המזרח התיכון

המזרח התיכון
מפה מדינית של מדינות ההגדרה המצומצמת למזרח התיכון
מפת דרום הלבנט: מדינת ישראל, ולידה מדינות ערב שוכנות כגון לבנון, ירדן, מצרים ועוד

המזרח התיכון (באנגלית: The Middle East) הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי בדרום-מערב אסיה הכולל בתוכו את חצי האי ערב, הסהר הפורה, פרס, ואסיה הקטנה. שטח המזרח התיכון לפי ההגדרה המצומצמת הוא 7,302,680 קמ"ר. נכון לשנת 2024 מתגוררת בשטח זה אוכלוסייה של 489,689,549 אנשים. לפי ההגדרה הרחבה יותר כולל המזרח התיכון גם את מדינות צפון-אפריקה.

אטימולוגיה

המונח "המזרח התיכון" נטבע לראשונה באנגלית ("The Middle East"), ככל הנראה בשנת 1850, על ידי ממשלת הודו הבריטית; נקודת המבט בהגדרה זו הייתה בריטית, שישבה ממערב למרבית שטחי אירואסיה ואפריקה. באותו הזמן, מונח זה היה מעורפל וחסר הגדרה חד-משמעית[1]. בספטמבר 1902 השתמש אלפרד תייר מהן – אז קפטן בצי של ארצות הברית ומחבר ידוע של חיבורים על היסטוריה ואסטרטגיה ימית – במושג "המזרח התיכון" כדי לדון בצרכים הביטחוניים של בריטניה במפרץ הפרסי ובתעלת סואץ. במאמרו, שפורסם בירחון הבריטי The National Review התייחס מהן למושג כמושג חדש פרי יצירתו וטען כי הוא לא שמע עליו לפני כן.[2][3][4][5]. המאמר תפס את תשומת ליבו של ולנטין שירול (אנ'), עורך חדשות החוץ של "הטיימס", שהדפיס אותו מחדש וכתב סדרה של מאמרים בשם "השאלה המזרח-תיכונית" וב-1903 פרסם ספר בשם "שאלת המזרח התיכון".[2] לאחר שהסתיימה הסדרה המשיך "הטיימס" להשתמש בביטוי והסיר ממנו את המירכאות. עם זאת, המונח בהגדרתו זו עדיין לא היה נפוץ עד סוף שנות ה-30. עד אז היה נהוג להתייחס אל טורקיה והחוף המזרחי של הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל ובמידה פחותה אל מצרים) בשם "המזרח הקרוב", "המזרח הרחוק" התמקד באזור סין, ואילו "המזרח התיכון" התמקד אז באזורים בין המזרח הקרוב למזרח הרחוק (במובן מסוים מדובר על האזור שמכונה כיום דרום אסיה)[6].

בשנת 1939 הקימה האימפריה הבריטית את פיקוד המזרח התיכון, שמושבו היה בקהיר. לאחר זמן קצר, זכה המונח "המזרח התיכון" לשימוש נרחב באירופה ובארצות הברית, והוא אף נכנס לשימוש בלשונם של עמי המזרח התיכון עצמם[7][8].

אירוצנטריות

היו שביקרו[דרושה הבהרה] את המונח "מזרח תיכון" בדבר האירוצנטריות הנודפת ממנו: המזרח התיכון הוא אמנם "מזרח" רק ביחס לנקודת הראות המערב-אירופית (לרוב בריטית). עבור ההודים, האזור שוכן במערב, ועבור הרוסים - בדרום. שם התואר "תיכון" אף הוא יצר בלבול מסוים. לפני מלחמת העולם הראשונה, המונח המקובל לתיאור חבל הבלקן והאימפריה העות'מאנית היה "המזרח הקרוב", ואילו "המזרח התיכון" התייחס לפרס, אפגניסטן ולעיתים מרכז אסיה, טורקסטן והקווקז. לעומת זאת, "המזרח הרחוק" מתייחס למדינות מזרח אסיה, היינו סין, יפן, קוריאה, הונג קונג, טאיוון וכו'.

לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית ב-1918, דעך השימוש במונח "המזרח הקרוב", שעה ש"המזרח התיכון" הלך וקיבל משמעות נרדפת לעולם הערבי. עם זאת, דיסציפלינות אקדמיות שונות מוסיפות להשתמש במונח "המזרח הקרוב", לרבות ארכאולוגיה והיסטוריה עתיקה, המתמקדות בחקר תרבויות המזרח הקרוב הקדום.

