תומאס ג'פרסון
 | |||||||
| תומאס ג'פרסון, 1800 | |||||||
| לידה |
13 באפריל 1743 שארלוטסוויל, וירג'יניה, האימפריה הבריטית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 ביולי 1826 (בגיל 83) שארלוטסוויל, וירג'יניה | ||||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | מונטיצ'לו, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
קולג' ויליאם ומרי  | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית | ||||||
| בת זוג | מרתה ויילס סקלטון ג'פרסון | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים | |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
תומאס ג'פרסון (באנגלית: Thomas Jefferson; 13 באפריל 1743 – 4 ביולי 1826) היה מהאבות המייסדים של ארצות הברית ונשיאה השלישי, בין 1801 ל-1809. לפני כן, נבחר לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית השני, ושירת תחת הנשיא ג'ון אדמס בין 1797 ל-1801.
במהלך המהפכה האמריקאית ייצג את וירג'יניה בקונגרס הקונטיננטלי שאימץ את הכרזת העצמאות. ניסח רבים מהכתבים החוקתיים המכוננים של ארצות הברית ובהם כתב הזכויות של וירג'יניה – חוק הפרדת הדת מהמדינה בווירג'יניה. היה המושל שלה במהלך המלחמה (1779–1781). במאי 1785 מונה לשגריר בצרפת ולאחר מכן היה מזכיר המדינה הראשון של ארצות הברית בין 1790 ל-1793, תחת ממשלו של ג'ורג' וושינגטון.
כנשיא, הכפיל את שטחה של ארצות הברית במהלך רכישת לואיזיאנה. הוא נבחר שוב ב-1804 ובמהלך כהונתו השנייה, סגן הנשיא לשעבר, ארון בר, נשפט על בגידה. בנוסף, ג'פרסון העביר אינדיאנים אל לואיזיאנה, ואסר על יבוא עבדים. נחשב לאחד מגדולי הנשיאים האמריקאים.
ג'פרסון הקים את אוניברסיטת וירג'יניה לאחר פרישתו מהשירות הציבורי. ספרו היחיד, שפורסם ב-1785, היה על מדינת וירג'יניה, ונחשב לספר האמריקאי החשוב ביותר של זמנו.
לג'פרסון היו כמה מטעים שאותם עיבדו מאות עבדים. רוב ההיסטוריונים מאמינים שלאחר מות אשתו ב-1782, הייתה לו מערכת יחסים עם שפחה ואף נולדו לו ממנה ילדים.
על המצבה שלו נכתב, לבקשתו: "כאן קבור תומאס ג'פרסון, מחבר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה ואבי אוניברסיטת וירג'יניה".
ראשית חייו וקריירה
תומאס ג'פרסון נולד ב-13 באפריל 1743 (ב-2 באפריל 1743 לפי הלוח היוליאני), בבית משפחתו בשאדוול שבמושבת וירג'יניה, הילד השלישי מתוך עשרה. הוא היה ממוצא אנגלי וגם וולשי, ונולד כנתין בריטי. אביו, פיטר, היה בעל מטעים ומודד שמת כשג'פרסון היה בן ארבע עשרה. אמו הייתה ג'יין רנדולף. ג'פרסון לא ממש התעניין באבותיו. מצד אביו, ידע רק על קיומו של סבו. פיטר העביר את משפחתו למטע ב-1745 לאחר מותו של חבר שהכריז עליו כעל שומר ילדיו. המשפחה חזרה לשאדוול ב-1752, ופיטר מת ב-1757. האדמה חולקה בין תומאס ובין אחיו רנדולף. תומאס ירש כ-20 קמ"ר של אדמה, כולל את אחוזת מונטיצ'לו. הוא השיג בעלות מלאה על רכושו בגיל עשרים ואחת.
לימודיו
ג'פרסון החל את לימודיו לצד ילדי משפחת רנדולף עם מורים פרטיים. ב-1752, למד בבית ספר מקומי. בגיל תשע, החל ללמוד טבע ושלוש שפות: לטינית, יוונית וצרפתית. באותו הזמן למד רכיבה על סוסים. הוא למד אצל כומר בין 1758 ל-1760, ובנוסף למד היסטוריה, מדע, וספרות ישנה.
ג'פרסון החל ללמוד במכללה בגיל שש עשרה, ולמד מתמטיקה, מטפיזיקה ופילוסופיה. הוא הושפע מרעיונותיהם של ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואייזק ניוטון. ג'פרסון שיפר את הצרפתית והיוונית שלו ואת נגינתו בכינור. הוא סיים את לימודיו ב-1762, כעבור שנתיים. הוא החל ללמוד משפטים, ועבר כמתמחה. בנוסף קרא חיבורים קלאסיים בשפה האנגלית.
ג'פרסון שמר על ספריו. ב-1770, ביתו נשרף, כולל ספרייה בת מאתיים ספרים שירש מאביו. ב-1773, כבר היו בספרייתו 1,250 כותרים, וב-1814 היו לו כבר כמעט 6,500. הבריטים שרפו את ספריית הקונגרס באותה השנה, והוא מכר יותר מששת אלפים ספרים לספרייה ב-23,950 דולרים. הוא התכוון לשלם חלק מחובו הגדול, אבל למרות זאת המשיך לאסוף ספרים, וטען במכתב לג'ון אדמס שאינו יכול לחיות בלעדיהם.
עורך דין ובית הבורגנים
ג'פרסון הוכשר לעריכת דין ב-1767 וגר עם אמו. בנוסף ללימודי משפטים, ייצג את המחוז בבית הבורגנים של וירג'יניה בין 1769 ל-1775. הוא תמך ברפורמות בנוגע לעבדות. הוא הגיש חקיקה ב-1769 שהתירה לאדונים לשלוט בשחרור עבדיהם, תוך לקיחת הסמכות מהמושל המלכותי. הוא שכנע את בן דודו להוביל את החקיקה, אולם התגובה לחוק הייתה שלילית.
ג'פרסון ייצג עבדים דורשי חירות בשבעה תיקים ואף ויתר על העמלה שלו בעבור אחד מהם, שטען שעליו להשתחרר לפני גיל שלושים ואחת, שהיה הגיל הדרוש לשחרור במקרה של אדם עם סבים מעורבים. הוא הסתמך על משפט הטבע וטען שלכל אדם יש זכות על עצמו, החירות האישית, שניתנה לו בידי האל. השופט פסק כנגד הלקוח שלו. ג'פרסון הסכים לתת ללקוח שלו כסף, שבו השתמש כדי לעזור לבריחתו. לאחר מכן השתמש ביסודות המשפטיים הללו בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. בנוסף עמד מול בית המשפט של וירג'יניה ב-1767 עבור שישים ושמונה מקרים.
הפרלמנט הבריטי העביר את חוקי הכפייה ב-1774, וג'פרסון כתב מאמר בו קרא ל"יום צום ותפילה" במחאה, ולחרם על כל יבוא בריטי. לאחר מכן כתב מאמר בנוגע לזכויות המתיישבים, בטענה שלמתיישבים יש זכות למשול על עצמם.
מונטיצ'לו, נישואין ומשפחה
ב-1768, החל ג'פרסון לבנות את האחוזה שלו, מונטיצ'לו ("הר קטן" באיטלקית) על גבעה מעל המטע שלו. הבנאים והבונים החופשיים המקומיים בנו את רוב האחוזה, לצד עבדיו של ג'פרסון.
הוא עבר לאגף הדרומי ב-1770. מונטיצ'לו הפכה ליצירת מופת קלאסית בסגנון אדריכלות פלדיאנית.
ב-1 בינואר 1772, נישא לבת דודתו מדרגה שלישית, מרת'ה סקלטון, אלמנה בת עשרים ושלוש, שעברה לגור איתו. היא הייתה המארחת בבית וניהלה את המשק. מרתה קראה, תפרה וניגנה בפסנתר. ג'פרסון ליווה אותה בכינור ובצ'לו. במהלך עשר שנות נישואיהן, נולדו להם שישה ילדים: מרת'ה "פטסי" (1772–1836), ג'יין (1774–1775), בן שחי כמה שבועות בלבד ב-1777, מרי ויילס "פולי" (1778–1804), לוסי אליזבת' (1780–1781) ולוסי אליזבת' נוספת (1782–1785). רק מרת'ה ומרי שרדו יותר משנים בודדות.
אביה של מרת'ה, ג'ון ויילס, מת ב-1773, והזוג ירש מאה שלושים וחמישה עבדים, אדמות ואת החובות של האדמות. לקח לג'פרסון שנים לשלם את החובות, ודבר זה החמיר את מצבו הפיננסי.
מרת'ה סבלה מבעיות בריאותיות, כולל סוכרת, והלידות החלישו אותה. אמה מתה צעירה, ומרת'ה חיה עם שתי אימהות חורגות כילדה. כמה חודשים לאחר לידת בתה האחרונה, היא מתה ב-6 בספטמבר 1782, בגיל שלושים ושלוש, כשג'פרסון לצידה. לפני מותה, הבטיח לה ג'פרסון לא להינשא שוב, כדי שאף אם אחרת לא תגדל את ילדיה. ג'פרסון היה שבור ממותה.
לאחר עבודתו כמזכיר המדינה (1790–1793) חזר למונטיצ'לו ושינה אותה לפי שיטות אירופאיות. הוא המשיך בכך ברוב שנות נשיאותו, וסיים את העבודה ב-1809.
הנשים בחייו
על פי דעותיו הנחרצות של תומאס ג'פרסון בנוגע לנשים, רב המרחק בין דעותיו על האישה האידיאלית לבין הנשים שמילאו את מציאות חייו.
