זכויות האדם בטורקיה

זכויות האדם בטורקיה מוגנות על ידי מספר אמנות בינלאומיות, שלהן קדימות על פני חקיקה מקומית לפי החוקה הטורקית. טורקיה לא חתמה על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, ה-ICCPR, עד שנת 2000[1]. עניין זכויות האדם נחשב לנושא בעל חשיבות גבוהה במהלך המשא ומתן עם האיחוד האירופי בדבר הצטרפותה של טורקיה לאיחוד. בעיות חריפות בנושאי זכויות אדם כוללות בין השאר את יחס טורקיה למיעוט הכורדי. הקונפליקט בין הטורקים לכורדים גרם להפרת זכויות אדם פעמים רבות. במדינה מתקיים דיון מתמשך על הזכות לחיים, חופש הביטוי ולגיטימציה של עונשים גופניים, מול חופש דת, התכנסות והשתייכות.

בטורקיה ישנם עדיין חוקים אשר נחשבים אנטי-דמוקרטיים או רודניים, כמו האיסור על מיעוטים לקבל חינוך יסודי בשפת אמם. למיעוט הגדול ביותר במדינה, הכורדים, שמהווים כ-15% מן האוכלוסייה, אין זכות הגדרה עצמית למרות חתימתה של טורקיה על אמנת ICCPR. במרץ 2017 האו"ם האשים את ממשלת טורקיה ב"הרס מסיבי, הריגות ומספר הפרות רציניות נוספות של זכויות אדם" נגד המיעוט הכורדי[2].

מחויבותה של טורקיה לאמנה לזכויות האדם העולמי (ICCPR)

הרפובליקה של טורקיה התחייבה למספר אמנות לזכויות אדם, שחלקן מוצאות ביטוי בחוקה הטורקית מ-1982[3]. חלקה השני של החוקה מבטיח "זכויות וחירויות יסודיות" כגון הזכות לחיים, ביטחון הגוף והזכות לקניין. כמו כן, טורקיה חתומה על האמנות הבאות: חוקה בינלאומית של זכויות אדם, זכויות אדם של נשים, הגנה כנגד עינויים, יחס לא אנושי והעלמה (disappearance), טרוריזם וזכויות אדם, מוסכמות אזוריות ופרוטוקולים 5–12 של האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR). ב-1949 חתמה טורקיה על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם[4]. לפי ה-ECHR, טורקיה נתונה לשיפוט בית הדין האירופי לזכויות אדם, ה-ECtHR[5]. באוקטובר 2017 מזכ"ל מועצת אירופה דרש משר הצדק הטורקי, אבדילהמיט גיל (אנ'), את שחרור פעילי זכויות אדם האסורים בטורקיה.

ענייני זכויות אדם המהווים מחלוקת בטורקיה

הזכות לחיים

בטורקיה ישנם כמה איומים על הזכות לחיים, כלומר, איומים לא רשמיים, שאינם הוצאה להורג. בשנות ה-90 של המאה ה-20 היו מקרים רבים של הוצאות להורג ללא משפט, הריגות פוליטיות בידי "מבצעים" בלתי מזוהים ומקרים של היעלמויות.

עונש מוות

בעיקרון, לא היו עונשי מוות בטורקיה מאז 1984. טורקיה מנעה את גזר הדין עבור פשעים בשעת שלום ב-2002 ועבור כל הפשעים בשנת 2004. גזר הדין הוחלף במאסר עולם מוחמר (מאסר ללא זכות לחנינה או המתקת העונש). לפי מאמר 9 של חוק 5275 על עונשי מוות[6], האסירים הללו אסורים בתאים אישיים נפרדים בבתי כלא מאובטחים ביותר, ומורשים לצאת לחצר לשעה ביום.

