פילם נואר

פִילְם נוּאָר או סרט אפל (בצרפתית: Film Noir) הוא סגנון קולנועי, המקושר לרוב עם סרטי הפשע. אין המדובר בסוגה קולנועית, כי אם באווירה, בסגנון, במערכת ערכים מוסרית ובדרך הצגת הדמויות.

הסרט האפל מציג את גיבוריו בעולם ניהיליסטי ואקזיסטנציאליסטי. הגיבור בסרט האפל, כמו גם הנבל, הוא לרוב ציני, מפוכח, לעיתים קרובות בודד, וקשור לאירוע נורא בעברו.

מבחינת סגנון קולנועי וטכניקה, הסרט האפל מתמקד בסצינות לילה, תוך הדגשת הצללים וזוויות צילום בלתי רגילות. הצילום הוא לרוב בשחור-לבן.

שורשיו של הסרט האפל הם בסוגת "הבלש הקשוח" (Hard Boiled Detective), שנוצרה על ידי כותבים כמו דשיל האמט וריימונד צ'נדלר בשנות השפל הגדול בארצות הברית, אך שורשיו העמוקים יותר מגיעים עד לאקספרסיוניזם הגרמני משנות ה-20 ול"רומן הגותי" הבריטי מן המאה ה-18 והמאה ה-19.

המושג "סרט אפל" נטבע על ידי מבקר הקולנוע הצרפתי נינו פרנק (אנ') רק בשנת 1946, לאחר שחיפש הגדרה שתאחד את "הנץ ממלטה", "לורה" (אנ') (במאי: אוטו פרמינגר, 1944), "רצח, יקירתי" (אנ') (במאי: אדוארד דמיטריק, 1944), "ביטוח חיים כפול", "האישה בחלון" (1944) ו"רחוב ארגמן" (1945) (במאי: פריץ לאנג), ולא היה ידוע ליוצרי "הסרט האפל" שפעלו החל מתחילת שנות ה-40. סגנון זה הוגדר בדיעבד על ידי חוקרי קולנוע ומבקרים. רבים מיוצרי הסרט האפל הודו כי בעת שיצרו לא היו מודעים לכך שיצרו סגנון מובדל של קולנוע.

הסרט האפל הקלאסי החל עם שנות ה-40, ביצירות כ"הנץ ממלטה" (1941) שביים ג'ון יוסטון, ונמשך עד סוף שנות ה-50, כאשר נהוג לייחס לסרטו של אורסון ולס "מגע של רשע" משנת 1958 את התואר "הסרט האפל האחרון". סרט זה הביא לשיא את האלמנטים החזותיים המאפיינים את הפילם נואר, וסצנת הפתיחה שלו היא אחת הידועות והמורכבות ביותר שצולמו אי פעם.

עם זאת, הסרט האפל הוליד סגנונות משנה המקובלים גם בימינו. "פוסט-נואר", "נאו-נואר", ו-"טכ-נואר". עם הסרטים המזוהים באופן ישיר עם מורשת הפילם נואר נמנות יצירות כ"צ'יינהטאון" (1974) בבימויו של רומן פולנסקי, "קטיפה כחולה" של דייוויד לינץ' (1986), "סודות אל איי" (1997), "באטמן" של טים ברטון (1989) ו"ממנטו" (2000) של כריסטופר נולאן, כמו גם סרטי מדע בדיוני כ"בלייד ראנר" (1982), "שליחות קטלנית" (1984) ואף פרודיות פוסטמודרניות כ"צומת מילר" (1990) או "האיש שלא היה שם" (2001) של האחים כהן.

מבשרי הסרט האפל

הולדת הסרט האפל היא תוצאה של צירוף של סוגות וסגנונות, אשר לה מקורות הן בקולנוע והן בציור ובספרות.

