 בדצמבר 1876. החוקה שכונתה "החוק הבסיסי" (Kanûn-ı Esâsî) העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה, ופתחה את "תקופת החוקה הראשונה" (Birinci Meşrûtiyet Devri) שנמשכה שנתיים בלבד, עד 1878, עת הושעתה והפרלמנט פוזר.

מלחמות המחצית השנייה של המאה ה-19

המחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה בשתי מלחמות חשובות בחזיתות האירופיות. ב-30 בנובמבר 1853, תקפו הרוסים את ספינות הצבא העות'מאני שעגנו בנמל סינופ והטביעו כמה מהן. התקפה זו הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים. במלחמה זו עמדו מגיניה הרוסיים של סבסטופול במשך 11 חודשים במצור שהטילו עליה הצבאות היריבים עד שנכבשה. לאחר כיבוש סבסטופול והכתרתו של אלכסנדר השני לצאר, הסתיימה המלחמה ב-30 במרץ 1856 ונחתם חוזה השלום בפריז, בעיקר בשל עייפות שני הצדדים וההכרה ההדדית בחוסר היכולת להשיג הכרעה במלחמה. בחוזה זה ויתרה רוסיה על ניסיונה להפוך לנותנת החסות לנוצרים האורתודוקסים באימפריה העות'מאנית, והסולטאן מצדו הבטיח לשמור על זכויות הנוצרים במדינתו (ראו לעיל).

בעידודה של רוסיה ובשל גל ההתעוררות הלאומית פרצו ב-1875 מרידות ברחבי הבלקן, ורוסיה אשר לא ויתרה על שאיפותיה להשיג גישה לים התיכון ולשלוט באיסטנבול ובמיצרים הסמוכים לה, הכריזה מלחמה על האימפריה ב-24 באפריל 1877. כך החלה המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) (93Harbi - "מלחמת ה-93") בין רוסיה ורומניה מצד אחד לעות'מאנים מצד שני. המלחמה נוהלה בצורה כושלת על ידי שני הצדדים גם יחד, אך בפברואר 1878 הרוסים כמעט והגיעו לאיסטנבול, ובריטניה שחששה שהעיר תיפול לידיהם שלחה אליה את הצי המלכותי. בשל האובדן העצום בחיי אדם ממנו סבל הצבא הרוסי, הסכימה רוסיה לחוזה סן סטפנו שנחתם ב-3 במרץ 1878, ולפיו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאותן של רומניה, סרביה, מונטנגרו, באוטונומיה רחבת היקף בבולגריה, וכן בכינונה של אוטונומיה בבוסניה והרצגובינה תחת חסות אוסטרית.

כאשר שמע בנג'מין דיזראלי על ההסכם, הוא דרש את ביטולו לאלתר ואיים במלחמה, ובתגובה כינס אוטו פון ביסמרק את קונגרס ברלין שהביא לפתרון המשבר הבינלאומי שנוצר. בקונגרס ברלין בוטלו חלק מההסכמות שנתקבלו בחוזה סן סטפנו, שטחה של בולגריה כמדינה עצמאית צומצם והחלק המזרחי שיועד לה הושב לעות'מאנים אשר הקימו בו את מחוז רומליה המזרחית האוטונומי. גם החלק המערבי של תראקיה שהיה אמור להיות חלק מבולגריה נותר בשליטת העות'מאנים. מאידך זכתה רוסיה בשטחים בקווקז ואנגליה קיבלה לרשותה את קפריסין בתמורה לתמיכתה בסולטאן בעת המלחמה. עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה כפי שנקבע בהסכם הקודם וכך גם באשר להעברתה של בוסניה והרצגובינה לפיקוח אוסטרי. קריעת השטחים מהאימפריה המשיכה גם לאחר קונגרס ברלין. באפריקה עברה מצרים לידי בריטניה באופן רשמי בשנת 1882, אף על פי ששנים רבות קודם לכן כבר תיפקדה זו כמדינה עצמאית לכל דבר. ב-6 בספטמבר 1885 סופחה רומליה המזרחית לבולגריה ושנה לאחר מכן הכירו בכך גם העות'מאנים כאשר הסולטאן "מינה" את "נסיך בולגריה" כמושל הכללי של רומליה המזרחית.

עם פרוס המאה ה-20 נותרו ברשות האימפריה העות'מאנית שטחים מצומצמים בלבד באירופה, ובאפריקה שלטה רק בלוב, וגם זאת בעיקר על הנייר. במזרח התיכון הצליחה לשמר את שליטתה במסופוטמיה ובחצי האי ערב. מלחמת קרים ומלחמת רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית, ששוב לא יכלה לנהל את מאבקיה הצבאיים והפוליטיים בגפה ונזקקה לשם כך לעזרתן של מעצמות אירופה האחרות.