הוצאות להורג ללא שיפוט

בשנת 1990, ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" פרסם את הדו״ח הראשון שלו בנושא הוצאות להורג ללא שיפוט בטורקיה[7]. בשנים שלאחר מכן, הבעיה החמירה באופן קיצוני. ב-2001 הנציגה המיוחדת של האו"ם על מקרי הוצאה להורג שלא כשורה, הגברת עאסמה ג'האנגיר הציגה דיווח בעקבות ביקור בטורקיה[8]. הדיווח הכיל פרטים על הריגות אסירים. בין השנים 2000 ל-2008 ארגון זכויות אדם טורקי, ה-HRA, מסר נתונים על הריגות מוטלות בספק, מיתות במאסר, הוצאות להורג ללא שיפוט ועינויים[9]:

2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 2007 2008
173 55 40 44 47 89 130 66 65

מקרי רצח שלא נפתרו

הפרות נרחבות של זכויות אדם באזורים כורדיים בטורקיה בשנות ה-90 התבטאו בצורת היעלמויות והריגות על ידי מבצעים לא מזוהים. הרשויות המקומיות לא הביעו מוכנות למצוא את המבצעים או לפתור את ההיעלמויות[10][11]. בשנת 2009 ה-HRA הציג נתונים המראים כי עד סוף 2008 נהרגו 2,949 בידי מבצעים לא מזוהים, והוצאו להורג ללא שיפוט 2,308 אנשים[12].

היעלמויות

בטורקיה הקמפיין הצבאי נגד הפורשים הכורדיים במערב אנטליה לווה במספר היעלמויות, שהעלו את טורקיה על הפרק בשיפוט האירופי (ECtHR). היו רק קומץ מקרים של היעלמויות בטורקיה בשנות ה-80, אבל מספר גדול של מקרי מוות במאסר. ההפך הוא הנכון לגבי שנות ה-90, שבהן מספר האנשים שנעלמו בחטיפת סוכני רשויות גדל מאוד[13].

עינויים

השימוש הנרחב והשיטתי בעינויים בטורקיה נצפה לראשונה על ידי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, אחרי המשטר הצבאי של טורקיה ב-1971[14]. הארגון המשיך לדבר על העינוי השיטתי בטורקיה עד שנת 2002. בשנת 2004 פעיל של האיחוד האירופי הגיע לטורקיה, וקבע שעינוי כבר לא היה בשימוש שיטתי במדינה. ה-HRA, ארגון זכויות אדם טורקי, התנגד לקביעתו, ומחה נגדה[15][16]. מאז שנת 2005 נדמה כי עולה מספר מקרי העינויים. בדו"ח המצב של הנציבות האירופית בנובמבר 2008 נאמר, "מספר הבקשות להקמת ארגונים שאינם ממשלתיים בהקשר של עינוי ויחס לא אנושי עלה, בעיקר מחוץ למקומות מאסר רשמיים, בייחוד בזמן מאסר, שילוח, או בפרהסיה, בלי מאסר רשמי… חקירות מידיות, אובייקטיביות ועצמאיות לגבי מקרים של הפרת זכויות אדם בידי כוחות ביטחון חסרות.

מוות במעצר

מאפיין חשוב של התקופה שהחלה במשטר הצבאי ב-1980 הוא הזלזול בזכות לחיים והעלייה במקרים של עינוי ומוות מעינויים. לפי דו״ח של ה-HRFT (הקרן לזכויות אדם בטורקיה) שנכתב בשנת 1995, תועדו 419 מקרי מוות בשבי (לאורך 15 השנים בין הדו"ח לתחילת המשטר הצבאי), שנחשד כי עינוי הוא סיבת המוות בהם. 15 מקרי מוות נוספים שויכו לשביתות רעב, ועוד 26 מקרים - להזנחה רפואית. לפי רשימת מקרי המוות מהדו"ח הנ"ל, לוקטה רשימה מחודשת ל-20 שנים של המשטר הצבאי שהסיקה כי ב-428 מקרי מוות, עינוי כנראה היה סיבת מותם של אסירים[17]. בשנת 2008 בלבד ה-HRFT דיווח על 39 מקרי מוות בכלא. בחלק מן המקרים נראה כי עינויים היו מעורבים[18]. בשנת 2012, שני סוהרים ובכיר נשפטו למאסר עולם בשל הריגתו בעינויים של הפעיל אנג'ין סבר (אנ'). היה זה המשפט הראשון מסוג זה בהיסטוריה של טורקיה.