כך מתאר ג'פרסון בפני ידידתו אן וילינג בינגם את משימות חייה של האישה, שבהן עליה לדבוק כי הן אלה שיגרמו אושר לה ולמשפחתה:
"חברתו של בעלך, הטיפול הדאגני והאוהב בילדיך, סידורי משק הבית, שיפוץ וטיפוח החצרים והגינות שמסביב לבית... ממלאים כל רגע בפעלתנות בריאה ומועילה. כל מאמץ, יש תקווה ויש עידוד בצדו, שכן על הנאת הרגע הוא מעניק הבטחה של יתרון ורווחה בעתיד.[1]
ג'פרסון האמין כי לשני המינים יש תפקידים נפרדים. הוא חשב שנשים צריכות להישאר מחוץ לפוליטיקה והוא לא מצא כל סיבה להעניק להן את זכות הבחירה. יתרה מזאת, כיוון שהנשים נעדרות ממשרות פוליטיות, אין טעם להעניק להן השכלה בנושא שאין להן שימוש בו כרעיות וכאימהות. החובות המוטלות עליהן הן כל כך לא מתוחכמות, עד שלהבנה הנדרשת מהן מספיק חינוך בסיסי ביותר.[2]
כשנהיה שגריר בצרפת, פגש ג'פרסון נשים אינטליגנטיות, משכילות ומשוחררות, שניהלו את הסלונים הפריזאיים. הוא היה מוטרד מהעובדה שנשים אלו זנחו את תפקידיהן כעקרות בית וכאימהות והרחיבו את השפעתן בפוליטיקה, אבל התגבר בקלות על אי הנוחות הזאת. הנשים הפריזאיות, הוא כותב, "יוצאות לצוד עינוגים ברחובות, בהתקהלויות, בנשפיות המוניות, ובעשותן זאת הן שוכחות שאת אושרן האמיתי הן השאירו בבית בחדרי ילדיהן", לעומת נשות אמריקה "העסוקות בשעשועים הענוגים והשלווים של חיי המשפחה".[3]
אשתו - מרתה ויילס סקלטון
תומאס ומרתה נישאו ב-1772 באחוזת ביתה של הכלה.[4] במרתה מצא תומאס את הרעיה האידיאלית, את אשת חלומותיו בהקיץ. זאת האישה שראשו מצא עבורו. "הוא בעל טוב ומיטיב לאשתו לא פחות משהוא פילוסוף טוב ואזרח טוב לארצו",[5] העיד עליו המרקיז דה שטלו ביומן המסע שלו.
במשך עשר שנות נישואיהם הביא הזוג לעולם שישה ילדים (מתוך תשעה הריונות). רק שניים מהילדים זכו להגיע לבגרות – הבנות מרתה ומרי. המאמץ הפיזי של ההריונות התכופים החליש את מרתה ג'פרסון כל כך עד שאחרי חודשים של טיפול מסור מצד בעלה הלכה מרתה לעולמה. וכך רושם ג'פרסון ביומנו, ב-6 בספטמבר 1782: "אשתי היקרה נפטרה היום בשעה 11:45 בבוקר".[4] שבועיים לאחר מכן, כותב אדמונד רנדולף לג'יימס מדיסון: "גברת ג'פרסון השתחררה, סוף כל סוף, ממכאוביה ... והותירה את ידידנו אבל וממאן להינחם. תמיד ידעתיו כמי שמציב אושר משפחתי בראש רשימת הדברים הטובים, אבל מעולם לא העליתי על דעתי שצערו יכול להיות נורא כל כך ויגונו עמוק כל כך, עד כי יש רגליים לשמועה שהאיש מתעלף ומאבד את הכרתו כל אימת שהוא רואה את ילדיו".[6] וכך כותב תומאס ג'פרסון לאליזבט ווילס אפס, אחותה של אשתו מייד לאחר מותה: "אבדה לי ידידת חיי היקרה ביותר ובשל אהבתנו ההדדית, שעוצמתה לא פחתה עם חלוף הזמן, חייתי בעשר השנים האחרונות חיי אושר בלא רבב. אילולא היה זה מעשה בגידה מצדי לזנוח את הפיקדון הקדוש, שהושאר בידי, לא הייתי רוצה להמשיך ולהתקיים אף לא לרגע אחד נוסף. לשם מה עלי לרצות בהמשך קיומי? כל תוכניותי לחיי נחת ואושר התהפכו באחת בשל אירוע יחיד וכאשר אני צופה לעתיד אינני רואה לפני אלא קדרות עגומה בלא אף נקודת אור אחת".[7]
הזעזוע שעבר על ג'פרסון עם מות אשתו היה נקודת מפנה ביחסיו אל הנשים בחייו. הוא לא יחפש יותר אישה כמרתה. אין לו יותר זכות לאושר מושלם כזה פעם נוספת. הוא יתור לו אחר רגעי אושר חולפים במחיצת נשים, שאין עתיד לקשרים ביניהם. הוא לעולם לא יחשוף את נשמתו לכאב כזה יותר. עדיף לו להיות בודד מאשר פגיע.[8]
בנותיו – מרתה ומרי
כאמור, רק שתיים מתוך ששת ילדיהם של תומאס ומרתה נותרו בחיים. בתם הבכורה מרתה, שנולדה ב-27 בספטמבר 1772, היחידה שחיה אחריו ובתם השלישית מרי, שנולדה ב-1 באוגוסט 1778 ומתה ב-17 באפריל 1804 בעת שהיה נשיא ארצות הברית והיא רק בת 24. מרתה נישאה ב-1790 לתומאס מן רנדולף ונולדו להם שנים עשר ילדים. מרי נישאה ב-1797 לג'ון ווילס אפס, בנה של אחות אמה. אחרי 7 שנות נישואין נפטרה מרי.
הן היו בנות נפלאות אבל כה שונות זו מזו.
מרתה הייתה, במובנים רבים, הבת של אביה. לג'פרסון היו יחסים מאוד קרובים איתה. כששב לאחוזתו מכל מקום שהוא, היה עומד על כך, שמרתה וכל ילדיה יעברו להתגורר איתו במונטיצ'לו כל עוד הוא שם והיא הייתה עושה זאת. משאירה את בעלה, זונחת את אחוזתה ושוהה במחיצת אביה כל עוד הוא במונטיצ'לו. משעזב, הייתה שבה לאחוזתה.
בגיל 15 היא כותבת לאביה מהמנזר, בו התחנכה, עד כמה היא מייחלת למכתביו ומסיימת במשפט: היה שלום אבא יקירי ויהיה לבך סמוך ובטוח שאינך רחוק ממחשבותי אף לא לרגע והנני ילדתך האוהבת ביותר"[9] ג'פרסון לחץ עליה מאוד בעניין לבושה, מידותיה ובנושא הספרים, שעליה לקרוא ומרתה קיבלה עליה את הלחץ הזה. "אין אני חרוצה במידה שהיית רוצה ... אך אני מקווה שאם אשתדל, במהרה אהיה חרוצה ... אין דבר היקר לי כמו שביעות רצונך ובלעדיה אהיה אומללה באמת ... היה בטוח בחיבתה של בתך האוהבת".[10]
ג'פרסון מתנה את אהבתו לבתו בהישגים שלה ובפיתוח הכישורים, אותם הוא עצמו בחר עבורה: "ככל שאת לומדת עוד אני אוהבך יותר ואני מבסס את אושרי בחיי על התקווה לראותך אהובה על הכל ובאהבה זו תזכי לבטח אם, נוסף על טוב לבך הטבעי, תרכשי גם את הכישורים המיוחדים, שהם כה משובבי נפש אצל בנות מינך".[11]
מרי סרבה להיכנע ללחץ של אביה. יחסיהם היו קרובים פחות. כבר בהיותה בת שבע, הוא כותב לה מפריס לווירג'יניה ומביע באזניה את רצונו כי תצטרף אליו ואל אחותה בצרפת, שם שימש כשגריר ארצות הברית. גם לה הוא מכין תוכנית ללימודי נגינה, ציור, קריאה, צרפתית ועוד, מה שיעשה אותה ראויה יותר לאהבת ידידיה. כדי לפתות אותה לבוא הוא מבטיח לה בובות וצעצועים ככל שתרצה אבל בלי סחיטה רגשית ג'פרסונית מובהקת הוא אינו יכול והוא אינו מרפה: "זכרי לא לצאת בלי כובעך, כי זה יעשה אותך מכוערת מאוד ואז לא נאהב אותך כל כך. אם תצייתי תמיד להוראות האלה, נמשיך לאהוב אותך כמו שאנו אוהבים אותך עכשיו ואי אפשר לאהוב אותך אהבה גדולה יותר".[12]
אבל מרי אינה מעוניינת להגיע אליו לפריס. היא אינה הבת הצייתנית של אביה. היא מעיזה לעמוד על דעתה עד שדודתה (חמותה לעתיד) נאלצת לפנות אל ג'פרסון בתקווה שיבטל את הוראותיו להביא אליו את מרי. מרי אינה מאריכה במכתביה אל אביה כאחותה מרתה. את סירובה היא מעלה על הכתב בשתי שורות בודדות: "אבא יקר, הייתי שמחה מאוד לראות אותך, אבל אני לא יכולה לנסוע לצרפת ואני מקווה שאתה ואחותי מרתה בריאים ושלומכם טוב. בתך האוהבת. היה שלום, מרי ג'פרסון".[13]
אביגיל אדמס
אביגיל אדמס הייתה אחת הנשים היותר משמעותיות בחייו של ג'פרסון מבחינה שהשפיעה על חייו בתחומים רבים ולאורך זמן. היא ידועה בעיקר כאשתו של ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית וכאמו של ג'ון קווינסי אדמס, הנשיא השישי.