האסתטיקה של הסרט האפל מושפעת באופן עמוק מסגנון "האקספרסיוניזם הגרמני", שפרח בגרמניה בשנות ה-20, והוליד במאים כפריץ לאנג ופרידריך וילהלם מורנאו. הסרט האקספרסיוניסטי נטש את הריאליזם הקולנועי, והתמקד בתיאור המציאות הסובייקטיבית של גיבוריו, תוך שהוא משתמש בתפאורות אולפן לא-ריאליסטיות ובמשחק מוגזם. תחילת המגמה בשנת 1919 ביצירה "הקבינט של ד"ר קליגרי".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נאלצו רבים מן הבמאים המובילים בגרמניה להימלט, אם בשל יהדותם או בשל התנגדותם לשלטון החדש. בין הנמלטים – בילי ויילדר, פריץ לאנג ורוברט סיודמאק. הם הביאו עמם את הטכניקות ואת הראייה הקולנועית שפיתחו, ובמיוחד את השימוש הדרמטי בתאורה, ואת נקודת הראות הסובייקטיבית, הפסיכולוגית, של סרטיהם. במאים אלו יצרו כמה מן הסרטים האפלים הידועים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.

בד בבד עם האקספרסיוניזם הגרמני צמח בארצות הברית סרט הגנגסטרים. יצירות כ"קיסר קטן" (1930), "אויב הציבור" (1931), "פני צלקת" (1932) ו"נמלטתי מעבודת הפרך" (1932) סימנו את הטריטוריה המוסרית והקולנועית שבה ינדוד הסרט האפל בעשור שלאחר מכן.

השפעות חשובות אחרות היו מן הריאליזם הפואטי הצרפתי, אשר עסק בנושאים כגורל, אי-צדק וגיבורים שדינם נחרץ, ומן הנאו-ריאליזם האיטלקי, אשר הדגיש את האותנטיות. סרטים אפלים מאוחרים כ"לילה ועיר" (1950) ו"בהלה ברחובות" (1950) אימצו גישה נאו-ריאליסטית של צילום מחוץ לאולפן, ושימוש בניצבים שאינם שחקנים. כמה מן הסרטים האפלים שאפו להביא את סיפורם של אנשים רגילים שחייהם אינם יוצאי דופן, באופן השאוב מן הסרטים הנאו-ריאליסטים, כמו למשל "סוף השבוע האבוד" של בילי ויילדר משנת 1945, או "במקום בודד" (1950).

בארצות הברית שימשו הספר הבלשי ורומן הפשע כהשפעה הגדולה ביותר על הסרט האפל. כותבים כדשיל האמט, ריימונד צ'נדלר וג'יימס מ. קיין, ומגזינים בפרוטה (Pulp Magazines) היוו השראה לסרטים האפלים הקלאסיים, החל מ"הנץ ממלטה" (1941), מבשרו של הזרם שהתבסס על ספר מאת דשיל האמט, והוסרט פעמיים לפני שג'ון יוסטון לקח אותו לידיו והפך אותו לגרסה האפלה המוכרת כיום, וכלה בעיבודים רבים לספרי צ'נדלר.

על אף שהסרט "האזרח קיין" של אורסון וולס משנת 1941 אינו נחשב לרוב כ"סרט אפל", הוא בעל השפעה רבה על הסרט האפל, במיוחד במוטיבים הוויזואליים שלו, ובנראטיב המורכב המוצג בסרט, הנעזר ב-"voice over", קריינות רקע, שהפכה למרכיב משמעותי בסרטים אפלים רבים.

מאפייני הסרט האפל

סגנון ויזואלי

הסרטים האפלים השתמשו בתאורה דרמטית – צללים מודגשים, ניגודיות חדה, תאורה עמומה, וצילום בשחור-לבן, אשר לרוב היחס בו בין הכהה והבהיר היה 10:1, במקום היחס המקובל עד אז של 3:1. מספר סרטים אפלים צולמו ברחובות הערים, כאשר סצינות ליליות אכן צולמו בלילה, ולא תוך שימוש בפילטרים באופן המוכר כ"לילה אמריקני". צללים של תריסים ונציאניים, המוטלים באופן דרמטי על פני הגיבור המציץ אל הרחוב מן החלון, הם בין הסימנים המזהים של הסרט האפל.