תנאי כליאה

ביקורת רבה הועלתה על טורקיה בנוגע לתנאי הכליאה הגרועים במדינה ולאי פתירת בעיית הצפיפות בבתי הסוהר[19]. בעקבות המשטר הצבאי שהחל ב-1980, אסירים פוליטיים שנשפטו במשפטים צבאיים הוחזקו בבתי כלא צבאיים, וכן היו כפופים למשמעת הצבאית. האסירים הוכרחו להשתתף במפגשים יומיים, בשירת מצעדים ובתרגילים באוויר הפתוח. בנוסף, "מכות-חניכה" היו בשימוש נרחב כמעט בכל בתי הסוהר בטורקיה[20]. בשנת 2008 טענות לגבי יחס לא אנושי בתוך מערכת הכלא בזמן העברות המשיכו. בידוד קבוצות קטנות נותר בעייתי בכל מערכת הכלא עבור אנשים שהואשמו או הורשעו בעבירות פוליטיות. לאור משבר הקורונה עלתה דרישה לשחרור מיידי של אסירים רבים[21].

חופש דת

אף על פי שמרבית האוכלוסייה מוסלמית, טורקיה טוענת שהיא מדינה חילונית על פי סעיף 24 של חוקת טורקיה. שני הזרמים האיסלאמים העיקריים בטורקיה הם הזרם הסוני והזרם העלאווי. הזרם העלאווי הוא מיעוט בטורקיה, והוא מהווה כ-17% מן האוכלוסייה המוסלמית בטורקיה[22].

חינוך דתי הוא חובה בבית הספר היסודי וגם בתיכון (סעיף 24 בחוקה הטורקית). החינוך מתמקד בעיקר בתאולוגיה סונית. הממשלה הטורקית מפקחת על החינוך והמוסדות המוסלמיים דרך המשרד לענייני דת. המשרד מווסת את הפעילות של 77,777 המסגדים הרשומים במדינה, ומעסיק אימאמים מקומיים ומחוזיים, שמשרתים כעובדי ציבור. אימאמים סונים מועמדים על ידי המדינה, והיא משלמת להם משכורת[23]. העלאווים מתפללים במקומות שנקראים קמביס. למקומות אלו אין מעמד חוקי של מקומות תפילה. בכל מקרה, מספר עיריות קבעו ב-2008 כי הקמביס הוא מקום רשמי לתפילה.

המספרים המדויקים של גודל האוכלוסייה הלא-מוסלמית בטורקיה אינם זמינים. מספר מקורות מעריכים כי האוכלוסייה הנוצרית מהווה בין 3% ל-5% מן האוכלוסייה כולה[24]. הקהילות הנוצריות מתקיימות בעיקר באיסטנבול, וכוללות ברוב המקרים נוצרים ארמניים ונוצרים יוונים-אורתודוקסים. בדרום-מזרח טורקיה, ניתן למצוא קבוצות נוספות כגון הכנסייה הסורית-אורתודקסית והיזידים. בערים הגדולות נמצאים גם יהודים וקהילות נוספות, כמו עדי יהוה. על פי הסכם לוזאן, רק הקהילות הארמניות, היווניות-אורתודוקסיות והיהודיות נחשבות למיעוטים.

לפי ארגון זכויות האדם הטורקי "מזלומדר" (אנ'), הצבא האשימו אנשים בחוסר משמעת בגין פעילויות שכללו תפילות מוסלמיות או בגין היותם נשואים לנשים שחובשות צעיף ראש. בדצמבר 2008 צוות הגנרלים התיר 24 שחרורים, כשעל חמישה מהם נטען כי הם קשורים בקנאות דתית. לפי דו״ח האיחוד האירופי לגבי חופש דת, חופש התפילה נשמר באופן כללי. החוק לגבי קרנות שנקבע ב-2008 מתייחס, בין השאר, למספר ענייני קניין הנוגעים למיעוטים שאינם מוסלמיים.