ראשית המאה ה-20

סולטאני המאה ה-20	תקופת שלטון
עבדול חמיד השני	1876–1909
מהמט החמישי	1909–1918
מהמט השישי	1918–1922
אבדילמג'יט השני (כח'ליף)	1922–1924

בשנים הראשונות של המאה ה-20 לא התחוללו אירועים דרמטיים באימפריה העות'מאנית, והסולטאן עבדול חמיד השני הגיע לשנת השלושים לשלטונו. אך עד מהרה החלה מערבולת של התרחשויות רוויית מלחמות ומאבקים שהביאה בתוך מספר שנים סוערות לסופה של האימפריה. ב-1906 הקימו הטורקים הצעירים (מצרפתית Jön Türkler) את "מועצת האיחוד והקידמה" (İttihad ve Terakki Cemiyeti). המושג "טורקים צעירים" היה כינוי כללי לקבוצות פרוגרסיביות רבות שהחלו להיווצר בקרב סטודנטים וקציני צבא החל בעשור האחרון של המאה ה-19. הם השתייכו לכל אורחות החיים אך שיתפו ביניהם את התמיכה בשינוי מצבה של המדינה. רוב הטורקים הצעירים הצטרפו למועצת האיחוד והקידמה אך היא לא הייתה למפלגתם בלבד, אלא הפכה לארגון גג של תושבים רבים ברחבי האימפריה, בני לאומים שונים, אשר נפשם קצה במצבה ואשר שאפו לשינוי. בשנת 1907 החליטה הפדרציה המהפכנית הארמנית (ארמנית Հայ Հեղափոխական Դաշնակցութիւն - "האי הגהאפוגהאקאן דשנקצוטיון" ומכאן לעיתים רק ה"דשנקצוטיון") לאחד כוחות עם מועצת האיחוד והקידמה מתוך תקווה שכאשר תשיג האחרונה את השינוי המיוחל, יזכו הארמנים במדינה עצמאית. באותה עת היוו הפדרציה המהפכנית הארמנית ומועצת האיחוד והקידמה את שני הכוחות העיקריים בקרב האופוזיציה לשלטון.

ב-3 ביולי 1908 פרצה הפיכת הטורקים הצעירים במקדוניה. באופן אירוני החלה ההתקוממות בידי כוחות צבא שהיו מעוניינים אמנם בהחזרתה של החוקה לתוקף, אך גם בהשבת יציבותו של המשטר הישן ובשימור הסטטוס קוו, כמו גם בשיפור תנאי העסקתם. אולם ההתקוממות זכתה לתמיכה רחבה בקרב הכוחות המזוינים ובקרב אזרחים והתפשטה ברחבי המדינה. הסולטאן נאלץ להשיב את החוקה על כנה ב-24 ביולי 1908 ולכנס שוב את הפרלמנט, ובכך נפתחה "תקופת החוקה השנייה" (İkinci Meşrûtiyyet Devri). הסולטאן היה לדמות ייצוגית בלבד, וכבר באותה שנה נערכו בחירות לפרלמנט. עם זאת, הסולטאן לא זנח את תוכניתו לשוב ולתפוס את רסן השלטון, וקיפאון בתפקודו של הפרלמנט הצעיר הביא לתסיסה בקרב האוכלוסייה והצבא. ביום 13 באפריל 1909 (או 31 במרץ לפי הלוח היוליאני שנהג אותה עת באימפריה, ומכאן השם הטורקי: "31Mart Vakası" - "תקרית ה-31 במרץ"), פרצה מהפכת נגד מטעמו של הסולטאן. במהלך זה תמכו זרמים שמרניים-מוסלמים אשר קראו להנהגת החוק המוסלמי במדינה, והסולטאן מצידו סיפק את הסחורה והבטיח להיענות לדרישה. ההתקוממות דוכאה בתוך ימים ספורים ולאחר שבועיים לערך הודח הסולטאן ונשלח לגלות בסלוניקי. ב-27 באפריל 1909 הומלך במקומו אחיו מהמט החמישי "רשאד", שהיה לשליט נטול סמכויות מיומו הראשון בתפקיד.

צרותיה של האימפריה לא היו רק מבית. ב-1909 סיפחה אוסטרו-הונגריה את בוסניה והרצגובינה שבה החזיקה דה-פאקטו מאז קונגרס ברלין. חמור מכך, בחמש השנים שנותרו עד מלחמת העולם הראשונה התרגשו על האימפריה שלוש מלחמות שונות, אשר המשיכו וקרעו ממנה שטחים. ב-29 בספטמבר 1911 פלש הצבא האיטלקי למחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה, מעוזיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה, ופתח במלחמת איטליה-טורקיה (טורקית Trablusgarp Savaşı, איטלקית Guerra italo-turca). האיטלקים נהנו משליטה בזירה הימית שבין טורקיה ללוב, ולראשונה בהיסטוריה הוכרעה מלחמה בלוחמה אווירית. באפריל 1912 המלחמה התפשטה והאיטלקים פלשו לרודוס ולאיים הדודקאנסיים בים האגאי, וסיימו בכך את עצמאותם של האיים, זמן קצר לאחר שאלה הכריזו עליה. הסכם שלום נחתם ב-18 באוקטובר 1912, אך הקלות בה הצליחו האיטלקים לכבוש את לוב, עוררה את מדינות הבלקן להתקומם כנגד העות'מאנים, ובטרם הסתיימה מלחמת טורקיה-איטליה, נפתחה מלחמת הבלקן הראשונה.