הסרט האפל ידוע גם בשל השימוש בזוויות צילום יוצאות דופן – זווית ראייה אלכסונית (Dutch Angle) (טכניקה שבה עשה קרול ריד שימוש מאסיבי ב"האדם השלישי" (1949) על מנת לסמל את הניכור של גיבורו בסביבה הזרה), צילומים מזווית נמוכה, ושימוש בעדשות בעלות זווית רחבה, אשר בנוסף להענקת זווית ראייה רחבה יותר, יוצרות פרספקטיבה מעוותת. אמצעים נוספים לעיוות התמונה השכיחים בסרט האפל כוללים צילום השתקפות האדם במראה, או במראות רבות, צילום דרך זכוכית (למשל בסצנת הרצח בסרטו של אלפרד היצ'קוק "זרים ברכבת" (1951), וחשיפה מרובה (Multiple Exposure) – הצגת שתי סצינות נפרדות או יותר על אותה התמונה.

נושאים

הסרט האפל עוסק לרוב בגיבורים בעלי פגם באופיים, או בגיבורים נואשים בעולם שאינו סלחני. הפשע, לרוב רצח, הוא אלמנט מרכזי בסרט האפל, ומניעיו הם לרוב קנאה, שחיתות או תאוות בצע. רוב הסרטים האפלים כוללים גיבורים ארכיטיפיים כגון "הבלש הקשוח" (Hard Boiled Detective), החוקר לרוב מקרה מסובך ומפותל, החושף לעיתים שחיתות מוסרית קשה, פאם פאטאל (Femme Fatale) בעלת מיניות מתפרצת, מושחתת ומתוחכמת, שמולה מוצגת לעיתים האישה האוהבת והנאמנה המכירה בחובותיה, השוטר המושחת, הבעל הקנאי, סוכן הביטוח הפתלתל, והסופר שקרנו ירדה. אלו היו לרוב אנשים מהצד האפל של העולם התחתון, והוצגו כציניקנים בודדים בעלי אובססיות (מיניות ואחרות) הנאבקים לשרוד בעולם קשוח. נושאים מוכרים בסרטים האפלים הם סיפורי בלשים, סיפורי כנופיית פשע המנסה לבצע שוד (Heist Films), סיפורי בית משפט, וקרבות איגרוף שהתוצאה בהם נקבעה מראש. מקומות מוכרים מן הסרטים האפלים הם העיר התחתית של לוס אנג'לס, ניו יורק או סן פרנסיסקו. הסרט האפל מתרחש לרוב במקומות חשוכים ואפופי עשן כמו מועדוני לילה, מועדוני הימורים, או משרדים בשעות לילה מאוחרות.

מוסר ורגשות

המוסר בסרט האפל נוטה להיות יחסי ודו-ערכי. הגיבורים החיוביים בסרטים אלו ישאפו לרוב למטרה מוסרית נעלה, אך יהיו מוכנים לאפשר למטרה להצדיק את האמצעים. לכמה מגיבורים אלו אירוע נורא בעברם, אשר הפך אותם לציניקנים חסרי רגשות.

רגשות הגיבורים היו לרוב ניכור, מלנכוליה, קדרות, והתפכחות פסימיסטית. הנראטיב המוצג היה לרוב מסובך, מפותל והוצג בלוויית קריינות רקע ומוזיקה מתאימה. שימוש רב נעשה בטכניקת הפלשבק, לעיתים על מנת להסביר מהו שהביא לציניות הבלתי נסבלת כמעט שבה נוקטים הגיבורים.

הסרט האפל הוא פסימי; הסיפורים שהוא מספר הם על אנשים שנלכדו במצבים שבהם אינם חפֵצים, ולרוב שאינם בשליטתם ואינם תוצאה של מעשיהם, הנאבקים כנגד גורל אקראי וחסר רחמים, ולרוב נכשלים.