באביגיל היה שילוב של אישה צנועה, המתלווה לבעלה ומשמשת עזר כנגדו עם אישה עצמאית, שמבטאת את דעותיה ומתעניינת בתחומים, שנחשבו "גבריים" בעיני ג'פרסון. במכתביה באים לידי ביטוי כשרונותיה האינטלקטואליים ועמדותיה הרעיוניות.[14]
ב-1784 הצטרפה לבעלה בשליחותו הדיפלומטית בפריס ושם פגש אותה ג'פרסון, שהיה ידידו של בעלה מהימים בהם השתתפו בוועדה, שחיברה את הצהרת העצמאות. בהיכרותו אותה נחשף לאישה, שהיא שותפה מלאה לקריירה של בעלה ואשת שיחה, שעוברת באופן טבעי משאלות על אחריות הורית לענייני מדינה. אביגיל עזרה לו להתיישב בפריס והיכירה לו גלריה שלמה של נשים אירופאיות, שעל פי התיאוריה של ג'פרסון, חצו את הקו המפריד בין שני המינים.[15]
ב-1785, כשהתמנה ג'ון אדמס לשגריר ארצות הברית בלונדון והזוג עזב את פריס, הצטערה אביגיל על הפרידה מידידה ג'פרסון והחליטה לשמר את קשר הידידות ביניהם באמצעות חליפת מכתבים אינטנסיבית, על כל נושא אפשרי. על בעיות משק בית, על גידול בנותיו, על רכישות שונות שרכשו זה לזה, על ענייני תרבות ואפילו על פוליטיקה.
במכתבה הראשון אליו היא מסבירה לו מדוע החליטה לכתוב לו: "בהזדמנויות אחדות שמעתיך מביע משאלה לשמוע חדשות מידידיך ואפילו זוטות מחיי היום-יום ועל יסוד זה, אני מעזה לכלול את עצמי בקהלם ולחתום את שמי כידידתך ושפחתך הכנועה".[16] והוא עונה לה: "תודותי על שהואלת ברוב חסדך לצעוד את הצעד הראשון לפתיחת התכתבות שאני רוצה בה מאוד".[17] הם מחליפים ביניהם משימות לרכישת דברים. הוא כותב לה: "בלא שהיות הזמנתי את הנעליים שביקשת ... כמו כן השגתי בשבילך שלושה מגשים לפרפרת עם שורת עמודי כסף בשוליהם וכן ארבעה פסלוני קערות לביסקוויטים וכדי להראות לך שתמיד אקבל ברצון את כל הוראותיך ואבצע בחפץ לב את כל משימות הרכישה, שתטילי עלי, הריני מעז להטריח אותך במשימה משלי ... אני מבקש להטריחך לשלוח לי שתי מערכות של מפות שולחן ומפיות ..."[18]
אביגייל האינטליגנטית דנה עם ג'פרסון גם על נושאים אחרים. על "התסיסה וההתגעשות במסצ'וסטס" ועל "הצעת החלטה להכניס למחזור שטרות כסף מנייר".[19]
לפעמים הם חלוקים בדעותיהם, כמו בוויכוח שפרץ ביניהם על התועלת שבמרד שייז.[20] אבל נשארו ידידי נפש.
כשקיבלה ממנו מכתב, בו הודיע לה כי נקע את פרק ידו הימנית וכי הדבר מכאיב לו מאוד, שלחה מיד משרת להשיג סוג של שמן בריטי שתשלח אליו כדי שיגרום לו להחלים.
כשבתו הצעירה מרי יצאה מווירג'יניה בדרכה אליו לפריס, ידע ג'פרסון שיוכל לסמוך על אביגיל שתיקח את הילדה תחת חסותה בהגיעה ללונדון, שם עגנה האונייה והוא כותב לה: " ידידי כותבים לי שהם עתידים לשלוח את בתי אלי באוניה המפליגה לאנגליה במאי. נטלתי לעצמי את הרשות לומר להם שאת תסכימי, ברוב טובך, להכניס תחת כנפך עד אשר תודיעיני על בואה ואשלח מישהו לקחתה".[21] אביגיל נקשרה מאוד למרי והתקשתה להיפרד ממנה. "בכל ימי חיי מעודי לא התקשרתי קשר עז כל כך לילד כלשהו בעקבות היכרות קצרה כל כך".[22] מרי מצידה מצאה באביגיל דמות אם חמה ואוהבת, לה נזקקה יותר מכל. אביגיל הוכיחה את ג'פרסון על כי לא הגיע בעצמו ללונדון לקחת את הילדה.
כשמרי נפטרה, נשבר ליבה של אביגייל. היא נזעקה לנחם את ג'פרסון והוא מודה לה על כך במילים חמות.
קריירה פוליטית 1775–1800
הכרזת העצמאות
ערך מורחב – הכרזת העצמאות של ארצות הברית
ג'פרסון היה הכותב הראשי של הכרזת העצמאות. בגיל שלושים ושלוש, היה בין הצירים הצעירים ביותר בקונגרס הקונטיננטלי, החל מ-1775 עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית, שבו תמכו בהכרזת עצמאות. ג'פרסון כתב את ההכרזה ביוני 1775, קצת לאחר תחילתה של המלחמה, כשהרעיון של עצמאות הפך לאהוד במושבות. הוא קיבל השראה מעידן הנאורות ומזכויות היחידים, ומכתביהם של לוק ושל מונטסקייה.
הוא חיפש את ג'ון אדמס, מנהיג בקונגרס. הם הפכו לחברים קרובים ואדמס תמך במינויו של ג'פרסון לוועדה בת חמישה אנשים שתכתוב את ההכרזה, שאושרה בקונגרס, של עצמאות המדינות. הוועדה טענה שעל אדמס לכתוב את ההכרזה, אולם אדמס תמך בג'פרסון, בטענה שהוא ידע לכתוב טוב יותר ממנו.
ג'פרסון התייעץ עם חברי הוועדה האחרים בשבעה עשר הימים הבאים. לאחר שכתב, חברי הוועדה הכניסו כמה שינויים והטיוטה האחרונה הוצגה לקונגרס ב-28 ביוני 1776.
ההכרזה הוצגה ביום שישי, 28 ביוני, והקונגרס החל לדון בה ביום שני, 1 ביולי. ב-4 ביולי, אושר הנוסח הסופי, כולל פסקה ובה ביקורת על המלך ג'ורג' השלישי ועל הסחר בעבדים. ג'פרסון התנגד לשינויים, אולם לא דרש לשנותם. ב-4 ביולי 1776, אשרר הקונגרס את ההכרזה, וב-2 באוגוסט חתמו עליה כל הצירים. בכך, ביצעו פעולת בגידה בכתר הבריטי. ההקדמה שכתב ג'פרסון נחשבת למופת לזכויות האדם, וההצהרה "כל בני האדם נולדו שווים" נחשבת לאחד המשפטים הידועים בשפה האנגלית, ולאחד המשפטים החשובים בהיסטוריה האנושית.
מחוקק ומושל וירג'יניה
עם תחילת המהפכה, היה ג'פרסון קולונל ומונה למפקד המיליציה של מחוז אלבאמרל ב-26 בספטמבר 1775. לאחר מכן נבחר לבית הצירים של וירג'יניה בספטמבר 1776, כדי לגמור את כתיבת חוקת המדינה. במשך שלוש שנים, עזר בכתיבת חוקת וירג'יניה, והתגאה בחוק שקבע חופש דתי, ואסר על המדינה לתמוך במוסדות דתיים או לאכוף לימודי דת. החוק לא עבר, וכך גם החוק שלו להוריד ממעמדה את הכנסייה האנגליקנית, אולם שני החוקים הועברו מאוחר יותר בידי ג'יימס מדיסון.
ב-1778, הוטל על ג'פרסון לשנות את חוקי המדינה. הוא העביר מאה עשרים ושישה חוקים בתוך שלוש שנים, כולל חוקים שפישטו את מערכת המשפט. הוא חוקק חוקים בנוגע לחינוך כללי, שהוא החשיב לבסיס הממשל הרפובליקני. הוא הודאג מכך שהחברה בווירג'יניה הפכה לאריסטוקרטית. הוא ביטל הפרדות מעמדיות, וחוקי ירושה עם העדפת הבן הבכור. החוקים קבעו שמי שירש את האדמה לא יכול היה למכור אותה, אולם נאלץ להוריש אותה לבנו הבכור. כתוצאה, המטעים הגדולים באזורי הטבק, שהחקלאים הלבנים והעבדים השחורים עיבדו, התחזקו. במהלך עידן המהפכה, כל החוקים הללו בוטלו בידי המדינות.
ג'פרסון נבחר פעמיים לתפקיד מושל, ב-1779 וב-1780. הוא העביר את הבירה לריצ'מונד והגיש חוקים לחינוך ציבורי, חופש דתי ושינוי חוקי הירושה.
כשהגנרל בנדיקט ארנולד פלש ב-1781 לווירג'יניה, ברח ג'פרסון מריצ'מונד כשהעיר נשרפה בידי הבריטים. גנרל צ'ארלס קורנווליס שלח כוח ללכוד את ג'פרסון, אולם המיליציה מנעה זאת. ג'פרסון ברח למטע שלו במערב. כשהאספה הכללית התכנסה מחדש ביוני 1781, נחקרו פעולותיו של ג'פרסון. האספה הסיקה שג'פרסון פעל בכבוד – אולם הוא לא נבחר מחדש.
באפריל, מתה בתו לוסי בגיל שנה. בת שנייה עם אותו השם נולדה כעבור שנה, אולם מתה בגיל שלוש.
הערות על מדינת וירג'יניה
ג'פרסון קיבל מכתב ב-1780 מפוליטיקאי צרפתי שאסף נתונים על ארצות הברית, בנוגע לגאוגרפיה, להיסטוריה ולממשל של וירג'יניה. ג'פרסון כלל את תגובתו בספרו, "הערות על מדינת וירג'יניה". הוא עבד על הספר במשך יותר מחמש שנים, כולל בחינת ידע מדעי, היסטוריה, פוליטיקה, חוקים, תרבות, וגאוגרפיה של וירג'יניה. הספר מביא את וירג'יניה כדוגמה לחברה בריאה. ג'פרסון חקר את המשאבים והכלכלה של המדינה, וכתב על עבדות, נישואי תערובת, ואמונתו שהשחורים והלבנים לא יוכלו לחיות בחברה אחת בגלל כעסם של העבדים. הוא גם כתב את עמדותיו בנוגע לאינדיאנים וטען שהיו שווי ערך למתיישבים האירופאים.