מונחים חלופיים

במובנים אחדים יש בערפול סביב המונח "מזרח תיכון" משום יתרון, שכן הוא מאפשר את המשך השימוש בכינוי גם תחת נסיבות ומצבים מדיניים משתנים. עם זאת, ישנם גאוגרפים המתנגדים למונח זה, ומעדיפים להשתמש במונח "דרום-מערב אסיה" כחלופה. מונח זה לא זכה לפופולריות רבה בחוגים מדיניים, ציבוריים ותקשורתיים כאחד. חלופות אחרות כוללות: "מערב אסיה" - ביטוי מקובל בהודו לתיאור האזור; "המזרח התיכון-צפון אפריקה" (אנ'), שיש המשתמשים בו כדי להתייחס לאזור שבין מרוקו לפקיסטן. מדינות קבוצת השמונה משתמשות לעיתים במונח "המזרח התיכון הגדול" בהתייחסן לכל מדינות הליגה הערבית (כולל החברות האפריקניות), כמו גם טורקיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וישראל. מונחים המתייחסים לאסיה בלבד זוכים לביקורת כיוון שאינם מתייחסים למצרים וליתר מדינות צפון אפריקה.

הגדרת השטח המקובלת היום

המזרח התיכון הוא השטחים שממזרח, מדרום ומצפון-מזרח לים התיכון ועד למפרץ הפרסי. המזרח התיכון הוא תת-אזור באפריקה-אירואסיה, ובאופן ממוקד יותר - אסיה, חלק קטן באירופה וחלק בצפון אפריקה.

שלוש התרבויות הראשיות במזרח התיכון היום הן התרבות הערבית, הפרסית והטורקית. במסגרתן התפתחו שלוש שפות וישויות אתניות שונות, היינו הפרסים והכורדים, הטורקים והערבים. הדת השלטת באזור היום היא דת האסלאם. דתות אחרות, כמו הדת היהודית, הנוצרית, הדרוזית ועוד, מהוות מיעוט במזרח התיכון. בישראל הנמצאת בדרום מערב החלק האסיאתי מרוכזת הקהילה היהודית הגדולה בעולם - אך גם בה יש ציבור ערבי (בעיקר מוסלמי) גדול.

רוב ההגדרות בדבר מהותו של המזרח התיכון מתייחסות לאומות בדרום-מערב אסיה, מאיראן ועד מצרים. לפיכך, מצרים, השוכנת ברובה בצפון-מזרח אפריקה (מלבד חצי האי סיני האסייתי), נתפסת כמדינה מזרח תיכונית. מדינות המגרב (לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה), הנעדרות קשרים אסייתיים, הולכות ונתפסות כמהוות תת-אזור נפרד למזרח התיכון, צפון אפריקה.

אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המצומצמת (המקובלת) למזרח התיכון:

בנוסף בשטח זה נכללת גם הטריטוריה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת אקרוטירי ודקליה של הממלכה המאוחדת, וכן השטחים השנויים במחלוקת מבחינת ההכרה הבינלאומית: כורדיסטן הסוריתכורדיסטן הסורית כורדיסטן הסורית, כורדיסטן העיראקיתכורדיסטן העיראקית כורדיסטן העיראקית, הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסיןהרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ו־הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית.

להלן טבלת שטח מדינות המזרח התיכון (בקמ"ר), הצפיפות (אנשים לקמ"ר) וכמות האוכלוסייה בכל אחת מהן:

מדינה שטח (קמ"ר) צפיפות (אנשים לקמ"ר) אוכלוסייה
מצרים 1,010,407 114 114,484,252
לבנון 10,452 499 5,219,044
סוריה 185,180 131 24,348,053
ישראל 22,072 448 9,311,652
טורקיה 783,562 110 86,260,417
ירדן 89,342 127 11,384,922
עיראק 437,072 106 46,523,657
איראן 1,648,195 54 89,809,781
כווית 17,818 244 4,349,380
ערב הסעודית 2,149,690 17 37,473,929
איחוד האמירויות הערביות 83,600 115 9,591,853
תימן 527,968 67 35,219,853
עומאן 309,500 15 5,467,192
בחריין 765 1,959 1,498,712
קטר 11,586 236 2,737,061
הרשות הפלסטינית 6,220 883 5,494,963
קפריסין 9,251 137 1,268,467
סה"כ 7,302,680 67 489,689,549

אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המורחבת למזרח התיכון (מבחינה תרבותית):

בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים: סומלילנדסומלילנד סומלילנד ו-סהרה המערביתסהרה המערבית סהרה המערבית

אלו המדינות במרכז אסיה ובמערב אסיה אשר קרובות תרבותית ולשונית לעמי המזרח התיכון:

מרכז אסיה:

מערב אסיה:

בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים: אבחזיהאבחזיה אבחזיה ו-דרום אוסטיהדרום אוסטיה דרום אוסטיה

דמוגרפיה

237 מיליון מתושבי המזרח התיכון הם ערבים, והם מהווים את רוב תושבי המזרח התיכון (48%).[9] בנוסף להם מתגוררים במזרח התיכון עשרות מיליוני טורקים, פרסים, כורדים ואזרים (ללא תושבי אזרבייג'ן), בנוסף למיליונים בודדים של יהודים ואשורים. במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של חצי האי קרים, יוונים וטורקמנים. קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים ואפגנים. מבחינה דתית 95% מהאוכלוסייה במזרח התיכון היא מוסלמית. מתוכם 70% הם סונים ו-30% הם שיעים.