אלמנטים אפלים בעלילה ובתסריט

קשה להגדיר את הסרט האפל. בניגוד לסוגות קלאסיות כ"מערבון" או "קומדיה מוזיקלית", לא היו יוצרי הסרט האפל מודעים לכך שהם יוצרים סגנון נפרד, והם חלק מתנועה סגנונית רחבה. כתוצאה מכך ישנם סרטים שמוגדרים על ידי מבקרים אחדים כסרטים אפלים, ואינם מוגדרים כך על ידי אחרים. "ורטיגו" (1958) של אלפרד היצ'קוק כולל אלמנטים קלאסיים מן הסרט האפל, אך קשה להגדירו "סרט אפל", כך גם "ניאגרה" (1952) אשר צולם בצבע, אך כולל אלמנטים קלאסיים מן הסרט האפל, ובמיוחד הופעת מרילין מונרו כ"אישה הקטלנית" הזוממת לרצוח את בעלה.

בנוסף לאלמנטים הצורניים והאחרים (תיאור הדמויות, מוסר ורגשות) שתוארו, מוסכם כי תסריט של סרט אפל כולל כמה מן האלמנטים הבאים: קו עלילה מפותל, סוף קודר, פלשבקים, רצח או שוד במרכז הסיפור, קריינות רקע, בגידה (מינית או אחרת), סיפור המסופר מנקודת ראותו של פושע.

התקופה הקלאסית של הסרט האפל

שנות ה-40 ושנות ה-50 היו התקופה הקלאסית של הסרט האפל. ישנם היסטוריונים של הקולנוע המתייחסים לסרט "הזר מן הקומה השלישית" (1940), שבו שיחק פיטר לורה, המספר את סיפורו של עיתונאי המגלה שעדות שנתן בתום לב סייעה להרשיע איש חף מפשע בעוון רצח, כ"סרט האפל הראשון". הסרט שנחשב לסרט האפל המשמעותי הראשון היה "הנץ ממלטה" שבוים על ידי ג'ון יוסטון ב-1941. את דמותו של גיבור הסרט שיחק המפרי בוגרט, אשר הפך לאחד משחקני הקולנוע המזוהים ביותר עם סוגת הפילם נואר. סרטו של אורסון וולס "מגע של רשע" משנת 1958 נחשב לסרט האפל הקלאסי האחרון.

יש הסבורים כי עידן "הסרט האפל" מעולם לא הסתיים, אלא שירדה קרנם של סרטים אלו, ועשייתם הופסקה בהדרגה, רק על מנת שיופיעו שוב בצורות אחרות. אחרים, והם המהווים רוב בקרב המבקרים, מתייחסים לסרטים שנעשו לאחר התקופה הקלאסית כסרטים שאינם "סרט אפל" במלוא מובן המילה. מבקרים אלו מתייחסים ל"סרט אפל" כאל סרט שנעשה בתקופה מוגדרת ומסוימת, ואילו הסרטים שנעשו לאחר מכן, המנסים לחזור לערכים הקולנועיים של הסרט האפל, הם דבר מה שונה בשל העובדה שיוצריהם היו מודעים לקיומו הסגנון ה"אפל" בדרך בה יוצרי הסרט האפל מן התקופה הקלאסית לא היו מודעים.

רבים מן הסרטים האפלים מן התקופה הקלאסית היו סרטים דלי תקציב ללא "כוכבים" של ממש, ויוצריהם, תסריטאים, במאים וטכנאים, מצאו עצמם ללא מגבלות שהוטלו לעיתים על סרטי הוליווד עתירי התקציב.