הספר פורסם בצרפתית ב-1785 ובאנגלית ב-1787. הספר הפתיע רבים בהיקף המידע שלו, ונחשב ליצירת מופת.
חבר קונגרס
ארצות הברית הקימה את קונגרס הקונפדרציה לאחר ניצחונה במלחמה המהפכנית ולאחר החתימה על חוזה השלום עם בריטניה ב-1783, וג'פרסון מונה לציר מטעם וירג'יניה. הוא היה חבר בוועדה שקבעה שערי חליפין והמליצה על מטבע אמריקני שמבוסס על מערכת עשרונית. הוא ייעץ ליצור ועדה של המדינות שתמנע ואקום שלטוני כשהקונגרס היה בפגרה. הוועדה אומנם הוקמה, אולם חילוקי הדעות בתוכה מנעו ממנה לפעול.
ב-1783 וב-1784 ניהל ג'פרסון כמה ועדות במטרה להקים ממשלה ברפובליקה החדשה ולהציע מדיניות ליישוב הטריטוריות המערביות. ג'פרסון כתב את החוק שחייב את וירג'יניה להעניק לממשלה את האזור מצפון לנהר אוהיו. הוא התעקש שאסור להשתמש בטריטוריה כמושבה, אלא לחלק אותה למחוזות שיהפכו למדינות. הוא תכנן גבולות לתשע מדינות חדשות ואסר על עבדות בתחום הטריטוריות. הקונגרס ביצע שינויים בחוק, וביטל את האיסור על העבדות. כעבור שלוש שנים, החוקים נגד העבדות הוחלו על הטריטוריות.
השגריר בצרפת
ג'פרסון נשלח בידי קונגרס הקונפדרציה להצטרף לבנג'מין פרנקלין ולג'ון אדמס כשגרירים באירופה לצורך חתימה על הסכמי סחר עם אנגליה, ספרד וצרפת. רבים האמינו שהתפקיד יסיח את דעתו ממותה של אשתו. הוא נסע לאירופה עם בתו הצעירה פטסי ועם שני משרתים, והגיע לפריז באוגוסט 1784.
ב-1786, התאהב ג'פרסון במוזיקאית איטלקייה-בריטית בת עשרים ושבע. היא חזרה לבריטניה אולם הם המשיכו להתכתב.
ג'פרסון הביא את ילדתו פולי לפריז ביוני 1787. הוא גם הביא חלק מעבדיו. לטענת בן של אחת משפחותיו, ג'פרסון ניהל עם שפחה שלו מערכת יחסים ואף הכניס אותה להיריון. היא הסכימה לחזור לארצות הברית ולהיות הפילגש שלו לאחר שהבטיח לה שישחרר את ילדיה כשיגיעו לבגרות.
כשהיה בצרפת, התחבר עם המרקיז דה לה פאייט, הגיבור הצרפתי של המהפכה האמריקנית, והשתמש בהשפעתו כדי להשיג הסכמי סחר עם צרפת. לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, הרשה ג'פרסון ללה פאייט להיפגש בביתו עם רפובליקנים אחרים. הוא היה בפריז עם נפילת הבסטיליה, והתייעץ עם לה פאייט כשזה כתב את הצהרת זכויות האדם והאזרח. ג'פרסון גילה שמכתביו נפתחו בידי דוורים, ולכן החליט להמציא צופן משלו. הוא כתב את מכתביו החשובים בצופן למשך שארית חייו. בספטמבר 1789 עזב את פריז, בכוונה לחזור. אולם הנשיא ג'ורג' וושינגטון מינה אותו לתפקיד מזכיר המדינה הראשון, והכריח אותו להישאר במדינה. ג'פרסון תמך במהפכה הצרפתית אך התנגד לאלימות שלה.
מזכיר המדינה
לאחר שחזר מצרפת, הסכים להצעתו של וושינגטון לשמש כמזכיר המדינה. ג'פרסון ציפה לחזור לצרפת, אולם וושינגטון התעקש שישב בקבינט של ארצות הברית. הבעיות החשובות היו החוב הלאומי ומיקומה הקבוע של הבירה. ג'פרסון התנגד לקיומו של חוב לאומי כלל-אמריקאי, והעדיף שכל מדינה תישא באחריות לגירעון שלה, בניגוד למזכיר האוצר אלכסנדר המילטון שדרש שליטה על חובות המדינות באמצעות הממשלה. להמילטון היו תוכניות לבסס את דירוג האשראי הלאומי ולהקים בנק מרכזי, אולם ג'פרסון התנגד לכך והוויכוחים כמעט הובילו את וושינגטון לפטרו. ג'פרסון עזב את הקבינט מרצונו. וושינגטון לא סלח לו ולא דיבר איתו שוב.
הנושא השני היה מיקומה הקבוע של הבירה. המילטון תמך בהקמת בירה קרוב למרכזי הסחר בצפון מזרח המדינה, ואילו וושינגטון, ג'פרסון ושאר הדרומיים רצו אותה בדרום. לאחר שהגיעו לפשרה, הוחלט להקים את הבירה על נהר הפוטומאק ובתמורה שהממשל הפדרלי ישלם את חובן של כל שלוש עשרה המדינות.
באביב 1791, נפשו ג'פרסון וג'יימס מדיסון בורמונט. ג'פרסון סבל ממיגרנות והריבים עם המילטון נמאסו עליו. במאי 1792, היה מודאג מהמאבקים הפוליטיים הרבים ושכנע את וושינגטון לרוץ לכהונה נוספת בתור נשיא כדי לאחד בין הפלגים. הוא דרש להקים מפלגה שתגן על הדמוקרטיה מול הבנקים ובעלי ההון של מפלגת הפדרליסטים של אלכסנדר המילטון. כך נוצרה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. ג'פרסון, מדיסון ואחרים תמכו בזכויות המדינות, והתנגדו לריכוז הכוח בידי הממשלה, ואילו המילטון דרש ממשל מרכזי חזק.
ג'פרסון תמך בצרפת במלחמתה מול בריטניה. ג'פרסון ניסה לשכנע את הבריטים להכיר בהפרת חוזה פריז, לפנות מוצבים בטריטוריה הצפון-מערבית ולפצות את ארצות הברית על עבדים שהבריטים שחררו בסוף המלחמה. ג'פרסון התפטר מהקבינט בדצמבר 1793, מתוך רצון לפרוש מחיים ציבוריים, ואולי לחזק את מעמדו מבחוץ.
לאחר שממשל וושינגטון הגיע להסכם עם בריטניה, החליט ג'פרסון להתנגד להסכם מביתו. המילטון היה אדריכל ההסכם שנועד להקטין מתיחויות ולחזק את הסחר. ג'פרסון טען שההשפעה הבריטית תגדל ותפגע ברפובליקניזם. ההסכם עבר, אולם פג בתקופת נשיאותו של ג'פרסון, לאחר שהממשל החדש בחר שלא לחדש אותו ב-1805. ג'פרסון המשיך לתמוך בצרפת. במהלך שלטון הטרור סירב להתנער מהמהפכה בטענה שהיא הבסיס לרפובליקניזם באמריקה.
הבחירות של 1796 וסגן הנשיא
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1796
במסע הבחירות של 1796, השיג ג'פרסון 68 אלקטורים לעומת 71 לג'ון אדמס הפדרליסט, ונבחר לתפקיד סגן הנשיא בגלל חוסר תקשורת בין האלקטורים הפדרליסטים. כנשיא הסנאט, היה יותר פסיבי מאדמס, קודמו בתפקיד. הוא הרשה לסנאט לדון בחופשיות והתערב בעניינים פרוצדורליים בלבד. ג'פרסון למד חוקים פרלמנטריים קודם לכן במשך ארבעים שנה, ולכן התאים לתפקיד. ב-1800 פרסם מדריך להתנהלות בסנאט.
ג'פרסון התייעץ עם השגריר הצרפתי באביב 1797, ותקף את אדמס, ועודד את צרפת לפלוש לאנגליה. צרפת סירבה להצעות השלום של אדמס, וג'פרסון ותומכיו לחצו כי יפרסם את התכתובת הדיפלומטית בעניין. באפריל 1798 דיווח הנשיא אדמס לקונגרס על הדרישות שהעלו הצרפתים, שכללו גם שוחד, אך נמנע מלנקוב בשמם האמיתי של הסוכנים הצרפתים ובמקום זאת כינה אותם בקיצורים W, X, Y, ו-Z. כשנודעה פרשת XYZ שטף גל של פטריוטיות את הקונגרס והציבור האמריקני כאחד. צעד זה הוביל לפתיחת מלחמת צוללות בלתי רשמית בין צרפת וארצות הברית, ולתחילתה של המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת.
הפדרליסטים בנו מחדש את הצבא במהלך כהונתו של אדמס, הנהיגו מיסים חדשים והעבירו את חוקי הזרים וההסתה. ג'פרסון טען שהחוקים נועדו לדכא את האופוזיציה ולא את האויבים, וטען שלא היו חוקתיים. הוא וג'יימס מדיסון כתבו באופן אנונימי החלטות של מדינות וירג'יניה וקנטקי, שהכריזו שלממשל הפדרלי אין זכות להפעיל כוחות שהמדינות לא נתנו לו. לטענת מדיסון, המדינות יכולות להגן על אזרחיהן מחוקים ממשלתיים שלא היו חוקתיים. ג'פרסון תמך בזכות המדינות לבטל חוקים ממשלתיים באופן כללי. ג'פרסון טען שללא עצירת החוקים, המדינות יבערו. לטענת היסטוריונים, ההחלטות של ג'פרסון ומדיסון הובילו למלחמת האזרחים האמריקנית. וושינגטון טען שההחלטות יפרקו את האיחוד.
ג'פרסון ומדיסון עברו לפילדלפיה והקימו עיתון מפלגתי ב-1791, בניסיון להתנגד לעיתונו המפלגתי של המילטון. העיתון ביקר את מדיניותו של המילטון בעזרת מאמרים אנונימיים של מדיסון.