להלן טבלה המראה את התפתחות האוכלוסייה במזרח התיכון[9]. 60% מאוכלוסיית המזרח התיכון גרה במצרים, טורקיה ואיראן.

שנה אוכלוסייה צפיפות (נפש לקמ"ר) שיעור צמיחה
2024 489,689,549 67 1.38%
2023 483,004,121 66 1.31%
2020 464,536,544 64 1.66%
2015 427,757,193 59 2.12%
2010 385,191,583 53 2.33%
2005 343,359,351 47 2.02%
2000 310,635,734 43 2.15%
1995 279,293,791 38 2.41%
1990 247,909,018 34 2.91%
1985 214,745,336 29 3.19%
1980 183,510,845 25 2.91%
1975 158,955,840 22 2.78%
1970 138,570,667 19 2.85%
1965 120,422,415 17 2.83%
1960 104,718,009 14 2.66%
1955 91,820,967 13 2.46%
1950 81,301,077 11 2.58%

דתות

הדת הדומיננטית במזרח התיכון היא האסלאם (חמישית מהמוסלמים בעולם חיים במזרח התיכון). אחד מהמקורות לסכסוכים במזרח התיכון הוא המחלוקת בין שני הזרמים העיקריים שבאסלאם: הסוני והשיעי. הזרם הסוני הוא הזרם הגדול ביותר של האסלאם ושולט ברוב המדינות במזרח התיכון. ריכוזי האוכלוסייה השיעית הגדולים נמצאים בעיראק (60-65%), איראן (90-96%), לבנון (25-35%), הזיידים בתימן (55%) ובחריין (75-80%). קהילות מיעוט שיעיות נמצאות גם בטורקיה ככת עלווים (20-25%), ערב הסעודית (10-15%), וסוריה (15%). אף על פי ששני זרמים אלה מסכימים על יסודות האסלאם ועל הקוראן, הם נמצאים בסכסוך על הובלת הדת אחרי מותו של הנביא מוחמד.

חוץ מהאסלאם, דתות נוספות ממוצא שמי נפוצות באזור, כמו נצרות ויהדות. לדוגמה: 41% מתושבי לבנון הם נוצרים. למרות זאת, כוחה של הנצרות ירד עם השנים. כיום הנוצרים הם 5% מאוכלוסיית המזרח התיכון, לעומת 20% בתחילת המאה ה-20. מספרם של הנוצרים במזרח התיכון יורד עקב גורמים כגון שיעורי ילודה נמוכים בהשוואה למוסלמים, הגירה נרחבת ורדיפה אתנית ודתית. בנוסף, מהומות פוליטיות היו וממשיכות לתרום באופן עיקרי להגירת נוצרים אל מחוץ למולדותיהם. ההתפשטויות האחרונות של אידאולוגיה ג'יהאדיסטית והסלפית, זרות לערכים הסובלניים של הקהילות הנוצריות. על כן מסיבות אלו, ירדה מאוד נוכחותן של הנוצרים במזרח התיכון, כאשר כיום רוב הנוצרים באזור הם הקופטים במצרים.

הדתות השוליות יותר באזור הן הדת הדרוזית, היהודית, הבהאית, הזורואסטריות, היזידית, והשבאקיות. בימי העת העתיקה האזור היה ביתן של דתות ופולחנים רבים, למשל, הדתות הכנעניות, הדתות המסופוטמיות, הדת שהתפתחה במצרים העתיקה, והמניכאיזם.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון

המזרח הקרוב הקדום

דברי ימי האזור המכונה בימינו המזרח התיכון מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בת יותר מ-5000 שנים. אחת הקדומות שבציווילזציות המזרח־תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 2400 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים, אכדים, כנענים ואחרים יסדו ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה ציוויליזציה מתקדמת יותר על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

המזרח התיכון הערבי

לנוכח ההשפעה המאחדת שהייתה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני־רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו מהעיר מדינה למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירה דתה לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי־דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, שבה פרס כגורם עצמאי במידת מה, באמצה זרם דתי אחר, האסלאם השיעי, נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי־אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

שלטון טורקי, צלבני ומונגולי

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדאד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.