חופש הביטוי

סעיף 26 של החוקה הטורקית מבטיח חופש ביטוי. סעיפים 27 ו-28 מבטיחים חופש ביטוי והפצה חופשית של מחשבה. הפסקה השנייה בסעיף 27 מצהירה ש"הזכות להפצה לא תמומש לשינוי התנאים שנקבעו בסעיפים 1, 2, ו-3 בחוקה", סעיפים שעוסקים בשאלות המתייחסות לטבע המאוחד, החילוני, הדמוקרטי והרפובליקני של המדינה. הצנזורה בטורקיה (אנ') מווסתת בידי חקיקה מקומית ובינלאומית, כאשר החקיקה בינלאומית לכאורה ראשונה בסדר העדיפות, לפי סעיף 90 בחוקה הטורקית. למרות התנאים החוקיים, חופש התקשורת בטורקיה התדרדר בקצב קבוע מאז 2010, יחד עם צניחה תלולה שנבעה מהניסיון להפיכה צבאית ביולי 2016. הנשיא ארדואן עצר מאות עיתונאים, סגר או השתלט על עשרות כלי תקשורת, ומנע מעיתונאים וממשפחותיהם נסיעות. לפי מספר עדויות, העיתונאים הכלואים בטורקיה מהווים כשליש מכלל העיתונאים הכלואים בעולם[25].

השימוש באלף-בית הטורקי הוא חובה על פי חוק. חובה זו משקפת את המעבר ההיסטורי מכתב ערבי לכתב לטיני.

לפי דו"ח משמר זכויות האדם משנת 2019, לטורקיה מספר העיתונאים הכלואים הגדול בעולם[26][27][28].

חופש התכנסות

סעיף 34 של החוקה הטורקית משנת 1982 קובע כי "לכולם זכות לערוך פגישות לא אלימות וללא נשק, וגם לארגן צעדות הפגנה ללא רשות מראש". הגבלות יופעלו רק במקרים שבהם ישנה סכנה לביטחון המדינה, לסדר הציבורי, לחופש הציבור או כדי למנוע פשיעה. למרות זאת, ארגון אמנסטי אינטרנשיונל קבע כי בשנת 2009 הזכות לעריכת פגישות לא-אלימות נדחתה, וגורמי אכיפת החוק השתמשו בכוח כדי לפזר הפגנות. ישנם מקרים מתועדים רבים של מוות בעקבות שימוש בכוח לפיזור הפגנות בטורקיה.

ביולי 2017 בערב פגישת הפסגה של ה-G20 בהמבורג, עצרה טורקיה 12 אנשים שעבדו באבטחה דיגיטלית וניהול מידע הנוגעים לפגישת הפסגה.

חופש התאגדות

החוק מתיר חופש התאגדות. תחת החוק, אנשים שמארגנים התאגדות אינם צריכים להודיע בטרם יתאגדו, אבל ההתאגדות מוכרחה לספק התראה לפני שתיצור קשרים עם ארגונים בינלאומיים או לפני קבלת תמיכה כלכלית מחוץ לארץ, ועליה לספק תיעוד מפורט של פעילויות מסוג זה. החוקה הצהירה על זכותם של הפועלים לייסד איחודי פועלים "ללא השגת רשות" ו"החזקת הזכות להיות חבר בארגון או לצאת ממנו" לפי סעיף 51. סעיפים 53 ו-54 מאפשרים לפועלים גם להתמקח קולקטיבית ולשבות.

עד מרץ 2008, סה"כ 26 מפלגות הוחרמו, שתיים מהן לפני שהוקם בית המשפט החוקתי בשנת 1962. מספר זה לא כולל את 18 המפלגות שהוחרמו מידית לאחר ההפיכה הצבאית ב-1980, ופורקו לחלוטין ב-1981. האספה הלאומית הגדולה של טורקיה העבירה חוק שמאפשר למפלגות אלו להיפתח מחדש.