ג'פרסון אומנם העריץ את סגנון מנהיגותו של וושינגטון אולם הרגיש שהמפלגה הפדרליסטית מובילה את האומה בכיוון הלא נכון. ג'פרסון לא נכח בהלווייתו של וושינגטון ב-1799 ונשאר בביתו.
בחירות 1800
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1800
בבחירות הנשיאותיות של 1800, שוב התמודד ג'פרסון מול ג'ון אדמס. אדמס נחלש בגלל המיסים הלא אהודים שלו וסכסוך פנימי בתוך המפלגה הפדרליסטית על פעולותיו במהלך המלחמה עם צרפת. הרפובליקנים הזכירו את חוקי הזרים וההסתה והאשימו את הפדרליסטים במונרכיזם, ואילו הפדרליסטים טענו שג'פרסון היה אתאיסט מופקר שהיה כבול לצרפת. הבחירות נחשבו למׇרוֹת ביותר בתולדות המדינה.
הרפובליקנים אומנם השיגו יותר אלקטורים, אולם ג'פרסון וסגנו, ארון בר, השיגו את אותו מספר קולות. בגלל התיקו, הבחירות הוכרעו בידי בית הנבחרים הפדרליסטי (הבעיה נפתרה לאחר אשרור התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית ב-1804, שהפריד בין בחירת הנשיא לבחירת סגנו). המילטון לחץ על הפדרליסטים לתמוך בג'פרסון בטענה שהיה פחות נורא מבר. ב-17 בפברואר 1801, לאחר שלושים ושישה סיבובים, בחר בית הנבחרים בג'פרסון לנשיאות ובבר כסגנו.
הניצחון הוביל לחגיגות רפובליקניות ברחבי המדינה. חלק מיריביו של ג'פרסון טענו שניצחונו הושג בזכות מספרם הגדול של האלקטורים הדרומיים, מפני שהעבדים קיבלו זכות הצבעה של "שלוש חמישיות" מאדם רגיל. אחרים טענו שג'פרסון הצליח להשיג תמיכה פדרליסטית בזכות שוחד לכמה פדרליסטים שישאיר עובדי ממשל פדרליסטים בתפקידם. ג'פרסון הכחיש זאת.
חילופי השלטון עברו באופן חלק, והייתה זו אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה המודרנית שבה השלטון עבר ממפלגה אחת לאחרת ללא שימוש בכוח.
נשיאותו
נשיאותו של ג'פרסון החלה עם השבעתו ב-4 במרץ 1801, והסתיימה כעבור שמונה שנים, ב-4 במרץ 1809. כהונתו של ג'פרסון סימלה את תחילת שלטונה של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בפוליטיקה האמריקנית.
השבעתו לתפקיד הייתה הראשונה שהתרחשה בבירה החדשה, וושינגטון די. סי.. באותו הבוקר, נורו מטחי כבוד על גבעת הקפיטול עם שחר, וג'פרסון מסר עותק של נאומו לעיתון. הוא נאם נאום בן 1,721 מילים באולם הסנאט בתוך הקפיטול. הוא לא היה דובר חזק, והקהל בקושי שמע את מילותיו, שדרשו אחדות לאומית. השופט העליון ג'ון מרשל השביע אותו. הנשיא היוצא ג'ון אדמס עזב את הבירה באותו היום בלי להגיע לטקס.
בענייני פנים, ניסה ג'פרסון לחזק את הרפובליקניזם במדינה. הוא הצליח להגביל את גודלה של הממשלה, הקטין מיסים ואת החוב הלאומי. הוא הקים אקדמיה צבאית, השתמש בצי כדי להגן על ספינות סוחר מפירטים בצפון אפריקה, ופיתח תוכנית להגנה על המוצבים האמריקניים מפני פלישה זרה בעזרת ספינות תותחים (תוכנית שלא הצליחה במלחמת 1812).
בנושאי חוץ, ההתפתחויות המשמעותיות היו רכישת לואיזיאנה מצרפת ב-1803, חרם על סחר עם בריטניה וצרפת, והחמרת היחסים עם בריטניה כשארצות הברית ניסתה להישאר נייטרלית במהלך המלחמות הנפוליאוניות באירופה. ג'פרסון, למרות הנייטרליות, אישר משלוח נשק לסנטו דומינגו במהלך מרד העבדים וסירב לתת הלוואות לצרפת, כך שעזר למרידות העבדים ולהשגת העצמאות ב-1804. אולם לאחר מכן, עם התנגדות הקונגרס, סירב להכיר בהאיטי, ואסר על סחר איתה, מה שגרם לקושי של המדינה לשמור על עצמאותה. בנוסף אישר את משלחת לואיס וקלארק.
המתיחות בין ארצות הברית ובין בריטניה הייתה נושא מרכזי במהלך כהונתו השנייה של ג'פרסון. המדינות היו מעורבות במלחמת סחר, והצי המלכותי הבריטי השפיל את צי ארצות הברית כשהכריח מלחים אמריקנים שבויים לשרת בשורותיו. ג'פרסון התנגד למלחמה והשתמש בחרמות ובאיומים כלכליים, שפגעו יותר בארצות הברית. ההתנגדות בצפון מזרח המדינה גרמה לביטול החרם כשעזב את תפקידו.
במהלך כהונתו השנייה התמקד גם במשפטו של סגן הנשיא לשעבר, בר, בעוון בגידה, שהסתיים בזיכוי, ובנושא העבדות ובייבוא עבדים. ב-1806 טען שסחר העבדים הבינלאומי הוא הפרה של זכויות אדם והוביל חוק בקונגרס שאסר על ייבוא עבדים.
ג'פרסון נחשב לאחד מחמשת הנשיאים הטובים ביותר בכל הזמנים[דרוש מקור].
דמוקרטיה ג'פרסונאית
חזונו של ג'פרסון היה לחזק את הערכים הרפובליקניים במדינה. הנשיא החדש דגל במה שכונה לימים "דמוקרטיה ג'פרסונאית", שהאמינה בחקלאות ובהגבלה על הממשל המרכזי. האישים החשובים בממשלו היו ג'יימס מדיסון, שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית, ואלברט גלטין שהיה מזכיר האוצר של ארצות הברית. ג'פרסון עבד בשיתוף פעולה עם מנהיגי מפלגתו בקונגרס, כשהמפלגה הפדרליסטית המשיכה להיחלש.
הדמוקרטיה הג'פרסונאית הובילה לשני שינויים בחיים הפוליטיים האמריקניים. אחוז ההצבעה עלה, ומספר הזכאים לבחור עלה גם הוא. לפני שנת 1790, ניהול מסע בחירות נחשב להתערבות בזכותו של האזרח לחשוב ולהצביע באופן עצמאי. ללא תחרות על משרות ציבוריות, אחוזי ההצבעה היו נמוכים, ולעיתים היו פחות מ-5%. לאחר מכן, אחוזי ההצבעה עלו ל-20%. כששתי המפלגות החלו להתחרות אחת בשנייה, כ-80% מהגברים הלבנים יצאו להצביע.
תחת לחץ מטעם תומכי ג'פרסון, העניקו המדינות זכות הצבעה לכל הגברים הלבנים, ללא מגבלת רכוש. ב-1825 רק שלוש מדינות לא עשו זאת: רוד איילנד, וירג'יניה ולואיזיאנה. הרחבת זכות ההצבעה הובילה לכך שפשוטי עם החלו לעלות לתפקידים פוליטיים מרכזיים. מדינות אחרות הגבילו זכות הצבעה בגזע. למרות זאת, ארצות הברית של אז הייתה המדינה בעלת מערכת הבחירות הרחבה ביותר שהייתה קיימת.
אפילו הפדרליסטים החלו לאמץ שיטות מפלגתיות כארגון מפלגתי, עיתונים ומועדונים. הם יצרו רשת של ועדות מפלגתיות בכל מדינה ובכל מחוז, עם רצון להשפיע על דעת הקהל המקומית.
ההיסטוריונים טענו שהתחרות בין ג'פרסון והמילטון נחשבה לאחת מהגדולות בפוליטיקה, מדעי המדינה, מדיניות כלכלית והכיוון של ארצות הברית. פרט לבית המשפט העליון של ג'ון מרשל הפדרליסט, תומכי ג'פרסון ניצחו בקלות.
בחירות 1804
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1804
בבחירות של 1804, ניצח ג'פרסון בקלות את צ'ארלס קוטוורת' פינקני הפדרליסט, עם 162 אלקטורים לעומת 14, ונבחר מחדש. הפדרליסטים נחלשו בכל מקום פרט לניו אינגלנד, אולם לאחר כהונתו של ג'פרסון, עם פרוץ מלחמת 1812, החלו להתחזק שוב.
מדיניות פנים
משלחות, משלחת לואיס וקלארק
- ערך מורחב – משלחת לואיס וקלארק
לאחר רכישת לואיזיאנה, רצה ג'פרסון למפות את החלק החדש ביבשת לצורך התרחבות מערבה. כעבור שנתיים מכניסתו לתפקיד שכנע את הקונגרס לממן משלחת. ב-1804 מינה את מזכירו האישי מריווד'ר לואיס ואת ויליאם קלארק להנהיג את המשלחת. המשלחת חזרה עם ידע גאוגרפי ומדעי רחב.
יחד עם אלברט גלטין, החליט ג'פרסון לבקש מימון למשלחת בעזרת מסר סודי לקונגרס, בגלל יחסים עכורים עם האופוזיציה בקונגרס.
ג'פרסון הושפע מתיעודים של מסעות, וטען שהיה חשוב לבסס את הנוכחות האמריקנית באזורים של היבשת לפני שהאירופאים יגיעו לשם. הוא קיווה למצוא את המעבר הצפון-מערבי שיקדם את הסחר במדינה. הידע על מערב היבשת היה מוגבל. לואיס הוביל את המשלחת בגלל ניסיונו הצבאי והיכרותו עם האינדיאנים. ג'פרסון הנחה את לואיס בנושא מיפוי, היסטוריה טבעית, מינרלים וניווט. בספרייתו במונטיצ'לו, היה לג'פרסון את האוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי גאוגרפיה על היבשת, ואוסף גדול של מפות, ולואיס השיג גישה לספרייה. מלומדים שהיו חבריו של ג'פרסון הציעו את עזרתם למשלחת. לואיס וקלארק גייסו ארבעים וחמישה אנשים והתכוננו בחורף ליד סנט לואיס.