בינתיים נערכו הבחירות השניות לפרלמנט באיסטנבול ב-1912, ומועצת האיחוד והקידמה זכתה הפעם ב-184 מושבים המקבילים ל-67% מהסך הכל. אולם מושב הפרלמנט היה קצר במיוחד, והממשלה פיזרה אותו ב-5 באוגוסט 1912 במסגרת מצב חירום שהוכרז בשל מלחמת הבלקן הראשונה הקרבה.

במלחמת זו חברו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה והקימו את הליגה הבלקנית, אולם מעבר לכך לא היה ביניהם כל תיאום באשר למהלך המלחמה, וזו הייתה למעשה אוסף של ארבע מלחמות נפרדות שהתחוללו בו זמנית על ידי ארבעה צבאות שונים כנגד אויב משותף. מונטנגרו הכריזה מלחמה על טורקיה ב-8 באוקטובר 1912, ושלוש האחרות הלכו בעקבותיה ב-17 באוקטובר. ב-9 בנובמבר נכנעה סלוניקי לצבא היווני שהקדים את הצבא הבולגרי ביום אחד, ואילו אדירנה נפלה לידי הבולגרים בקרב אדריאנופול (אנ') ב-11 במרץ 1913. הסכם לונדון סיים את המלחמה ב-30 במאי 1913, והעות'מאנים איבדו את צפונה ומערבה של תראקיה שעברה לשליטת בולגריה, את מקדוניה וצפון יוון. עם זאת הצדדים הניצים לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר אופן חלוקת יתר השטחים שנכבשו מטורקיה, וההסכם נתן למעשה גושפנקא למצב בשטח. בולגריה אשר חשה כי לא זכתה בנתח מספק בשלל, פתחה לאחר שבועיים בלבד במלחמת הבלקן השנייה. הפעם תקפו הבולגרים את הסרבים ואת היוונים במטרה לכבוש את סלוניקי אך נחלו תבוסה. הן רומניה והן האימפריה העות'מאנית החליטו לנצל את מצוקתם של הבולגרים ופתחו נגדם במלחמה. ב-23 ביולי 1913 עזבו הבולגרים את אדירנה וזו הושבה לטורקים בלא ירייה בודדת. ב-31 ביולי 1913 נכנסה לתוקפה הפסקת אש כללית, ובמסגרת הסכם בוקרשט מ-10 באוגוסט 1913, איבדה בולגריה את רוב השטחים שכבשה במלחמה הקודמת. ברשותה של האימפריה העות'מאנית ששלטה פעם ביותר ממיליון קמ"ר באירופה נותרה פיסת קרקע אירופית בגודל של כ-20,000 קמ"ר בלבד. שינוי יסודי נוסף באופיה של האימפריה נבע מכך שבלא אירופה, היו רוב נתיניה טורקים או ערבים, ומכוח עובדה זו גם מוסלמים.

בעקבות הפיכה שנערכה בינואר 1913 בראשותו של איסמאיל אנוור פאשה, הוא תפס את רסן השלטון בפועל. ב-1914 התקיימו בחירות לפרלמנט בפעם השלישית, אך הפעם התמודדה רק מועצת האיחוד והקידמה על קולות הבוחרים, וזכתה בכל המושבים. מעתה הונהגה המדינה בידי טריומווירט בו היו חברים שר המלחמה איסמאיל אנוור פשה, שר הפנים מהמט טלעט פאשה (Talat Paşa) ושר הימייה אחמד ג'מאל פאשה (Cemal Paşa). שלושת אלה הוליכו את המדינה אל סופה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

האימפריה העות'מאנית מצטרפת אל מעצמות המרכז

ב-2 באוגוסט 1914 נחתמה ברית סודית בין גרמניה לאימפריה העות'מאנית (Osmanlı-Alman İttifakı), אשר הביאה להצטרפותה של האימפריה למעצמות המרכז. הסולטאן מהמט החמישי רצה כי המדינה תשמור על נייטרליות, אולם לחץ גרמני הביא לתוצאה שונה. בכל אופן, הסולטאן עצמו נמנע מלחתום על ההסכם, דבר שהעיב על הלגיטימיות שלו.