פיצול זה אפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 האפיפיור אורבנוס השני קרא לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, אז נכבשה על ידי צלאח א דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

במהלך המאה ה-13 הגיעו מסעות צבאיים של האימפריה המונגולית למזרח התיכון, וכבשו שטחים נרחבים בהם שטחי איראן ועיראק המודרניות, סוריה וחלקים מאסיה הקטנה. שושלות מונגוליות המשיכו לשלוט בצפון מזרח המזרח התיכון במשך כ-200 שנים עד שלבסוף הורחקו השליטים המונגולים מזרחה על ידי פדרציית השבטים אק קויונלו[10].

בתקופה העות'מאנית

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק וחלקים מאיראן בשליטת האימפריה הספאווית נכבשו ב-1515, סוריה וארץ ישראל ב-1516 ומצרים ב-1517, במה ששם קץ לשושלת הממלוכית. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בחלקים ניכרים ממנו במהלך 400 השנים הבאות.

שלטון אירופאי

בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית־עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, אשר הצטרפו לציר הגרמני־אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית את החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו מאמציהם בחזית המזרחית בהוצאתה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימיות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין בן עלי שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916) בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל־ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.

המאה ה-20

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עמוד ראשי
 ראו גם – סכסוכים במזרח התיכון בעידן המודרני

החל מאמצע המאה ה-20 ניצב המזרח התיכון במרכז הפוליטיקה הבינלאומית, ובמובנים רבים נחשב היום לאזור הרגיש ביותר - אסטרטגית, כלכלית, פוליטית, תרבותית ודתית - בעת המודרנית. במזרח התיכון ישנם מאגרים עצומים של נפט גולמי (ראו נפט במזרח התיכון); בו נוסדו שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם), וזהו גם כיום מרכזן הרוחני של שתיים מהן; וקורותיו רצופים סכסוכים לאומיים מרים, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי.

אירועים חשובים בראשית המאה ה-20 במזרח התיכון היו מלחמת העולם הראשונה שהובילה לנפילת האימפריה העות'מאנית ב-1917 והקמת ממלכות ערביות תחת השפעה מערבית לצד מדינות מנדט שנשלטו על ידי בריטניה וצרפת, על פי החלוקה ביניהן במסגרת הסכם סייקס–פיקו. במהלך המלחמה אירע רצח העם הארמני.

בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל חל גידול ניכר ביישוב היהודי בארץ ישראל, דבר שהוביל להתנגשויות אלימות עם הערבים המקומיים. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, קמה ב-1948 מדינת ישראל. הקמתה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי, הובילה ליצירת הסכסוך הישראלי-ערבי שהתבטא במספר מלחמות בין מדינת ישראל למדינות ערב, במקביל לסכסוך הישראלי-פלסטיני שהתבטא בפעולות טרור ולוחמה אסימטרית לאורך המאה ה-20.

מלחמת העולם השנייה לא הביאה שינויים מדיניים משמעותיים במזרח התיכון. במהלך המלחמה השתלטו כוחות הברית על איראן ועיראק (בהן היו משטרים שאהדו את הנאצים) כדי למנוע את נפילתן בידי הנאצים והשתלטו על לבנון וסוריה בהן שלט משטר וישי.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועם התהוות המלחמה הקרה, חיזרו ארצות הברית וברית המועצות אחרי מדינות שונות שהיו נוחות להשפעה באזורים שונים בעולם וגם במזרח התיכון. בישראל, תמכה מפלגת מפא"י בחבירה למדינות המערב הליברליות בעוד מפ"ם תמכה בחבירה לברית המועצות הקומוניסטית. תמיכתה של ישראל בהחלטת או"ם הקשורה במלחמת קוריאה היוותה צעד ראשון בהתרחקות ישראל מברית המועצות והתקרבותה לארצות הברית. ב-1955 יזמה ארצות הברית את ברית בגדאד, במטרה ליצור חיץ שיבלום את התפשטות הקומוניזם למזרח התיכון. בדיעבד, לא הועילה הברית משום שמצרים הובילה ברית נגדית עם סוריה וסעודיה, אליהן הצטרפו ירדן ותימן. בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, נסוגה ארצות הברית מהבטחתה לסייע במימון סכר אסואן ונאצר הודיע על הלאמת תעלת סואץ. מצרים החלה במגמת התקרבות לגוש המזרחי (ביטוי לכך אפשר למצוא בסיוע שהעניקה ברית המועצות למצרים בהקמת סכר אסואן). ב-1958 התרחשה הפיכה צבאית בעיראק שהובילה לפרישתה מהברית והפכה אותה מברית צבאית לברית כלכלית, וכן גרמה להתקרבות עיראק לברית המועצות.