זכויות אתניות

על אף שבטורקיה ישנו מגוון אתני, לשוני ודתי נרחב, הדיכוי בהיסטוריה של המדינה נחשב לאחד מן הדיכויים החריפים ביותר נגד מיעוטים בשם הלאומיות. לפי סעיף 66 של החוקה הטורקית, "כל המשתייכים למדינה הטורקית דרך קשר האזרחות הם טורקים." החוקה מצהירה כי עיקרון האי-הפרדה של האומה הטורקית, מדינת הלאום והאזרחות החוקתית לא מבוסס על אתניות. מכאן נובע שהמילה "טורקי" מתייחסת באופן חוקי לכל אזרחי טורקיה, על אף שפרשנות אינדיבידואלית עלולה להיות מגבילה יותר. לפי החוקה, אין זכויות מיעוטים שכן כל האזרחים הם טורקים. סעיף חוקתי זה מתעלם מזכויות המיעוט האתניות והדתיות הבסיסיות. זאת אפילו שהסכם לוזן, לפני ההכרזה של הרפובליקה, מבטיח מספר זכויות ללא-מוסלמיים, בפועל טורקיה מכירה רק בארמנים, ביוונים וביהודים כמיעוטים ומחריגה קבוצות נוספות ממעמד של מיעוט, והזכויות המגיעות עם המעמד. תמיכה בהגנה על זכויות המיעוט עלולה לגרור העמדה חוקית לדין, כיוון שמספר סעיפים בחוק הטורקי אוסרים על יצירה של מיעוטים או טענה על קיומם של מיעוטים.

כורדים

עקב האוכלוסייה הכורדית הגדולה, ממשלות רציפות ראו בביטוי הזהות הכורדית איום פוטנציאלי על טורקיה המאוחדת, תחושה שהורכבה מאז המרד החמוש של מפלגת הפועלים של כורדיסטן בשנת 1984. אחת מן ההאשמות המרכזיות בהיטמעות התרבותית מגיעה מהדיכוי ההיסטורי במדינה של השפה הכורדית. עקב ההפיכה הצבאית ב-1980, השפה הכורדית נאסרה לגמרי והאלפבית הכורדי אינו מזוהה. מאז שנות ה-70 מאשים המשפט האירופי לזכויות אדם את טורקיה באלפי הפרות של זכויות אדם נגד הכורדים.

אפליות נוספות

נשים בטורקיה

בשנות ה-30, טורקיה הייתה בין המדינות הראשונות בעולם שהעניקו זכויות פוליטיות מלאות לנשים, כולל הזכות לבחור ולהיבחר מקומית ומאוחר יותר גם מדינית. סעיף 10 בחוקה אוסר כל אפליה, מטעם המדינה או מטעם אדם פרטי, על רקע מין. בטורקיה אף נבחרה ראש ממשלה אישה ב-1995. טורקיה הייתה גם המדינה הראשונה שבראש בית המשפט לחוקה שלה כיהנה אישה. בנוסף, בבית המשפט הגבוה למקרים מנהליים מכהנת גם אישה בתור השופטת הנשיאה. לעומת זאת, הייצוג של נשים בגופים פוליטיים במדינה הוא נמוך. באספה הלאומית הגדולה של טורקיה אחוז הנשים עומד על 9.1% (כאשר בעולם האחוז הממוצע הוא 17.3). בין 1975 ל-2006 הייצוג הנשי בגופים הפוליטיים, בעיריות ובממשלה עלה משמעותית.

מאז 1985, מותר לבצע הפלות בעשרת השבועות הראשונים של ההיריון, ונשים מקבלות תרופות מונעות הריון מסובסדות. שינויים לקוד האזרחי בשנת 1926 העניקו לנשים את הזכות ליזום גט, זכות שעוד לא מוכרת בכל מדינות האיחוד האירופי.

