קורבן
קורבן (עם ניקוד: קָרְבָּן, מקובל גם הכתיב החסר קרבן) הוא סוג של פולחן חליפין, בו מוותרים המשתתפים בפולחן על נכס כלשהו לטובת האל או האלים להם נועד הפולחן.
ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס: קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא השמדת הקורבן, לרוב על ידי שרפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.
פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית.
בתרבויות הקדומות
על פי האמונה בתרבויות הקדומות, בני האדם היו תלויים באלים ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם עברו תהליך של פרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות.
כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכלים בשר ושותים יין, ולכן אגדת אקהת פותחת בכך שדנאל הצדיק העקר שרוצה להפקד בבן, מאכיל ומשקה את האלים במקדש. תרבות זאת של הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק והייתה קיימת באמריקה הדרומית עד למאה ה-16.
בתרבויות הקדומות, קרבנות אדם היו נפוצים מאוד. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות ואף בגיא בן הינום שבירושלים. בעולם הישן הלכו טקסים אלה ונהיו נדירים עם הזמן, ועדויות אחרונות לקרבן אדם ניתן למצוא בכתביו של דיודורוס איש סיציליה המעיד כי כאשר הטיל מושל סירקוזה מצור על קרתגו (309 לפנה"ס) הקריבו תושבי העיר מאתיים ילדים לאלים. טקסים כאלה המשיכו בתרבויות שהתקיימו בעולם החדש. אחת העדויות הדרמטיות להתרחשות כזו, הם הממצאים שהתגלו בטוקומה שבפרו, שם במאה ה-16 עם הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים שנתפסה כמאיימת ביותר על בני האינקה, התגלו בעיר הפירמידות גויות של 119 בני אדם, שעברו הליך של פולחן ריטואלי שבמהלכו לאחר שסוממו, נשחטו, ראשם נערף, וליבם נעקר מקרבם והוקרב.
קורבנות ביהדות
ערכים מורחבים – קורבן (יהדות), קורבן מנחה
על פי המקרא בני האדם הקריבו קרבנות החל משחר האנושות. לפי התלמוד, אדם הקריב שור בעל קרן אחת ביום השלישי לבריאתו (היום השמיני לבריאת העולם).[1] קין היה הראשון להקריב מנחה ובעקבותיו הבל הקריב צאן, מה שהוביל לריב ביניהם ולרצח הבל. נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול:
"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ"
יצחק כמעט שהוקרב באירוע עקדת יצחק (במקומו הוקרב איל).
ביהדות קורבן הוא מתנה לאלוהים. הקורבן הוקרב על גבי ה"במה" או על גבי המזבח בבית המקדש. הקורבן נקרא כך כיוון שבאמצעותו מתקרב האדם לאל[דרוש מקור]. הקרבת קורבנות הייתה חלק מרכזי בפולחן הדתי. המזבחות והמקדשים היוו מרכזים רוחניים לעם במשך תקופה ארוכה. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא ובאופן פחות בספר במדבר. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל[2]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי דיני הקורבנות מופיעים בעיקר בסדר קודשים.
הקורבנות מגוונים מאוד - מהחי ומהצומח, כאשר כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.
בעקבות דברי הגמרא במסכת ברכות,[3] שתפילות תוקנו "כנגד תמידין" קיימת התייחסות לתפילות הקבועות לאורך שגרת היום, כמהוות תחליף לאקט ההקרבה.
קורבנות באסלאם
- ערך מורחב – חג הקורבן
באסלאם פולחני הקרבת קורבנות נותרו באופן סמלי בלבד. כך למשל, בחג הקורבן או עיד-אל-אדחא. המוסלמים נוהגים לשחוט בעל חיים (עז, כבש, פרה) כדי לשחזר את נכונותו של אברהם להקריב את בנו ישמעאל. בנוסף בקרב קהילות דוברות ערבית במזרח התיכון נהוג טקס עקיקה (בערבית: عقيقة), שמסמל במסורת הערבית את כניסתו של הרך הנולד אל חוג המשפחה. לפיכך, נהוג לשחוט בעל חיים למען הילד, ולהכין מבשר בעל החיים סעודה לכל המשפחה.
קישורים חיצוניים
- נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר.
- קורבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קרבנות (דתות שונות), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'
- ^ ספר יחזקאל, פרק מ' - ספר יחזקאל, פרק מ"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד ב'
| אלים במיתולוגיה הכנענית | ||
|---|---|---|
| מפחרת האלים | אל • אשרה • בעל־הדד • ענת • עשתרת • דגן • אדון • בעלת גבל • בוהו • מוֹת • בעל פעור • ים • שמש • ירח • כושר וחסיס • כושרות • רשף • חורון • קדש • אשמון • עשתר • כמוש • מלך • קוס • יהוה • שחר • שלם • צד • נכל ואב • שכמן ושנם • לויתן • תנין (אנ') • מלקרת • תנת • בעל חמון • פמי (אנ') • סכן • צדק (אנ') • מישור (אנ') • שלמן • גד | 
|
| אתרים מקודשים | מרום צפון • חכפת • כפתר • עשתרות • תותול | |
| ספרוּת | שירה אוגריתית: עלילות בעל וענת ‧ עלילת אקהת ‧ עלילת כרת ‧ הולדת שחר ושלם ‧ חתונת ירח ונכל ‧ לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש • כתבי סכניתן | |
| פולחן | במות • מרזח • פסלים מצבות • מצבות נדר • בית אל • כס עשתרת • מקדש מגדול • תרפים • נסך וקטורת • מזבחות אבן ונחושת • קורבנות, זבחים, מנחות, זבח חלב, שלמים, כליל ועולות • העלאה באוב | |
| בעלי תפקידים | כהנים • קדשים | |