באופן מסורתי, הייתה ישראל מקורבת למערב - לצרפת ובהמשך לארצות הברית ואילו מצרים וסוריה היו מזוהות עם ברית המועצות, דבר שהתבטא גם באספקת ציוד צבאי ותמיכה מדינית. ברית המועצות דחפה את סוריה ומצרים לעימותים עם ישראל, כדוגמת מלחמת ששת הימים, שנפתחה בתקיפת מנע אווירית מוצלחת.
במלחמה זו הופיע נשק חדש שלא נעשה בו שימוש-טילי נ"מ. במלחמת ההתשה, בשל ההצלחות הצבאיות של צה"ל ועקב דרישת מצרים, גברה המעורבות הסובייטית שכללה שליחת יועצים, אנשי צבא וציוד נ"מ מתקדם. נוצר מעין מרוץ טכנולוגי של שכלול הנ"מ (ביצור הסוללות, דגמים מתקדמים, הונאות שונות ושילוב אמצעים נוספים כמו שילקה וסטרלה) ושכלול אמצעי הנגד של חיל האוויר (טכניקות התחמקות, לוחמה אלקטרונית, אמצעים נוספים מוטסים ויבשתיים).
הופעת טייסים סובייטים במצרים גרמה לישראל להפסיק ליזום תקיפות במצרים ומצד שני גרמה לרוסים ליזום חיכוכים אוויריים שנענו במארב אווירי, שהיה הקרב האווירי היחיד בין טייסים סובייטים לטייסים מערביים מאז מלחמת קוריאה. מלחמה זו הייתה עדות לאיום הגובר של טילי הנ"מ שטייסי חיל האוויר התקשו לתת להם מענה ומאידך, תרמה לתחושת הביטחון המופרזת ביכולת של צה"ל. ביום האחרון של המלחמה, דקות לפני הפסקת האש, סוללות הנ"מ קודמו בניגוד להצהרות בהסכם.
מלחמת יום הכיפורים נפתחה כאשר צה"ל ברובו לא ערוך ללחימה. למרות האבדות הרבות שהסבו טילי הנ"מ והנ"ט, הלחימה הסתיימה כאשר ידו של צה"ל על העליונה (ולכאורה, ההכרעה של מצרים הביאה לאיום של ברית המועצות במשבר גרעיני). בשנים שעברו מאז מלחמת יום כיפור, פותחו אמצעים טכנולוגיים להתמודדות עם טילי הנ"מ ופותח טנק המרכבה, שהפגין שרידות גבוהה נגד טילי נ"ט. בפרפרזה על אימרתו של עזר ויצמן, אם במלחמת ההתשה ויום הכיפורים "הטיל כופף את כנף המטוס", במבצע ערצב-19 שפתח את מלחמת לבנון הראשונה, "המטוס כופף את הטיל".
לאחר מלחמת יום הכיפורים מצרים התקרבה לארצות הברית והחתירה להסכם שלום עם ישראל למרות התנגדות ברית המועצות, הובילה לכך שסוריה ועיראק הפכו למדינות החסות העיקריות של ברית המועצות במזרח התיכון.

פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974 הובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ומעבר אוכלוסיות בין שתי הישויות שנוצרו באי. באופן מעשי היה זה סופה של ברית בגדאד. באופן רשמי האירוע שחתם את סופה של הברית הייתה המהפכה האיראנית האסלאמית באיראן ב-1979, בה הופל שלטון השאה הפרו-מערבי והוקמה רפובליקה אסלאמית תאוקרטית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית במיוחד. שלטון זה החל בחיזוק האסלאם השיעי במזרח התיכון ובפרט בתמיכה בארגוני טרור אסלאמים כגון חזבאללה והג'יהאד האסלאמי.

ב-1975 החלה מלחמת אזרחים בלבנון ועם התגברותה צבא סוריה פלש ללבנון. בעקבות הפיגוע בכביש החוף, צה"ל פלש ללבנון במבצע ליטני ולאחר נסיגתו נפרש בגבול יוניפי"ל. התקפות הטרור נמשכו ובעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון צה"ל פלש ללבנון ביוני 1982 במה שנודע כמלחמת לבנון הראשונה, שכללה עימות עם צבא סוריה, חיסול מערך הנ"מ שלה ודחיקת אש"ף מהמדינה. המלחמה נמשכה באופן רשמי עד חודש ספטמבר אך שהיית צה"ל בלבנון נמשכה שנים רבות וכללה לחימה ממושכת מול חזבאללה עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, אך הדבר לא הביא להפסקת העימות עם חזבאללה.