בכל זאת, באזורי המזרח ודרום-מזרח אנטוליה, גישות מיושנות יותר מקובלות בקרב האוכלוסייה הכורדית, הערבית והטורקית. הגישות הללו כוללות אלימות במשפחה כלפי נשים, נישואים בכוח ורצח על חילול כבוד המשפחה. כדי להילחם בגישות אלו, הממשלה וכן כמה ארגונים אחרים התאחדו למסעות הסברה וחינוך בדרום מזרח אנטוליה כדי להגדיל את אחוזי האוריינות בקרב נשים.

ב-2008 ביקורות הצביעו על כך שטורקיה מהווה מוקד סחר מרכזי בנשים שמשודלות או מובאות בכוח למדינה על ידי ארגוני מאפיה בינלאומיים כדי לעבוד כשפחות מין, בייחוד בערים גדולות ותיירותיות.

לפי סקר שערכה התאגדות הנשים היזמות של טורקיה בשנת 2008, כמעט מחצית מנשים טורקיות עירוניות מאמינות שעצמאות כלכלית לנשים היא לא נחוצה, דבר שמשקף, לפי דברי הפסיכולוגית לילה נבארו, דורות של פטריארכיה.

ילדים בטורקיה

העסקת ילדים אמנם מועטה מאוד בטורקיה, אך עדיין מופיעה. למרות ההתקדמות המתונה של הממשלה בהכחדת העסקת הילדים, ילדים ממשיכים לעבוד, לרוב בפעילויות חקלאיות. ב-2013, מחלקת העבודה של ארצות הברית דיווחה ש-2.6% מהילדים בטורקיה בין גילאי 5 ל-14 עובדים. רוב הילדים עובדים באגף החקלאי, קבוצה נוספת באגף התעשייתי, וקבוצה נוספת בשירותים. על אף שעבודותיהם של הילדים הללו עונתיות, העובדה שעדיין מתרחשת העסקת ילדים קשורה באופן חלקי לכך שיוזמות חקלאיות בעלות כוח עבודה מוגבל אינן כפופות לחוק ממשלתי. בדצמבר 2014, מחלקת העבודה של ארצות הברית שחררה רשימה של מוצרים שמכינים ילדים או עובדים בכפייה, שדיווחה על 8 מוצרים שייצרו רק ילדים בטורקיה. רוב המוצרים הללו הם מוצרים חקלאיים, כדוגמת כותנה, כמון, אגוזים, בוטנים, קטניות וסלק סוכר.

נטייה מינית בטורקיה

ערך מורחב – זכויות להט"ב בטורקיה

מערכות יחסים הומוסקסואליות מיניות בין בוגרים, בהסכמה ובפרטי, אינן נחשבות לפשע בטורקיה. גיל ההסכמה עבור מין הומוסקסואלי, כמו גם מין הטרוסקסואלי, הוא 18. לעומת זאת, בחוק העונשין של המדינה מופיעים כמה איסורים על "אקזיביציוניזם בפומבי" ו"עברות כנגד ערכים ציבוריים" שמשמשים לפעמים כבסיס לאפליה נגד קהילת הלהט"ב. נכון לשנת 2006, לטורקיה אין לא חוק שמתיר נישואים חד מיניים, ולא חוק נגד שמגן על הקהילה הלהט"בית של טורקיה מאפליה.