מבחינת האימפריה העות'מאנית החלה מלחמת העולם הראשונה ב-29 באוקטובר 1914 כאשר ספינות עות'מאניות הפגיזו את אודסה ומספר ערים נוספות לחופי הים השחור. המלחמה התנהלה במספר זירות: זירת מסופוטמיה, זירת הקווקז ופרס, זירת הלבנט והמרד הערבי וזירת הדרדנלים. בתחילה האירה ההצלחה פנים לצבא העות'מאני - פלישת כוחות מדינות ההסכמה לגליפולי נהדפה לחלוטין בתחילת ינואר 1916, שלושה חודשים לאחר מכן הסתיים המצור על כות במסופוטמיה בתבוסה מבישה לצבא הבריטי והחזית בחצי האי סיני הייתה סטטית; אך לאחר מכן התהפכו היוצרות, והעות'מאנים נחלו מפלות בכל החזיתות, למעט בחזית הקווקז בה נטלו את היוזמה החל באפריל 1918. המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון.

זירת מסופוטמיה

ערך מורחב – המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה

ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור השאט אל ערב ותוך שבועיים השתלטו על בצרה, תוך שהם מנצלים את הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים שנותרו באזור בגדאד. רק באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה לכיוון בגדאד וקרב משמעותי ראשון בין הצדדים התחולל בחודש נובמבר 1915 סמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד. הקרב הסתיים ללא הכרעה ושני הצדדים נסוגו לשם התארגנות מחודשת. הצבא הבריטי התמקם בעיר כות כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד ב-3 בדצמבר 1915, וארבעה ימים לאחר מכן הגיעו העות'מאנים אל העיר והטילו עליה מצור שנמשך עד סוף אפריל 1916. הבריטים היו נכונים להציע פיצוי של 2 מיליון ליש"ט לטורקים והבטחה שלא לשוב ולהילחם בהם, אם האחרונים יאותו לאפשר לכוחות הנצורים לעזוב את העיר ללא פגע. הטורקים דחו את ההצעה וב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי וכל מפקדיו באזור הוחלפו. הכוחות החלו להתאמן ולהתכונן במשך כמעט שמונה חודשים, עד שההתקפה הבריטית חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נפלה בגדאד לידי הבריטים שנתקבלו בה כמשחררים. המלחמה נכנסה לקיפאון בחודשי החורף, ורק בפברואר 1918 חודשה. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי, והבריטים נכנסו בלא מפריע למוסול ב-14 בנובמבר 1918. המלחמה בזירת מסופוטמיה הסתיימה בכיבושה המלא על ידי הבריטים.

זירת הלבנט והמרד הערבי

ערך מורחב – המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה

הקרבות בזירת הלבנט נפתחו ב-2 בפברואר 1915 כאשר הטורקים, בעידודם של הגרמנים, תקפו את הכוחות הבריטים סמוך לעיר סואץ, הכול במטרה להביא לחסימתה של תעלת סואץ - "עורק החיים של האימפריה הבריטית". ג'מל פאשה, שר הימייה העות'מאני, ניהל את הקרב ממקום מושבו בדמשק, אך ההתקפה שנמשכה יומיים נכשלה, והקרבות בזירה זו פסקו משך למעלה משנה. רק באוגוסט 1916 חידשו העות'מאנים את הלחימה בסיני, ושוב ניגפו ב-5 באוגוסט 1916 לאחר יומיים של לחימה בקרב רומני. הפעם החליטו הבריטים לזנוח את טקטיקת ההגנה על התעלה, ולצאת בהתקפה לרוחבו של סיני. ב-8 בינואר 1917 התקיפו הבריטים את רפיח וכבשו אותה. הצבא הבריטי ניצב בשעריה של ארץ ישראל וממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג' הורתה על המשך ההתקפה לכיוון עזה. שתי התקפות על עזה, הידועות כקרב עזה הראשון ב-26 במרץ 1917 וכקרב עזה השני ב-17 באפריל 1917, הסתיימו בכישלון, והעות'מאנים שהיו פרוסים לאורך קו הגנה מעזה עד באר שבע הדפו את הצבא הבריטי. בתגובה הוחלפו מפקדי הכוח הבריטי ואדמונד אלנבי מונה למפקד המערכה ב-27 ביוני 1917. לאחר ארבעה חודשים שבמהלכם הטעו הבריטים את העות'מאנים לסבור כי הם מתכוונים להתקיף את עזה שוב, הטיל אלנבי 88,000 חיילים למערכה וכבש את באר שבע במהלך קרב באר שבע ב-31 באוקטובר 1917. מיד לאחר מכן פתח אלנבי במערכה שלישית לכיבוש עזה, ולאחר שהעות'מאנים נסוגו, כבש אותה במהלך קרב עזה השלישי ב-7 בנובמבר 1917. ההגנה העות'מאנית התפוררה וב-9 בדצמבר 1917 נכנס אלנבי לירושלים.