ב-1979 עלה לשלטון בעיראק סדאם חוסיין. ב-1980 יזם את מלחמת איראן–עיראק שנמשכה שנים רבות ללא הכרעה משמעותית. ב-1991 פלשה עיראק לכווית ולכאורה איימה גם על ערב הסעודית. בעקבות זאת, ונוכח התפרקות ברית המועצות, ארצות הברית הקימה קואליציה ויצאה למבצע סופה במדבר. כעשור לאחר מכן, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, החלה ארצות הברית את המלחמה בטרור ופלשה לאפגניסטן להפלת שלטון הטליבאן. כמו כן, פלשה לעיראק, שם הסתבכה בלחימה עיקשת עם ארגוני טרור, אגב תליית סדאם חוסיין. אחת מתוצאות הלוואי של הקמת המשטר הדמוקרטי בעיראק היה מתן אוטונומיה לכורדים. עליית המתח בין הסונים לשיעים שהתבטאה בפיגועים הדדיים תרמה להופעת דאעש. ב-2011 חוסל אוסאמה בן לאדן על אדמת פקיסטן וצבא ארצות הברית נסוג מעיראק. את הוואקום של ארצות הברית בעיראק מילאה המעורבות איראנית שגדלה עקב פניית הממשלה העיראקית.

בשנות ה-90, בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן וחתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, אשר הובילו לכינון יחסים גלויים ופסגות כלכליות[11], נדמה כי הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצאים על סף פתרון, אך תחזיות אלו התבדו בתחילת שנות ה-2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

המאה ה-21

עד שנות התשעים של המאה העשרים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כאזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. באזור כולו, רק ישראל ישות ייחודית בנוף המזרח־תיכוני - היא דמוקרטיה. במדינות אחרות קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שמעמדם הוא של עובדים זרים ולא של אזרחים.

לקראת סוף שנות התשעים המזרח התיכון כאזור כלכלי פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, הרפובליקה העממית של סין ושאר כלכלות שוק גדלות, במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים לפיהם נמדדת קידמה כלכלית וחברתית. תזה מקובלת במערב גורסת, כי מלבד נפט, סך היצוא של העולם הערבי כולו נמוך מזה של פינלנד לבדה.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]

בראשית המאה ה-21 תרמו הגורמים הללו להתססת הסכסוך המזרח־תיכוני באופן חסר תקדים, כך שהשלכותיו ניכרו ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000 הביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד ישראל, המאופיינת בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור נגד אזרחים ישראלים. הייתה זו ההתפרצות האלימה הגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993.

בראשית המאה התרחשו כמה שינויים משמעותיים במפת הכוחות האזורית. מלחמת המפרץ השנייה בשנים 2003–2011 פגעה משמעותית בדומיננטיות של עיראק[12][13], תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה ומותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 גרמו לשינוי מאזן הכוחות ברצועת עזה ולשלטון חמאס, והחל מסוף 2010 התחולל במספר מדינות האזור גל מחאות שמכונה לעיתים "האביב הערבי". המחאות הובילו בין היתר להפלת שלטון מועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולמלחמות אזרחים ארוכות בתימן ובסוריה, שפגע בהשפעתה האזורית של סוריה[14].

שינויים אלו גרמו להתחזקותם של כוחות פוליטיים אזוריים ובראשם איראן - שהצליחה ליצור לעצמה מנגנוני השפעה בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן וברצועת עזה[12][15][16].וארגון דאעש שהחל לכבוש שטחים בעיראק וסוריה. איראן גם הוסיפה וקידמה בשנים אלו את תוכנית הגרעין שלה, דבר שגרם להתנגדות בינלאומית חריפה[17], בין היתר בהובלת ישראל[18].

עליית השפעתה של איראן, שהובילה גישה ניצית כנגד יריבותיה האזוריות ובראשן ערב הסעודית, גרמו להתגבשות קואליציה אנטי-איראנית אליו הצטרפו בין היתר איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ומרוקו, ותוך שיתוף פעולה מול ישראל[19][20][21].

במהלך העשור השני של המאה נבלמה דאעש על ידי קואליציה בהובלת ארצות הברית, נחתם הסכם הגרעין מול איראן, והתחזקו שאיפותיה האזוריות של טורקיה, שם חיזק ארדואן את המשילות שלו ובמקביל יצר ברית אזורית עם קטר והתעמת מול יוון ומצרים בנושא חלוקת שטחי המסחר בים בין המדינות[19][14]. במקביל גם רוסיה החלה לגלות מעורבות במתרחש באזור ושולחת כוחות לקדם את האינטרסים שלה בסוריה, בלוב ובנגורנו קרבאך[14][22].

בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21, נחתמו הסכמי אברהם בין ישראל למדינות ערביות אשר הסדירו תהליך נורמליזציה ביחסים בין המדינות והפכו את היחסים ביניהם מסמויים לגלויים[19].

גאוגרפיה

המזרח התיכון משתרע על כברת ארץ השייכת לשלוש יבשות: אירופה, אפריקה ואסיה. קשה לתחום אותו בגבולות ברורים. על פי רוב ההגדרות, האזור כולל את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה (וחלקה האירופי הוא שטח המזרח התיכון היחיד הנמצא באירופה), ירדן, קפריסין, עיראק, איראן, כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, תימן, עומאן, בחריין, קטר, וישראל.

אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה קשורות למזרח התיכון במובנים היסטוריים ותרבותיים, וכך גם סודאן, מאוריטניה וסומליה. טורקיה, ישראל ואיראן נכללות גאוגרפית באזור, אם כי הן ייחודיות מבחינה אתנית, דתית, כלכלית או מדינית. הגדרות כוללניות אף ראו באפגניסטן ופקיסטן, מדינות במרכז אסיה, חלק מהמזרח התיכון, אך כיום מקובל לראות באיראן כגבולו המזרחי של האזור. המזרח התיכון הוא אזור מגוון בנופיו, רובו של האזור הוא בעיקר מדבר, חלקו הררי. בעמקיו שבהם זורמים נהרות מרוכזת רוב האוכלוסייה. בצפון הוא אף יותר הררי ופורה יותר.

לאורכו של המזרח התיכון נמצא השבר הסורי אפריקאי המשתרע בתחומי המזרח התיכון ממצרים (סיני), ועד סוריה, בתחומיו בגבול ישראל-ירדן נמצא המקום הנמוך ביותר בעולם (427 מטר מתחת לפני הים) וים המלח - האגם הנמוך בעולם.

כלכלה

המזרח התיכון הוא אזור מגוון מאוד מבחינה כלכלית. שוכנות בו מדינות עניות מאוד (כגון תימן, סוריה ואיראן), לעומת מדינות עשירות מאוד (כגון קטר, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית.)

על-פי נתוני הבנק העולמי, נכון לשנת 2022, שלוש הכלכלות הגדולות במזרח התיכון הן: טורקיה (815,272 מיליון $), ערב הסעודית (833,541 מיליון $) וישראל[23]

(481,591 מיליון $). במונחי תמ"ג לנפש, המדינות הגבוהות ביותר הן קטר (60,134$), ישראל (50,248$), איחוד האמירויות הערביות (35,362$)

, וכווית (24,044$). בתחתית הרשימה, נמצאות תימן ($674) איראן (2,683$) לבנון (2,674$) וסוריה (1,164$)

המבנה של כלכלות המזרח התיכון מגוון גם הוא. ישנם מספר מדינות באזור המסתמכות בעיקר על יצוא הנפט והמוצרים הנלווים לו (כגון ערב הסעודית, קטר וכווית). בשונה מכלכלתם של מדינות מעין אלו, ישנם גם מדינות אחרות בעלי בסיס כלכלי מגוון (כגון קפריסין, ישראל, טורקיה ומצרים). מלבד ענף הטקסטיל ומוצרי הנפט בהם רווי המזרח התיכון, מתקיימת בו גם חקלאות ענפה, והיא כוללת בעיקר כותנה, בקר וחלב. במזרח התיכון גם ישנה תעשיית ייצור נשק ענפה (הכוללת ייצור תחמושת, טנקים, צוללות, מטוסי קרב, מל"טים, וטילים), הנפוצה בעיקר בישראל ובמידה פחותה גם בטורקיה ואיראן. מגזר נוסף חשוב במזרח התיכון הוא הבנקים, הנפוצים בעיקר באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין.

התיירות באזור, למעט קפריסין, טורקיה, מצרים, לבנון וישראל - אינה מפותחת דיה. זאת בין השאר בשל האופי השמרני של האזור, כמו גם זעזועים פוליטיים הפוקדים אותו מפעם לפעם. לעומת זאת, במדינות כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר וירדן נמצאים במגמת שיפור ניכר בתחום זה.

שיעור האבטלה באזור גבוה אף הוא. על-פי ארגון העבודה הבינלאומי, סך שיעור האבטלה באזור בשנת 2005, עמד על 13.2%. נתוני אבטלה גבוהים ישנם בעיקר בקרב הצעירים בני 15–29, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסייה במזרח התיכון, באוכלוסייה זו הנתון על 25% (מדינות מסוימות אף חרגו מהממוצע האזורי באופן ניכר והבולטת בהם היא סוריה שבה ישנם כ-73% צעירים, שבקרבם יש 36 אחוזי אבטלה[24]).