בתקופת הזוהר של הוליווד נדרשו התסריטאים לשלב בסרטיהם מסר מוסרי חיובי. דמויות חלשות מבחינה מוסרית, או בעלות מוסר כפול, נפסלו, ו"כוכבים" נמנעו מלהופיע כדמויות אלו. הפקות היוקרה של האולפנים הגדולים הציגו דמויות ראשיות חיוביות ודמויות משנה נעדרות כל עומק. לרוב היה שימוש בתאורה רכה, בתפאורה עשירה, הן בסצינות הפנים והן בסצינות ה"חוץ", שצולמו אף הן באולפן. הסרט האפל עמד בניגוד לערכים אלו. הוא יצר דרמות קודרות וחכמות, בעלות ערכים מוסריים מפוקפקים, המציגות דמויות נשיות בעלות מיניות מתוחכמת, ונושאים מוסריים שלא היו עולים על הדעת בהפקות היוקרה של האולפנים הגדולים. בהדרגה, החל סגנון זה לחלחל אף אל סרטי היוקרה של האולפנים, והשפיע על עשיית הקולנוע בהוליווד ומחוצה לה.

סרטים ידועים מן התקופה הקלאסית

• "הנץ ממלטה" (1941) – על פי ספרו של דשיל האמט, בבימויו של ג'ון יוסטון ובכיכובו של המפרי בוגרט.
• "ביטוח חיים כפול" (1944) – סרטו של בילי ויילדר, על פי תסריט של ריימונד צ'נדלר, בהשתתפות פרד מקמוריי וברברה סטנוויק.
• "האישה בחלון" (1944) בבימויו של פריץ לאנג ובכיכובו של אדוארד ג'י רובינסון
• "הרוצחים" (1946) בכיכובו של ברט לנקסטר.
• "התרדמה הגדולה" (1946) – על פי ספרו של ריימונד צ'נדלר. תסריט מאת ויליאם פוקנר בבימויו של הווארד הוקס. המפרי בוגרט משחק את גיבורו של צ'נדלר פיליפ מארלו כשלמולו לורן באקול.
• "גילדה" (1946) – פילם נואר קלאסי שבו משחקת ריטה הייוורת' את הפאם פאטאל האולטימטיבית.
• "קי לארגו" (1948) – ג'ון יוסטון ביים את בוגרט ובקול בדרמה קודרת על חייל ששב מן המלחמה ונאלץ להיאבק בפשע באי קי לארגו.
• "האדם השלישי" (1949) – יצירת מופת על פי סיפורו של גרהם גרין המתרחשת בווינה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ג'וזף קוטן בתפקיד הראשי כסופר מערבונים הבא לחפש את ידידו הארי ליים, אותו משחק אורסון וולס באחד הגדולים שבתפקידיו.
• "החלון" (1949) - על ילד (בובי דריסקול) שהיה עד לרצח ולא מאמינים לו.
• "ג'ונגל האספלט" (1950) – סרטו של ג'ון יוסטון על אסיר ותיק היוצא מן הכלא ואוסף את כנופייתו לביצוע שוד אחרון.
• "שדרות סאנסט" (1950) – סרטו של בילי ויילדר על כוכבת קולנוע מזדקנת המפילה ברשתה תסריטאי צעיר ואמביציוזי.
• "ליל הצייד" (1955) – הסרט היחיד שביים צ'ארלס לוטון הוא סיפורו של כומר פסיכופת (רוברט מיצ'ם) הרודף אחרי שני ילדים היודעים את מיקומו של האוצר שהסתיר אביהם.
• "ההרג" ((1956)) - סרטו של סטנלי קובריק על כנופיה המתכננת שוד מסלול מרוצי סוסים.
• "מגע של רשע" (1958) – סרטו של אורסון וולס, הנחשב לסרט הפילם נואר הקלאסי האחרון, הוא סיפורו של חוקר משטרה מקסיקני הנופש בעיירת גבול, ומגיע לעימות עם המשטרה המקומית, בכיכובם של וולס עצמו, צ'רלטון הסטון וג'נט לי.