במקביל לאירועים אלה, ב-1916, פרץ המרד הערבי בחצי האי ערב בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי ובעידוד הבריטים. קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב, ולזכותו נזקפו ריתוק הכוחות העות'מאנים לעיר מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית. ב-6 ביולי 1917 הוביל לורנס את הערבים לכיבוש עקבה, ולאחר מכן אף סייע במספר הזדמנויות לאלנבי בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה, בעיקר בדרך של התקפות פגע וברח.

לאחר כיבוש ירושלים התייצבה החזית לאורך קו שתי העוג'ות, קו הדמיוני הנמתח בין העוג'א המזרחית (ואדי עוג'א מצפון ליריחו) לבין העוג'א המערבית (נחל הירקון). רק ב-19 בספטמבר 1918 נפרץ הקו ובחסות תרגיל הטעייה התקדמו כוחותיו של אלנבי צפונה דרך מגידו לעמק יזרעאל, עפולה ובית שאן. בתוך כמה ימי לחימה בקרב שנודע לימים כקרב מגידו הבקיעו הבריטים את דרכם דרך קווי ההגנה של הצבא העות'מאני בפיקודו של אוטו לימן פון סנדרס, ובסיוע חיל האוויר הבריטי ששיתק את קווי התקשורת והפציץ שיירות טורקיות נסוגות. הצבא העות'מאני חדל לתפקד ככוח צבאי לוחם והתפזר לכל עבר. כוחות אוסטרלים נכנסו לדמשק ללא התנגדות ב-30 בספטמבר 1918, ולמחרת נכנע הצבא הטורקי באופן רשמי. בכך באו אל סופן 400 שנות שלטון עות'מאני בלבנט.

זירת הקווקז ופרס

מטרתם המוצהרת של הרוסים הייתה להשתלט על איסטנבול, מצרי הבוספורוס והדרדנלים, ביתיניה ועל חלקים מתראקיה. העות'מאנים מצידם ביקשו להשיב לעצמם את אבדותיהם בקווקז במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). תקיפת הרוסים החלה בשלהי 1914 והם הביסו את העות'מאנים בקרב סריקמיש (Sarıkamış) (אנ') בנפת קארס בסוף דצמבר 1914 ובתחילת ינואר 1915. רק עשירית מהכוח העות'מאני הצליח לסגת בשלום. בעקבות תבוסה זו נאלצו גם כוחות עות'מאנים שכבשו את טבריז בצפון מערב-פרס לסגת לאחר כיבוש קצר ימים. בשנת 1915 נע קו החזית קדימה ואחורה. הרוסים חידשו את התקפתם לקראת האביב והשתלטו על ואן בחודש מאי 1915 לאחר שהארמנים המתקוממים בעיר מסרוה לידיהם. בעקבות כך ועקב חששות להתקוממות ארמנית נוספת, הורה שר הפנים מחמט טלאט פאשה על גירוש הארמנים לסוריה במסגרת "חוק הטרנספר" (Tehcir) אשר נכנס לתוקפו ב-1 ביוני 1915. בכך החלה הגלייתם של הארמנים מתחומי אסיה הקטנה ולאחר מכן התפתחה לרצח עם. מעשי טבח נעשו גם באשורים ובתושביה היוונים של אסיה הקטנה. ביולי 1915 כבשו העות'מאנים את ואן מידי הרוסים בשנית, אך אלו שבו אליה באוגוסט. יתר על כן, בהתקפת פתע בשיאו של החורף כבשו הרוסים את ארזורום בפברואר 1916. עתה החל הצבא הרוסי להתקדם לתוככי אנטוליה - טרבזון נכבשה בחודש אפריל 1916 וארזינג'אן שעל נהר הפרת נפלה ב-2 ביולי 1916. קרבות עזים התחוללו סביב ימת ואן ומוש וביטליס עברו מיד ליד, עד שהרוסים שבו ותפסו אותן בסתיו 1916.