בעזרת שבטים אינדיאניים, המשלחת, שהפליגה על נהר קולומביה, הגיעה אל האוקיינוס השקט בנובמבר 1805. לאחר סיום החורף, החלה המשלחת לחזור ב-22 במרץ 1806, וחזרה לסנט לואיס ב-23 בספטמבר, עם ידע רב בנושא, כולל ידע על האינדיאנים שאיתם קיווה ג'פרסון לסחור. המשלחת נחשבה להצלחה, ורק אחד מהשליחים מת בעקבות מחלה. היא נמשכה ממאי 1804 עד לספטמבר 1806, והובילה לפיתוחו של שביל אורגון. חודשיים לאחר סיום המשלחת, נאם ג'פרסון לראשונה בפני הקונגרס על הצלחת המשלחת והבטיח החזר הוצאות בעבורה.
בנוסף לכך, ארגן ג'פרסון עוד שלוש משלחות אל המערב, אל הרי הרוקי ואל דרום מערב היבשת. כל המשלחות הביאו מידע חשוב על אזורי הספר.
מדיניות פדרליסטית
ג'פרסון המשיך בתוכניתו הבסיסית של אלכסנדר המילטון בנוגע לבנק לאומי ולמכסי מגן. לאחר תפוגת חוקי הזרים וההסתה ב-1801, שוחררו כל אלו שנעצרו בשל החוק. הפדרליסטים אפשרו לג'פרסון לבחור בחברי הקבינט שלו ובממונים בדרגים הגבוהים.
ניסיון לחסל את החוב הלאומי
ג'פרסון רצה לחסל את החוב הלאומי כיוון שראה בו פתח לשחיתות. למרות זאת, רכישת לואיזיאנה הייתה הזדמנות יקרה מפז, וג'פרסון לווה זהב מאנגליה באיגרות חוב כדי לשלם בעבורה.
ג'פרסון לא סבר שלמדינה צריך להיות חוב כדי לבנות את דירוג האשראי שלה, השקפה שהמילטון תמך בה. הוא ביטל מיסים פדרליסטיים רבים, כולל מס על ויסקי שהוביל למרד הוויסקי. ג'פרסון האמין שהממשלה תוכל לפעול בעזרת הכנסות ממכסים וללא מיסוי ישיר. אומנם בתחילה הצליחה מדיניות זאת, אולם היא נכשלה כשהסחר נפגע בשל המלחמות הנפוליאוניות בין בריטניה וצרפת.
ג'פרסון הקטין את גודלו של הצבא, שהאמין שגזל משאבים שלא לצורך מהרפובליקה. רוב הצי שנוצר בממשל אדמס שותק. הפדרליסטים טענו שהמדינה תהיה חשופה להתקפות, אולם ג'פרסון טען שחיילים אזרחים יגנו על המדינה במקרה של התקפה, כמו שעשו ב-1775. הוא הבין שיש צורך במנהיגות צבאית כשהאזרחים יצאו לקרב, הקים את חיל ההנדסה האמריקני ואת האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט ב-1802 כדי לאמן חיילים רפובליקנים ללא פדרליזם.
מינויים פוליטיים ופדרליסטים
עם כניסתו של אדמס לתפקיד ב-1796, רוב תומכיו של וושינגטון נשארו בממשל. עם היבחרו של ג'פרסון, עבר השלטון ממפלגה אחת לאחרת. כנשיא, היה לג'פרסון הכוח למנות אנשים למשרות ממשלתיות שהפדרליסטים החזיקו בהם. רבים ציפו למינויים פוליטיים לאחר שהמפלגה החדשה תתפוס את השלטון. ג'פרסון התנגד לכך ולא פיטר את רוב הפדרליסטים. הוא החליף את האישים בדרגים הבכירים, ואת הקבינט, וגם את השופטים שאדמס מינה עם סיום תקופת כהונתו. הוא הרגיש שרוב הפדרליסטים, שהיו יותר מתונים בהשוואה לאלו הבכירים שתמכו בהמילטון, יוכלו לתמוך בדמוקרטים-רפובליקנים, ולכן שמר עליהם בתפקידם. סירובו לפטר את כל העובדים הממשלתיים נשאר בעינו עד להיבחרו של אנדרו ג'קסון ב-1828.
ג'פרסון העדיף להיות מתון כלפי הפדרליסטים, אולם המפלגה עצמה נקרעה במאבק פנימי. הפדרליסטים סירבו לקבל את מסע הבחירות של הדמוקרטים-רפובליקנים והתנגדו לפופוליזם במפלגה. ג'ון אדמס וג'ון ג'יי פרשו מהחיים הציבוריים, ואלכסנדר המילטון נהרג בדו-קרב עם ארון בר, סגן הנשיא. כשהמדינה החלה להתרחב (ורמונט, קנטקי וטנסי הצטרפו ב-1790 ואוהיו הצטרפה ב-1803), הבוחרים תמכו יותר בג'פרסון ופחות בממשל מרכזי חזק ובמיסוי גבוה, כמו שהפדרליסטים הציעו. ב-1805, הפדרליסטים היו חזקים רק בניו אינגלנד ובדלאוור, והמתונים מביניהם הצטרפו למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ובראש ובראשונה ג'ון קווינסי אדמס, בנו של הנשיא לשעבר אדמס.
שופטים
ג'פרסון לא סמך על השופטים שמינו קודמיו. הוא רצה להעביר מגילת זכויות, שתיתן כוח רב לשופטים טובים יותר לטעמו. הקונגרס ביטל את מינוי השופטים שאדמס מינה בסוף תקופת כהונתו, וביטל בתי משפט מחוזיים רבים שיצר. הקרב לא היה קל: הפדרליסטים טענו שלאחר יצירת בית המשפט, החוקה דרשה שהשופטים יכהנו כל חייהם אלא אם כן יודחו בשל פשעים חמורים. ג'פרסון טען שהעלות הגבוהה של בתי המשפט הצדיקה את ביטולם.
השופטים הפדרליסטים נותרו ללא משרות, אולם הם ממילא מונו לתפקידם כדי לשמור על בית המשפט מפני דמוקרטים-רפובליקנים. ג'ון מרשל, בן דודו של ג'פרסון ופדרליסט מושבע, מונה לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא השתמש בבית המשפט כדי להבטיח את עליונות הממשל המרכזי. בית המשפט פסק שעל מזכיר המדינה ג'יימס מדיסון לשלוח את ההסמכות לשופטים שלא מונו, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון שהפך לתקדים בנוגע לעליונות בית המשפט העליון.
הדמוקרטים-רפובליקנים תכננו להדיח את השופטים הפדרליים. הראשון היה שופט פדרלי שהציג סימני טירוף ושכרות בציבור, והוא הודח בידי הקונגרס. לאחר שהשופט העליון סמואל צ'ייס טען שהדמוקרטים-רפובליקניים איימו על הסדר, השלום, החופש והשגשוג, טען ג'פרסון שמדובר בהסתה ושיש להדיח את צ'ייס. הדמוקרטים-רפובליקנים לא היו מוכנים לכך, בתחושה שהדבר הזכיר את חוקי הזרים וההסתה. צ'ייס זוכה מכל האישומים ב-1804. היה זה המקרה היחיד בו שופט בית המשפט העליון הועמד להדחה. הסנאטורים שלחו לג'פרסון מסר שעצמאות בית המשפט לא פתוחה לדיונים פוליטיים.
מדיניות חוץ
רכישת לואיזיאנה
- ערך מורחב – רכישת לואיזיאנה
ב-1803, במהלך הפסקת אש זמנית שהתרחשה במהלך המלחמות הנפוליאוניות בין צרפת ובריטניה, אישר ג'פרסון את רכישת לואיזיאנה מצרפת, ובכך הכפיל את גודלה של ארצות הברית. נפוליאון החליט לוותר על הרעיון של אימפריה בצפון אמריקה ורצה לממן את המלחמות שלו בעזרת הכסף מהרכישה.
ג'פרסון שלח את ג'יימס מונרו לפריז ב-1802 עם משימה זהה: לרכוש את ניו אורלינס וסביבותיה. נפוליאון הציע למכור את כל השטח ב-15 מיליון דולר, והדיפלומטים הסכימו. המומחים חשבו שזאת הזדמנות פז לרכוש את השטח, חוץ מהנושא החוקתי. מזכיר המדינה מדיסון הבטיח שהרכישה חוקתית, והסנאט אישר את ההסכם במהירות. בית הנבחרים מימן את הרכישה מייד. ג'פרסון ביקש בתחילה מהמרקיז דה לה פאייט ואז ממונרו להפוך למושל האזור, ולבסוף מינה לתפקיד את ויליאם קליירבורן. מזכיר האוצר גלטין מימן את הרכישה באיגרות חוב שנמכרו לבנקים בלונדון תמורת זהב שנשלח לפריז. הפדרליסטים טענו שהרכישה אינה חוקתית, אולם החשש שלהם היה מהרחבת הבסיס החקלאי שתמך בג'פרסון.
הטריטוריה שנרכשה סיימה את התביעות הצרפתיות בצפון אמריקה שאיימו על השליטה האמריקנית בנהר המיסיסיפי ועל ההתרחבות מערבה. ב-20 בדצמבר 1803, עברה לואיזיאנה לבעלות אמריקנית.