במאים ידועים בסגנון הסרט האפל

הבמאים המזוהים עם סגנון הסרט האפל הם ג'ון יוסטון, הווארד הוקס, פריץ לאנג, בילי ויילדר ואורסון וולס. אלפרד היצ'קוק יצר מספר יצירות העשויות להיחשב כ"סרט אפל" ובמיוחד "רבקה" (1940), וכן "הנודעת" (1946) ו"זרים ברכבת" (1951) אך המבקרים אינם מחשיבים את סרטיו כחלק מן ה"קנון" של הסרט האפל.

מחוץ לארצות הברית

ישנו מספר רב של סרטים שנעשו מחוץ לארצות הברית, אשר כוללים את מאפייני הסרט האפל, ואף קדמו לו. לסרט כזה נחשב הסרט הצרפתי "Pepé le Moko" משנת 1936, העוסק בגנגסטר פריזאי הנמלט מידי המשטרה בקסבה באלג'יריה, אך אישה מושכת מפתה אותו לצאת ממחבואו על מנת להיהרג על ידי המשטרה.

הבמאי ז'ול דאסן, יליד קונטיקט, שנאלץ לצאת לגלות באירופה בשנות ה-50 כתוצאה מהאשמתו כי הוא קומוניסט בתקופת "ציד המכשפות" של הסנטור ג'וזף מקארתי, יצר בצרפת את אחד מן הסרטים המזוהים ביותר עם הסרט האפל, "ריפיפי" (1955). בתקופה זו נוצרו בצרפת סרטים נוספים בסגנון זה כסרטו של אנרי ז'ורז' קלוזו משנת 1955 "Les Diaboliques" (בנות השטן) בכיכוב סימון סיניורה היפה והצעירה.

הבמאי ז'אן-פייר מלוויל מוכר בשל הסרטים האפלים הטראגיים והמינימליסטיים שיצר. סרטיו המפורסמים הם "לילה על העיר" בכיכובו של אלן דילון, "המעגל האדום" בכיכובם של אלן דלון, בּוּרְבִיל ואיב מונטאן ו"הסמוראי" בכיכובו של דלון. מלוויל (שאגב, החליף את שמו כהוקרה למחבר של "מובי דיק"), התאפיין ביצירת אווירה קודרת ואיטית, החודרת ללב המאפיינים של גיבוריו ומציגה אותם באור בהיר ונוקב.

כן נחשב סרטו של הבמאי הבריטי קרול ריד "האדם השלישי" משנת 1949 לסרט אפל קאנוני לכל דבר ועניין.

"נאו נואר" הוא מושג המשמש לתיאור סרטים אפלים שלאחר התקופה הקלאסית. אלו מיוצרים ברוב הארצות בהן תעשיית קולנוע משגשגת. כך למשל נחשב סרטו של אקירה קורוסאווה "למעלה ולמטה" (1963) לנאו נואר, כמו גם סרטו של וים ונדרס משנת 1977 "Der Amerikanische Freund" (הידיד האמריקני). אלמנטים של סרט אפל קיימים גם בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא" (1992), אם כי מדובר ביצירה מורכבת המתחמקת משיוך לסגנון או לסוגה קולנועית מסוימים.

נאו נואר והשפעת הסרט האפל

בשנות ה-60 החלו יוצרים כסם פקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן ליצור סרטים שהושפעו מאוד מן הסרט האפל הקלאסי, והתכתבו עם הנושאים העלילתיים והצורניים שהופיעו בסגנון זה.

יצירתו של רומן פולנסקי משנת 1974, "צ'יינהטאון" היא סרט הקרוב בנושאיו ובתכניו אל הסרט האפל. הופעתו של ג'ון יוסטון בתפקיד מרכזי בסרט, תורמת לשיוכו אל הסגנון הקולנועי המזוהה מאוד עם יוסטון.