חלקם של הרוסים במערכה החל להצטמצם בשל מצב התוהו שהשתלט על רוסיה לאחר מהפכת פברואר, והעות'מאנים מצידם היפנו כוחות מזירה זו לזירות מסופוטמיה והלבנט. במשך שנת 1917 הלך הצבא הרוסי בן חצי מיליון החיילים והתפזר, עד שבראשית 1918 נותרו ממנו כמה אלפי חיילים וכמאתיים קצינים. ב-3 במרץ 1918 נחתם הסכם ברסט-ליטובסק ולפיו פרשה רוסיה מהשתתפותה במלחמת העולם הראשונה. בקווקז ויתרה רוסיה על כל השטחים שנמסרו לה מכוחו של קונגרס ברלין. קארס, ארדהאן ובתומי (כיום בגאורגיה) נמסרו לאימפריה העות'מאנית, וכל אזור דרום הקווקז הוכר כרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז. הכוחות העות'מאנים שבו והשתלטו בקלות על טרבזון, ארזורום, קארס, ואן ובתומי בהתאם להסכם. עם זאת, הפדרציה שקמה בקווקז התפרקה כבר במאי 1918 לשלוש ישויות נפרדות – הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן, ועד מהרה התחדש מצב הלחימה בין האימפריה העות'מאנית לבין הארמנים והגאורגים. העות'מאנים מצידם הקימו את צבא האסלאם בהוראתו של שר המלחמה איסמאיל אנוור פאשה במטרה להמשיך במלחמה בקוקז ולהגיע עד באקו; ואילו הגאורגים והארמנים מאידך סירבו להכיר בתנאי הסכם ברסט-ליטובסק. שורה של קרבות שברובם ניצחו העות'מאנים הובילה להסכם בתומי ב-4 ביוני 1918 שסיים את מצב הלוחמה עם ארמניה, אם כי כוחות ארמנים פורשים המשיכו להילחם בעות'מאנים גם לאחר מכן. עם תום המלחמה ב-30 באוקטובר 1918 היה הקווקז לזירה היחידה, למעט הדרדנלים, בה הגיעה האימפריה העות'מאנית להישגים צבאיים בני קיימא.

זירת הדרדנלים

הקרב בזירת הדרדנלים, הידוע יותר בשם "קרב גליפולי" (טורקית Çanakkale Savaşları, אנגלית Battle of Gallipoli) היה ניסיון של כוחות בריטיים בסיוע צרפתי לפלוש לחצי האי גליפולי שממערב לדרדנלים במטרה לפתוח את הנתיב הימי לרוסיה ולהשתלט על איסטנבול. הניסיון כשל והותיר כ-131,000 חיילים הרוגים ו־262,000 פצועים בשני הצדדים. ב־19 בפברואר 1915 החלה המתקפה הראשונה על הדרנלים כאשר צי מלחמה גדול של ספינות בריטיות וצרפתיות הפציצו ארטילריה עות'מאנית לאורך החוף. מתקפה ימית חדשה במצרים החלה ב־18 במרץ 1915, אך מתוך 16 ספינות מלחמה בריטיות וצרפתיות טבעו שלוש ושתיים נפגעו קשות.

לאחר הכישלונות של התקיפות הימיות היה ברור כי המטרה לא תושג בלא הפעלת כוחות קרקעיים, והפלישה החלה ביום 25 באפריל 1915 בשתי נקודות עיקריות - עיקר הכוח הבריטי נחת בכף הֶלֶס בדרומו של חצי האי וכוחות אנזא"ק פלשו אל גבאטפה במערבו. כוח צרפתי קטן נוסף נחת בחוף המזרחי של גליפולי מכיוון המצרים עצמם. עיקר המאמץ התרכז בכף הלס אך במשך שלושה חודשים כמעט שלא הושג דבר. קו החזית נע צפונה ודרומה לאורך מאות מטרים בלבד וגבה מחיר נורא של חיי אדם בשני הצדדים. תקוותם של הבריטים לניצחון מהיר התפוגגה אל מול ההגנה העקשנית של הצבא העות'מאני בפיקודו של הגנרל הגרמני אוטו לימן פון סנדרס.

בחודש אוגוסט 1915 הוחלט להעביר את עיקר המאמץ לאזור בו לחמו כוחות אנזא"ק וב-6 באוגוסט 1915 נחתו כוחות בריטים נוספים במפרץ סוולה (Suvla), כ-8 ק"מ מצפון לכוחות אנזא"ק. בשורה של קרבות קשים שנמשכו במשך כל חודש אוגוסט לא הושג דבר. הצבא העות'מאני ספג אומנם אבדות כבדות אך בהנהגתו של קצין צעיר בשם מוסטפא כמאל (לימים מוסטפא כמאל אטאטורק), כוחות מדינות ההסכמה לא הצליחו להתקדם מעבר לראש הגשר הראשוני. הפיקוד הבריטי החל לשקול את פינוי הכוחות מחצי האי ומשימה זו שהייתה היחידה שהצליחה בכל הלחימה הכושלת בזירת הדרדנלים הושלמה ב-9 בינואר 1916. למרות המחיר הכבד נחשבו הקרבות בזירת הדרדנלים להצלחה ראשונה במעלה של הצבא העות'מאני אשר הצליח להדוף את הפלישה לחלוטין.

לאחר המלחמה: סופה של האימפריה

האימפריה העות'מאנית סיימה את חלקה במלחמת העולם הראשונה עם החתימה על הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון. למרות שהאימפריה איבדה את כל שטחיה במזרח התיכון, נותרה אסיה הקטנה כולה בשליטתה ביום הפסקת האש. הצבא הבריטי עצר בתחומי סוריה ועיראק של ימינו בדרום, ובמזרח אנטוליה הצליח הצבא העות'מאני להשתלט על כל השטח שהופקר על ידי צבא רוסיה ב-1917 ואף המשיך והגיע עד לקווקז לקראת מחצית 1918.