בעלי מוגבלויות בטורקיה

אמנת האו"ם בנושא הזכויות של בעלי מוגבלויות נחתמה בידי הרפובליקה הטורקית בשנת 2007. דיונים בנוגע לאמנה נערכו באספה הלאומית הגדולה ב-2008 והאמנה אושררה בדצמבר 2008. במקרה ספציפי אחד, קבוצת הגנה על אנשים בעלי מוגבלויות שכליות ביקרה מוסדות לבעלי מוגבלויות בטורקיה בשל טיפוליהם באנשים בדו"ח שפרסמה. כתוצאה מן הביקורת ביטל בית החולים הפסיכיאטרי באיסטנבול את השימוש ה"בלתי-מותאם" בנזעי חשמל.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זכויות האדם בטורקיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ OHCHR | International Covenant on Civil and Political Rights, www.ohchr.org (ארכיון)
  2. ^ Turkey: UN report details allegations of serious rights violations in country's southeast, UN News, ‏10 במרץ 2017 (באנגלית) (ארכיון)
  3. ^ [https://global.tbmm.gov.tr/docs/constitution_en.pdf CONSTITUTION OF THE REPUBLIC OF TURKEY], global.tbmm.gov.tr (ארכיון)
  4. ^ Universal Declaration of Human Rights, www.un.org, ‏2015-10-06 (באנגלית) (ארכיון)
  5. ^ The ECHR in 50 questions answers frequently asked questions on the Convention and the Court.
  6. ^ TÜRKİYE BÜYÜK MİLLET MECLİSİ, www.tbmm.gov.tr (ארכיון)
  7. ^ Extra-judicial Executions - B-Ob8ungen, ob.nubati.net (ארכיון)
  8. ^ Special Rapporteur, Ms. Asma Jahangir, CIVIL AND POLITICAL RIGHTS, INCLUDING THE QUESTION OF DISAPPEARANCES AND SUMMARY EXECUTIONS Extrajudicial, summary or arbitrary executions, /www.extrajudicialexecutions.org, ‏2 באוקטובר 2007
  9. ^ Human Rights Situation in some Rights Categories between 1999 and 2008
  10. ^ TURKEY: THE ENTRENCHED CULTURE OF IMPUNITY MUST END, www.amnesty.org (באנגלית) (ארכיון)
  11. ^ Faili meçhul komisyonu üyeleri 1000 cinayeti 15 yıl önce görmüştü..., Radikal (בטורקית) (ארכיון)
  12. ^ THE KURDS OF TURKEY: KILLINGS, DISAPPEARANCES AND TORTURE, Helsinki Watch, March 1993
  13. ^ The "Trilogy" under the main heading "The Right to Life" in Turkey and the three subheadings "Disappearances" Deaths in Custody Killings by Armed Groups, ob.nubati.net (ארכיון)
  14. ^ Illustrated Reports of Amnesty International - B-Ob8ungen, ob.nubati.net (ארכיון)
  15. ^ İnsan Hakları Derneği (בטורקית) (ארכיון)
  16. ^ 2008 Human Rights Report: Turkey, web.archive.org, ‏26 בפברואר 2009
  17. ^ Turkey: Deaths in Custody - B-Ob8ungen, ob.nubati.net (ארכיון)
  18. ^ 2008 Raporu: Cezaevlerinde Ölüm ve Hastalar - DTF-Info, www.tuerkeiforum.net (ארכיון)
  19. ^ Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Turkey, 2001-2009.state.gov (באנגלית) (ארכיון)
  20. ^ Devrimci Sol - B-Ob8ungen, ob.nubati.net (ארכיון)
  21. ^ Turkey: Imprisoned journalists, human rights defenders and others, now at risk of Covid-19, must be urgently released, www.amnesty.org (באנגלית) (ארכיון)
  22. ^ Prosecution of Religious Activists - B-Ob8ungen, ob.nubati.net (ארכיון)
  23. ^ 2008 Human Rights Report: Turkey, web.archive.org, ‏26 בפברואר 2009
  24. ^ Prosecution of Religious Activists - B-Ob8ungen, ob.nubati.net (ארכיון)
  25. ^ Turkey: Destruction Of Ahmet Sik's Unpublished Book 'A Very Dangerous Precedent', web.archive.org, ‏13 ביוני 2011
  26. ^ In Turkey, Freedom of Expression is in the Dock, Human Rights Watch, ‏2017-07-26 (באנגלית) (ארכיון)
  27. ^ World Report 2019: Rights Trends in Turkey, Human Rights Watch, ‏19 בדצמבר 2018 (באנגלית) (ארכיון)
  28. ^ Isil Sariyuce, Sheena McKenzie and Emma Reynolds CNN, Turkey convicts human rights activists on terror charges, CNN (ארכיון)