פרודיות על הסרט האפל נוצרו עוד בתקופה הקלאסית של הסרט האפל. "הברונטית החביבה עלי" בכיכובו של בוב הופ משנת 1947 היא דוגמה לפרודיה מסוג זה. הדוגמה הידועה ביותר היא הסרט "חמים וטעים" של בילי ויילדר משנת 1959. דוגמה נוספת היא הסרט "שחק אותה סם" משנת 1972, שבה מופיעה דמותו של המפרי בוגרט ומסבירה לוודי אלן, המשחק מבקר קולנוע יהודי נוירוטי, כיצד יש להגיע להצלחה עם המין הנשי, כמו כן ראוי לציין את הסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט", אשר לוקח את הפארודיה על הפילם נואר צעד נוסף קדימה אל תוך ז'אנר הלייב אקשן.

לסוגה זו שייך גם הסרט הדוור מצלצל פעמיים משנת 1981 בכיכובם של ג'ק ניקולסון וג'סיקה לאנג וסיפורה של אגנס משנת 1985 וצללים וערל של וודי אלן משנת 1991.

סרטי האחים כהן מושפעים מן הסרט האפל, ובמידת מה מהווים פרודיה מודעת על סגנון זה. "האיש שלא היה שם" משנת 2001 הוא פרודיה מודעת, כך גם "ביג לבובסקי", המהווה הומאז' לסופר ריימונד צ'נדלר, שהוא מאבות הסגנון האפל. "צומת מילר" משנת 1990 מבוסס באופן רופף על ספרי דשיל האמט.

"סודות אל איי" משנת 1997, שביים קרטיס הנסון נחשב לקרוב ביותר לסרט פילם נואר שנוצר בסוף המאה ה-20. הסרט עוסק בשחיתות משטרתית, ובנשים קטלניות, שכמה מהן מעוצבות במודע על פי דמותן הפיזית של כוכבות הסרטים האפלים משנות ה-40.

סרטי מדע בדיוני רבים הושפעו מראיית העולם הצינית והפסימית של הסרט האפל. סרטים אלו זכו לכינוי "טכ-נואר", ולעיתים סייברפאנק. "בלייד ראנר" של רידלי סקוט משנת 1982 נחשב לאחד הטובים שבסרטים אלו, כמו גם לאחד הסרטים הטובים שנוצרו מאז ומעולם. כך גם "עיר אפלה" (1998) ו"מטריקס" (1999) מציגים דמויות ונושאים המאפיינים את הסגנון האפל.

יש המשייכים את סרטיו של דייוויד לינץ' לסרטים המושפעים מן הסגנון האפל. "קטיפה כחולה" (1986) ו"מלהולנד דרייב" (2001) מדגימים השפעה חזקה של סגנון זה.

הסרט "עיר החטאים" (Sin City) של אמן הקומיקס פרנק מילר והבמאי רוברט רודריגז, שיצא ב-2005, הוא מחווה לסרט האפל תוך הגזמה על-טבעית ברמת האלימות והשחיתות המאפיינת אותם. הסרט, שמבוסס על ספר הקומיקס של מילר, כולל מאפיינים עיצוביים האופייניים לסרטים האפלים האמריקניים: תקופת שנות ה-30 באמריקה, סגנון ה-Voice Over, זוויות צילום אלכסוניות וצילום בשחור-לבן, כאשר לעיתים אלמנטים מסוימים מודגשים בצבע. הסרט עוסק בנושאים האופייניים לסרט האפל, אך הם מוגזמים: בלש פרטי וקשוח המספר את הסיפור מנקודת מבטו, בלונדינית יפה במצוקה, בריון קשוח ובודד במסע נקמה, דמויות פאם-פאטאל ועולם תחתון השולט בפוליטיקאים בעיר שורצת שחיתות ופשע.

סגנון הסרט האפל השפיע גם על משחקי מחשב, כגון "מקס פיין" ו-"LA noire".

בפרק האחרון של סדרת הפולחן אחד העם 1 נעשה שימוש פרודי בסגנון הפילם נואר.

ראו גם

• פילם פוליסייר

לקריאה נוספת

• עפר שלח, לקסיקון קולנוע, כרך ב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פילם נואר בוויקישיתוף

• אורי קליין, מי טבע את המושג "פילם נואר"?, באתר הארץ, 5 בפברואר 2017
• פילם נואר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)