עם זאת, רוב כוחה הצבאי של האימפריה היה כלא היה, האוכלוסייה הכפרית באנטוליה הצטמצמה בכ-40%, ומבחינה פוליטית הייתה האימפריה לסוס מת. בין היתר איפשרה הפסקת האש למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה ואף להחזיק עמדות תצפית ושליטה לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים. משמעותו של תנאי זה הייתה כי איסטנבול, בירת האימפריה, הפכה לשטח כבוש. ב-13 באוקטובר 1918 הגיע שלטונה של מועצת האיחוד והקידמה לסופו עם התפטרותה של הממשלה, ושלושת חברי הטריומווירט נמלטו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר 1918 ויצאו לגלות. כוח צבאי צרפתי נכנס לאיסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. בדצמבר 1918 הוקם מינהל צבאי בעיר וזה החל לחפש אחר פושעי מלחמה על מנת להעמידם לדין בגין פשעים כנגד הארמנים והיוונים.

בתי הדין הצבאיים הוקמו תחילה באיסטנבול עצמה ופעלו מ-28 באפריל 1919 ועד 29 במרץ 1920. לאחר מכן הם פוזרו, ותחתיהם הוקם בית-משפט בינלאומי במלטה, שלטיפולו הועברו המקרים החמורים יותר. עם זאת ההליך המשפטי העות'מאני היה מוטה במידה כזו שבית-המשפט הבינלאומי לא היה מוכן לייחס אמינות כלשהי לממצאיו. זכותם של נאשמים לחקור נגדית את עדי התביעה לא הוכרה בחוק העות'מאני, עדויות נתקבלו מפי השמועה, ראיות שלא נמצאה להן אסמכתה קבילה התקבלו על ידי בית הדין כ"חומר אנונימי" וחלק מהראיות היו מזויפות בעליל. בין מרץ 1919 ועד אוקטובר 1920 הוחזקו קצינים בכירים, פוליטיקאים, אנשי מינהל ואינטלקטואלים עות'מאנים במעצר במלטה, והמתינו למשפטיהם תוך שהבריטים מחפשים אחר ראיות נגדם. במקרים מסוימים נמשכו תקופות המאסר עד שלוש שנים, והנאשמים זכו לכינוי "גולי מלטה". סך הכול הוצאו 145 פקודות מעצר אם כי חלקן, ובין אלה גם זו של מוסטפא כמאל, לא בוצעו מעולם בשל כך שניתנו בהיעדר. אחרוני הגולים שבו לטורקיה עד שנת 1922.

החלטותיה הראשונות של ועידת פריז, שהתכנסה בהפסקות החל ב-18 בינואר 1919 ועד 20 בינואר 1920, החלו מיושמות ב-15 במאי 1919 עם כיבושה של איזמיר בידי הצבא היווני. במקביל נחת כוח איטלקי באנטליה שבדרום אסיה הקטנה, וכוח בריטי החל להתמקם בחופי הים השחור בצפונה.

הבחירות האחרונות לפרלמנט העות'מאני נערכו בדצמבר 1919 תחת שלטון הכיבוש שהתקיים מכוח הפסקת האש. רוב 140 חברי הפרלמנט הרביעי והאחרון של האימפריה נמנו על "מפלגת ההגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" (Anadolu ve Rumeli Müdafaa-i Hukuk Cemiyeti) בראשותו של מוסטפא כמאל, כשהוא עצמו נותר באנקרה. למרות שפרלמנט זה היה קצר ימים, הוא לא הכיר בכיבוש הבירה, ואף הספיק לקבל שש החלטות חשובות אשר זכו לשם הכולל "מיסק-אה מילי" (Misak-ı Millî - "שבועת הלאום"). ההחלטות שפורסמו ביום 12 בפברואר 1920, התייחסו לגבולותיה העתידיים של טורקיה, והיו לבסיס לדרישותיה העתידיות לקראת חתימת הסכם לוזאן ב-1923:

• עתיד השטחים הכבושים שרוב אוכלוסייתן ערבית יוכרע במשאל עם, אך השטחים שלא נכבשו ואשר בהם מתגוררת אוכלוסייה טורקית מוסלמית הם ביתה הלאומי של האומה הטורקית.
• עתידן של קארס, ארדהאן ובתומי יוכרע במשאל עם.
• גורלה של תראקיה המערבית יוכרע על ידי תושביה.
• יש להבטיח את ביטחונם של איסטנבול ואזור ים השיש. זכויות השיט והסחר החופשי במצרי הבוספורוס והדרדנלים יוכרעו על ידי טורקיה והמדינות האחרות הנוגעות בדבר.
• זכויות המיעוטים בטורקיה יובטחו ובלבד שזכויותיהם של מיעוטים מוסלמים במדינות השכנות יזכו להגנה.
• על המדינה להיות חופשית ועצמאית וכל ההגבלות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות יוסרו.