אזורים במזרח התיכון

באופן כללי, המזרח התיכון מחולק לשני אזורים עיקריים:

באופן פרטני יותר, ישנם עוד מספר רב של אזורי מזרח תיכון, חלקם חופפים בחלק משטחם, להלן העיקריים שבהם:

בנוסף לאזורים אלה, ישנם גם מספר אזורים נוספים הנכללים בהגדרה של המזרח התיכון-רבתי:

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: המזרח התיכון
ויקיחדשות דיווחים בוויקיחדשות: המזרח התיכון
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: המזרח התיכון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המזרח התיכון

עיינו גם בפורטל

פורטל המזרח התיכון הוא שער לכל התחומים ולכל תחומי המשנה הקשורים במזרח התיכון. בין היתר, הפורטל עוסק בהיסטוריה של המזרח התיכון, בנושאים פאן-ערביים, בסכסוך הישראלי-ערבי, ובנושאי הדתות שבמזרח התיכון, ומציג אישים חשובים מן המזרח התיכון.

הערות שוליים

  1. ^ Beaumont (1988), p. 16
  2. ^ 1 2 Karl E. Meyer and Shareen Blair Brysac, Kingmakers: The Invention of the Modern Middle East (W. W. Norton & Company: 2009), pp. 37-38
  3. ^ Koppes, C.R. (1976). "Captain Mahan, General Gordon and the origin of the term "Middle East"". Middle East Studies 12: 95–98.
  4. ^ Lewis, Bernard (1965). The Middle East and the West. p. 9
  5. ^ Fromkin, David (1989). A Peace to end all Peace. p. 224
  6. ^ Davison, Roderic H. (1960). "Where is the Middle East?". Foreign Affairs 38 (4): 665–675.
  7. ^ ערן לרמן, ‏"ומלפנים – הים התיכון", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
  8. ^ Held, Colbert C. (2000). Middle East Patterns: Places, Peoples, and Politics. Westview Press. p. 7
  9. ^ 1 2 the Middle East Population 2024, worldpopulationreview.com
  10. ^ Interactive World History Atlas since 3000 BC
  11. ^ התפנית עם מדינות ערב התרחשה ב-1993, לא ב-2020, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2020
  12. ^ 1 2 יהושע קרסנה, "המחנה הסוני המתון": יש דבר כזה?, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏15 באוקטובר 2018
  13. ^ מהפכה נוספת? אלו ההחלטות שיחרצו את גורלה של איראן, באתר פורבס (ארכיון)
  14. ^ 1 2 3 זרעי "האביב הערבי" 2 כבר נטמנו. השאלה מה יעשו פוטין וארדואן, באתר וואלה‏, 26 בדצמבר 2020
  15. ^ יוסי מנשרוף, המסדרון הקרקעי של איראן – איום אסטרטגי, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏21 בדצמבר 2018
  16. ^ Rubin, Alissa J.; Gamio, Lazaro (2024-04-06). "Power by Proxy: How Iran Shapes the Mideast". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-04-19.
  17. ^ אודי לוי, המערכה הכלכלית נגד איראן – לאן?, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏26 ביולי 2019
  18. ^ זמן אמת עונה 3 | סופו של הנסיך האיראני (חיסול קאסם סולימאני) - פרק 17, באתר כאן 11
  19. ^ 1 2 3 ערן לרמן, מחנה היציבות מתחזק, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏15 בספטמבר 2020
  20. ^ רון בן ישי, קואליציות אזוריות, בלי השפעת המעצמות: עושים סדר ב"מזרח התיכון החדש", באתר ynet, 22 באוגוסט 2020
  21. ^ סימה שיין, הציר סוני מול הציר השיעי במזרח התיכון, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ‏דצמבר 2016
  22. ^ עמי רוחקס דומבה, קומדיה גיאופוליטית: ארה"ב פועלת נגד חברה בנאט"ו בגלל רוסיה - לטובת רוסיה, באתר ישראל דיפנס
  23. ^ אדם כהן, ישראל מהמדינות המובילות בעולם בצמיחה כלכלית לשנת 2021, באתר פאנדר, ‏27 בדצמבר 2021
  24. ^ דורון פסקין, סוריה: שיעור האבטלה הרשמי בקרב הצעירים - 36%, באתר כלכליסט, 21 במרץ 2012


מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות • איראן • בחריין • טורקיה • ישראל • ירדן • כווית • לבנון • מצרים • סוריה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • קטר • קפריסין • תימן
פורטל:המזרח התיכון