הקשר של בר
ב-11 ביולי 1804 פצע סגן הנשיא ארון בר אנושות את מנהיג המפלגה הפדרליסטית אלכסנדר המילטון, מזכיר האוצר של וושינגטון, בדו-קרב בניו ג'רזי. המילטון היה זה שהוביל לתבוסתו של בר בריצתו לתפקיד מושל ניו יורק ואמר עליו דברים פוגעניים. בר, שהאמין שכבודו נפגע, אתגר את המילטון לדו-קרב בו נפצע המילטון אנושות. בר הואשם ברצח בניו יורק ובניו ג'רזי וברח לג'ורג'יה, אף על פי שנשאר נשיא הסנאט. שני המקרים גוועו בשקט. הנשיא ג'פרסון שלח מכתב לבתו של המילטון עם תנחומים על מותו. המילטון היה אויבו הפוליטי במשך שנים.
לאחר שארון בר התבזה בדו-קרב ב-1804 וחוסלה שאיפתו להפוך לנשיא, דיווח השגריר הבריטי שבר תכנן להפריד את מערב ארצות הברית משאר המדינה. ג'פרסון שמע שבר תכנן להקים מדינה עצמאית במערב ולכבוש את מקסיקו. בנוסף היו דיווחים שגייס חיילים, אגר נשק ובנה סירות. ג'פרסון הזהיר את בר באופן ציבורי, ונוצר חשש לשלמות האיחוד. בדו"ח בפני הקונגרס ב-1807, הכריז ג'פרסון כי בר אשם. במרץ 1807 נעצר בר בניו אורלינס ונשפט בריצ'מונד שבווירג'יניה, בפני נשיא בית המשפט ג'ון מרשל. ג'פרסון טען שלא תמך בבר וסירב להופיע בבית המשפט. בר זוכה לבסוף, אולם המוניטין שלו נהרס.
פלורידה והאיטי
ג'פרסון רצה לרכוש את פלורידה מהספרדים כשם שרכש את לואיזיאנה מהצרפתים. הוא לא הבין את הנסיבות השונות של הספרדים. הוא ניסה לאיים כשהציע לרכוש את האדמות, אולם הספרדים לא התייחסו להצעותיו. ג'פרסון תבע סמכות משפטית על מערב פלורידה, אבל ספרד התעלמה מכך. לאחר תחילת 1802, כשגילה שנפוליאון התכוון להחזיר את אחיזתו בסנטו דומינגו ולואיזיאנה, הכריז ג'פרסון על נייטרליות בנושא מרד העבדים. ארצות הברית הרשתה לסחורה מוברחת להגיע אל העבדים וסירבה לכל בקשות העזרה הצרפתיות. בנוגע למאזן הכוחות באיים הקריביים, חשש ג'פרסון בנוגע להפרת המאזן שתתרחש בגלל שליטתו של נפוליאון, יותר מחששו ממדינה שעבדים ינהיגו אותה.
לאחר שהמורדים בסנטו דומינגו הכריזו על עצמאות מצרפת תחת הרפובליקה החדשה של האיטי ב-1804, סירב ג'פרסון להכיר במדינה. הוא קיווה לזכות לתמיכתו של נפוליאון בנושא פלורידה. בעלי העבדים האמריקנים חששו מיחסם של העבדים לבעלי המטעים במהלך המרד, והקונגרס, שנשלט בידי הדרומיים, התנגד להאיטי. הם חששו ממרד עבדים דומה בדרום ארצות הברית. האיטי, הרפובליקה הראשונה מחוץ לארצות הברית בחצי הכדור המערבי, לא קיבלה את הכרתה של ארצות הברית עד ל-1862. לטענת היסטוריונים, רצונו של ג'פרסון להשיג אדמות גבר על עקרונותיו, ומסיבות גזעיות ותועלתניות הוא הפקיר את המנהיגות המוסרית ואת קשרי הסחר באזור לבריטים.
במקרה הזה, בניגוד ללואיזיאנה, הפוליטיקה האירופאית פגעה בג'פרסון. נפוליאון היה מוכן לתמוך בוושינגטון מול מדריד כדי לראות מה יוכל להשיג, אולם ב-1805 ספרד הייתה בעלת בריתו. ספרד לא הייתה מוכנה לוותר על פלורידה, שמנעה מאמריקה להתרחב. חשיפה של שוחד שהציע ג'פרסון לצרפתים בנושא גרמה לזעם ציבורי, והוא ויתר על פלורידה.
המלחמה הברברית
- ערך מורחב – המלחמה הברברית הראשונה
המלחמה הַבֶּרְבֶּרִית הראשונה הייתה המלחמה היחידה שהתרחשה במהלך כהונתו של ג'פרסון כנשיא, והייתה המלחמה הראשונה שבה נלחמה ארצות הברית על אדמה זרה. הממשלה עדיין התאוששה מהמחלוקות הפוליטיות של תקופת ג'ון אדמס, וג'פרסון ניסה לפייס בין הרפובליקנים והפדרליסטים. הוא לא דיבר על מדיניות חוץ בנאום השבעתו ולא רמז שיכנס למלחמה בצפון אפריקה מול שודדי ים ברברים.
במשך עשורים, לכדו שודדי ים צפון אפריקאים ספינות סוחר אמריקניות, החרימו מטענים יקרים ושיעבדו את צוות הספינה, כשהם דורשים סכומי כופר גבוהים לצורך שחרורם. לפני העצמאות, הגן הצי הבריטי על הספינות האמריקניות, אולם מצב זה הסתיים לאחר קבלת העצמאות. ג'פרסון התנגד לתשלום כופר למדינות הברבריות מאז 1785.
לאחר תחילתה של המהפכה האמריקנית, הגנה הברית עם צרפת על הספינות האמריקניות. ב-20 בדצמבר 1777, הכריז סולטן מרוקו, מוחמד השלישי, שהספינות יוגנו בידי הסולטן ויזכו למעבר בטוח.
לאחר העצמאות נאלצה ארצות הברית להגן על ספינותיה בעצמה. היא שילמה כ-80,000 דולר למדינות כמו בריטניה וצרפת, כדמי הגנה מול שודדי הים. אולם טריפולי דרשה תשלום מיידי של 225,000 דולר ותשלום שנתי של 25,000 דולר. ג'פרסון החליט שעדיף להילחם בשודדי הים. כתוצאה מכך, הכריז הפאשא של טריפולי מלחמה על ארצות הברית, וכך החלה המלחמה הברברית הראשונה. לפני היבחרו לנשיאות, התנגד ג'פרסון לתקצוב הצי בסכום שיעלה על הנדרש לצורך הגנה על החופים. ההתקפות מצד שודדי הים הובילו אותו לשנות את גישתו.
ב-15 במאי, תמך הקבינט פה אחד בשליחת שלוש פריגטות וסקונר אל המזרח התיכון כדי להפגין כוח. הייתה זאת הפעם הראשונה שחצתה ארצות הברית את האוקיינוס האטלנטי. ב-1 ביולי הגיעו הספינות אל גיברלטר לצורך אספקה ומידע. שם התברר שטריפולי הכריזה מלחמה על ארצות הברית. ג'פרסון והצי הצעיר הכריחו את תוניס ואת אלג'יר לבטל את הברית שלהן עם טריפולי, כדי שזאת תיכנע. בנוסף ציווה ג'פרסון על חמש הפצצות ימיות על טריפולי, מה שהחזיר את השקט לזמן מה, אף על פי שג'פרסון המשיך לשלם למדינות הברבריות עד סוף תקופת כהונתו.
יחסים עם האינדיאנים
כשג'פרסון נכנס לתפקידו, הובילו מנהיג שבט השוני טקומסה ואחיו טנסקאווטאווה פשיטות על נקודות יישוב אמריקניות בעמק אוהיו, כשהסוחרים הבריטים בקנדה מספקים להם תחמושת. שני האחים ניסו ליצור קונפדרציה עם השבטים בטריטוריה הצפון-מערבית, והטרידו את המתיישבים המערביים. השבטים החליטו להצטרף אל טקומסה, שרצה לגרש את האמריקנים מהאזור. הצלחת האינדיאנים הובילה את הבריטים לקוות שיוכלו ליצור מדינת לוויין אינדיאנית בחלקים מאמריקה. הפשיטות הובילו למלחמת 1812.
אף על פי שג'פרסון חקר והעריץ את האינדיאנים, הוא התנגד להתקפותיהם על המתיישבים. הוא הרגיש שיש להטמיע אותם בתרבות "הנאורה" או להעביר אותם מערבה. הוא היה הראשון שהוביל להעברת אינדיאנים ממדינות הדרום. רק חמישה שבטים הורשו להישאר כיוון שאימצו את התרבות הלבנה.
איסור על סחר עבדים
במהלך כהונתו התאכזב ג'פרסון מכך שהדור הצעיר לא ניסה לבטל את העבדות. הוא נמנע מהנושא עד ל-1806. הוא כן הצליח לשכנע את הקונגרס לאסור על ייבוא של עבדים לטריטוריית לואיזיאנה. הנשיא הנחה את הצי לעצור את הברחת העבדים.
כשהבין שב-1808 יפוג תוקפו של האיסור החוקתי בן עשרים השנים על סחר עבדים בין-לאומי, החליט ג'פרסון ב-1806, בהודעתו לקונגרס, לדרוש חוק כנגד הסחר. הוא טען שהסחר היה הפרת זכויות אדם כלפי תושבי אפריקה. הוא חתם על החוק החדש שאסר על סחר העבדים הבין-לאומי בינואר 1808. הסחר החוקי עמד על כ-14,000 עבדים בשנה. 1,000 עבדים לא חוקיים הוברחו בכל שנה במשך עשורים. למרות זאת, הדבר נחשב לאחד מהישגיו הגדולים.