פעולתו העצמאית של הפרלמנט לא נשאה חן בעיני מינהל הכיבוש, ובליל 15 במרץ 1920 החלו כוחות בריטים להשתלט על בניני מפתח בעיר וכן עצרו חמישה חברי פרלמנט. ב-18 במרץ 1920 התכנס הפרלמנט העות'מאני בפעם האחרונה ומחה על מעצר חבריו, וב-5 באפריל 1920, תחת לחץ המינהל הצבאי, הורה הסולטאן מהמט השישי על פיזורו של הפרלמנט. הסולטאן היה לבובה בידי המינהל הצבאי ואיסטנבול הייתה לאזור כבוש דה-יורה.

ב-10 באוגוסט 1920 חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם סוור (טורקית Sevr Antlaşması, אנגלית Treaty of Sèvres) שנוסח בעקבות ועידת סן רמו. ההסכם השלים את חלוקתה של אסיה הקטנה בין המדינות המנצחות. צרפת ובריטניה קיבלו את מרבית המזרח התיכון וחלקים מאסיה הקטנה. כמו כן קיבלו חזקה משותפת באיסטנבול ובאזור המצרים. מבחינת שתי המעצמות גם יחד, הן השיגו את כל אשר יחלו לו ואשר הונצח ביניהן בסוד בהסכם סייקס–פיקו. איטליה ויוון קיבלו את מרבית אנטוליה, אך התנגדות טורקית כפתה על היוונים נסיגה משם, בזמן שהאיטלקים לא היו מסוגלים לבסס את שלטונם. הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה נוצרה במזרח טורקיה, אך הצבא האדום פלש אליה ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות. עוד הוכרז על הקמת אזור כורדי אוטונומי אך ניסיונותיו לממש את עצמאותו דוכאו על ידי הטורקים.

קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים, אם כי מקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה בחודש מאי 1919. במקביל לכיבוש בירתה וחלוקת כל שטחה של האימפריה, החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית בעיר קטנה בשם אנקרה מרחק מאות קילומטרים מאיסטנבול. בד בבד עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון, נוסדה, בניצוחו של מוסטפא כמאל, "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" (Türkiye Büyük Millet Meclisi - TBMM) ביום 23 באפריל 1920. האספה עתידה להפוך לפרלמנט של טורקיה ומוסטפא כמאל לאבי האומה הטורקית המודרנית. בתוך שלוש שנים הדפו הטורקים את הכוחות הזרים מאסיה הקטנה ומתראקיה ומוסד הסולטנות בוטל ב-1 בנובמבר 1922. הסולטאן האחרון, מהמט השישי נשלח גם הוא לגלות מלטה ב-17 בנובמבר 1922, ויורשו אבדילמג'יט השני והשליט ה-37 והאחרון של האימפריה, שימש כח'ליף בלבד מעט יותר משנה, עד שב-3 במרץ 1924 בוטל גם מוסד הח'ליפה. הסכם לוזאן שהתקבל ב-24 ביולי 1923 הכיר בריבונותה של הרפובליקה הטורקית ובגבולותיה.

יהא המועד המדויק אשר יהא, למעלה מ-600 שנות עצמאות עות'מאנית שהחלה בשנת 1299 באו לסיומן בשנים הסוערות שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

ראו גם

• מלחמת העצמאות של טורקיה
• שליטי האימפריה העות'מאנית
• ירושלים בתקופה העות'מאנית
• התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
• צבא האימפריה העות'מאנית
• השיח ההיסטוריוגרפי אודות הקמתה של האימפריה העות'מאנית

לקריאה נוספת

• אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1985.
• רוני צירינסקי, איך נהיו העוסמאנים עוסמאנים?, ג'מאעה, כרך י"ג, תשס"ה (2005), עמ' 11–40.

קישורים חיצוניים

• ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית 1299–1922, סרטון באתר יוטיוב, 19 באפריל 2021

היסטוריה של טורקיה
תקופת האבן	צ'טלהויוק • גבקליטפה • הג'ילר • צ'איאונו	טורקיה
תקופת הברונזה	טרויה • הממלכה החתית הקדומה • האימפריה החתית • ארסלנטפה
תקופת הברזל	אוררטו • הממלכות החתיות החדשות • פריגיה • לידיה • קאריה • ליקיה • איוניה
	אסיה הקטנה בתקופת הממלכה האחמנית • אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית • אסיה הקטנה בתקופה הרומית
ימי הביניים	האימפריה הביזנטית • סולטנות רום • האימפריה של טרפזונטס • האימפריה של ניקאה • האימפריה הלטינית • הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה
	האימפריה העות'מאנית
הרפובליקה הטורקית	מלחמת העצמאות של טורקיה • תקופת המפלגה הבודדת • התקופה הרב-מפלגתית
פורטל טורקיה