יחסים עם אירופה
בכהונתו השנייה של ג'פרסון פרצו באירופה המלחמות הנפוליאוניות, כשבריטניה וצרפת נלחמו על הגמוניה. בתחילה המשיך ג'פרסון את מדיניות הנייטרליות שהנהיג וושינגטון, סחר עם שתי המדינות ולא תמך בשום צד. כשהצי הבריטי נזקק למלחים, הוא פשט על מאות ספינות אמריקניות ואסר 6,000 מלחים, מה שהכעיס את האמריקנים. הבריטים גם אסרו בחוק כל סחר עם יבשת אירופה. נפוליאון הגיב בסגר ימי משלו על בריטניה ב-1806, ולכן אירופה ובריטניה לא יכלו לסחור עם ארצות הברית. ג'פרסון טען שזוהי הפרה של זכויותיה של ארצות הברית כמדינה נייטרלית. המתיחות עלתה לאחר תקרית צ'ספיק-ליאופרד בחוף וירג'יניה. ספינת מלחמה בריטית, ליאופרד, ציוותה על ספינה אמריקנית, צ'סאפיק, לעבור חיפוש. לאחר סירוב אמריקני נורו יריות, שמהן נהרגו שלושה אנשים ונפצעו שמונה עשר.
בתגובה, פתח ג'פרסון במלחמה כלכלית. הקונגרס העביר חוק חרם ב-1807, שנועד להכריח את בריטניה ואת צרפת לכבד את הנייטרליות האמריקנית. האמריקנים פנו להברחות כדי לשלוח סחורות לאירופה. ג'פרסון נאלץ לקרוא לצבא ולהגדיל את סמכות הממשלה בכך ששלח פטרולים לחופים, וחסם את נתיבי הסחר לקנדה, החרים את תוכנן של ספינות מבריחים ודרש שאף ספינה לא תוכל לקבל מטען ללא אישור הצבא והמכס. ניו אינגלנד, שהייתה תלויה בסחר, החליטה לתמוך בפדרליסטים. ג'פרסון איבד תומכים רבים שהתנגדו לחדירת הממשלה אל חייהם. בריטניה וצרפת לא נפגעו. כשג'יימס מדיסון הפך לנשיא ב-1808, המוניטין של ג'פרסון נפגע בגלל חוק החרם.
נאום מצב האומה
ג'פרסון, שלא היה נואם טוב, סיים את מסורת נאום מצב האומה ושלח נאום כתוב שהקונגרס פרסם. וודרו וילסון החזיר את המסורת של הופעתו האישית של הנשיא מול הקונגרס.
מדינות שצורפו לאיחוד
מדינה חדשה אחת, אוהיו, הצטרפה אל ארצות הברית במהלך כהונתו של ג'פרסון. לא ברור מתי הפכה למדינה. ב-30 באפריל 1802 העביר הקונגרס חוק שהסמיך את תושבי אוהיו לכונן חוקה וממשלה, ולהצטרף לאיחוד. ב-19 בפברואר 1803 החיל הקונגרס את החוק האמריקני על אוהיו. אולם אף חוק לא קבע תאריך לצירוף המדינה. רק ב-1953 הועברה באופן רשמי החלטה לצירוף אוהיו לאיחוד, שקבעה ש-1 במרץ 1803 הוא התאריך. הייתה זאת המדינה הראשונה מהטריטוריה הצפון-מערבית.
פרישתו וסוף ימיו
לאחר פרישתו מהנשיאות, המשיך ג'פרסון לעסוק בחינוך: הוא מכר את אוסף הספרים שלו לספריית הקונגרס והקים את אוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון המשיך להתכתב עם מנהיגי המדינה, ודוקטרינת מונרו הזכירה את העצות שנתן לג'יימס מונרו ב-1823. כשפרש לחייו הפרטיים במונטיצ'לו, פיתח ג'פרסון סדר יום שבו קם מוקדם. הוא כתב תשובות למכתבים הרבים שקיבל במשך כמה שעות. בצהריים, הלך לבדוק את המטע שלו. בערב, הוא ומשפחתו נהנו מזמן איכות בגנים. בלילה פרש למיטתו עם ספר. אולם מבקרים לא קרואים ותיירים הפריעו לסדר יומו, ומונטיצ'לו הפך למעין בית מלון בו האורחים ביקרו כדי לראות אותו.
אוניברסיטת וירג'יניה
- ערך מורחב – אוניברסיטת וירג'יניה
ג'פרסון רצה להקים אוניברסיטה ללא השפעת הכנסייה שתוכל לעסוק בנושאים שמכללות אחרות לא עסקו בהם. הוא האמין שהחינוך הוא בסיס לחברה יציבה, שצריכה לספק בתי ספר ציבוריים לתלמידים מכל המעמדות על בסיס יכולתם. הוא הציע את הרעיון במכתב לג'וזף פריסטלי ב-1800, וב-1819, כשהיה בן שבעים ושש, הקים את אוניברסיטת וירג'יניה. הוא לחץ על המועצה המחוקקת לאשר את האוניברסיטה, רכש את האדמות, עיצב את המבנים, תכנן את תוכנית הלימוד והיה הרקטור הראשון עם פתיחתה ב-1825.
ג'פרסון למד אדריכלות יוונית ורומית, שהאמין שהייתה חיונית לדמוקרטיה האמריקנית. כל ביתן עוצב עם חזית בת שתי קומות, והספרייה עוצבה כמו הפנתאון ברומא. ג'פרסון התייחס אל מדשאות האוניברסיטה כאל "כפר אקדמי" ושיקף את רעיונותיו החינוכיים בתכנונם. עשרת הביתנים כללו כיתות ומגורים לסגל. הם יצרו ריבוע שחובר בידי שדרות עמודים, ומאחוריהם עמדו מעונות הסטודנטים. הגינות וערוגות הירקות היו מאחורי הביתנים והוקפו בחומות מתפתלות. לאוניברסיטה הייתה ספרייה במרכזה, ולא כנסייה, מה שהדגיש את אופייה החילוני והשנוי במחלוקת דאז.
כשמת ג'פרסון ב-1826, החליף אותו ג'יימס מדיסון כרקטור. ג'פרסון תרם את רוב ספרייתו לאוניברסיטה.
פיוס עם אדמס
ג'פרסון וג'ון אדמס היו חברים טובים בעשורים הראשונים של הקריירה הפוליטית שלהם, כשכיהנו יחד בקונגרס הקונטיננטלי ונשלחו לאירופה. הפילוג הפדרליסטי/רפובליקני הפריד ביניהם, ואדמס הרגיש שג'פרסון בגד בו כשמימן התקפות מפלגתיות עליו. שניהם לא תקשרו באופן ישיר במשך יותר מעשור לאחר שג'פרסון נבחר לנשיאות. אביגייל אדמס החלה להתכתב עם ג'פרסון לאחר מותה של בתו של ג'פרסון, פולי, ב-1804. אביגיל ניסתה לפייס בין השניים, אולם אדמס וג'פרסון עדיין היו עוינים אחד כלפי השני.
ב-1809 החליט בנג'מין ראש, אחד החותמים על הכרזת העצמאות, לפייס בין שני הנשיאים לשעבר וניסה לתווך ביניהם. ב-1812 כתב אדמס ברכה לשנה החדשה לג'פרסון וקיבל ממנו תגובה חמה. השניים החלו להתכתב במשך ארבע עשרה שנים, כשהם שולחים מאה חמישים ושמונה מכתבים על פוליטיקה, תפקידיהם באירועים היסטוריים ועל המהפכה. כשאדמס מת, מילותיו האחרונות היו "תומאס ג'פרסון עודנו חי", ללא ידיעה שג'פרסון מת גם הוא כמה שעות קודם לכן.
אוטוביוגרפיה
ב-1821, בגיל שבעים ושמונה, החל ג'פרסון לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. הוא התמקד בהישגיו עד 29 ביולי 1790. הוא הדגיש בעיקר את תקופת המהפכה ולא סיפר על ילדותו. לטענתו, סיפור התיישבות אבותיו הקדמונים, מוויילס לאמריקה בתחילת המאה השבע עשרה, השפיע על רצונו במתן זכויות למדינות. הוא תיאר את אביו כלא מלומד אך כאדם פיקח.
בנוסף הביע התנגדות לאריסטוקרטיה של משפחות עם קרקעות ומלך, ובמקום זאת העדיף אריסטוקרטיה של המוכשרים לטובת הרפובליקה.
ג'פרסון הסביר את השקפותיו על אנשים, פוליטיקה, ואירועים. הספר עוסק בעיקר בממשלת וירג'יניה ובהכרזת העצמאות שכתב.
ביקורו של לה פאייט
בקיץ 1824 קיבל המרקיז דה לה פאייט הזמנה מהנשיא ג'יימס מונרו לבקר במדינה. ג'פרסון ולה פאייט לא התראו מאז 1789. לאחר שביקר בניו יורק, בניו אינגלנד ובוושינגטון, הגיע לה פאייט למונטיצ'לו ב-4 בנובמבר.
נכדו של ג'פרסון, רנדולף, תיעד את האירוע וטען שהשניים התחבקו בדמעות. למחרת בבוקר, טיילו השניים עם ג'יימס מדיסון באוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון חיבר מראש נאום לכבוד לה פאייט, אך ביקש ממישהו אחר לקרוא אותו, מפני שקולו היה חלש. הייתה זו ההופעה הציבורית האחרונה שלו. לאחר אחד עשר ימים, נפרד לה פאייט מג'פרסון.
ימיו האחרונים, מותו וקבורתו
חובו של ג'פרסון, מאה אלף דולר, הטריד אותו בסוף ימיו, כיוון שלא היה לו מה להוריש לבניו. בפברואר 1826 החליטה האספה הכללית לערוך הגרלה ציבורית לגיוס תרומות למענו. בריאותו החלה להידרדר ביולי 1825, וביוני 1826 הוא כבר היה מרותק למיטת חוליו. ב-3 ביולי פיתח חום, והחליט לא ללכת לוושינגטון כדי לחגוג את יום העצמאות.
בשעותיו האחרונות ליוו אותו חבריו ומשפחתו. ב-4 ביולי, ב-12:50 בצהריים, מת בגיל שמונים ושלוש, ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית, ושעות מעטות לפני מותו של ג'ון אדמס. הנשיא המכהן, בנו של אדמס ג'ון קווינסי, טען שמותם של השניים ביום העצמאות היה חסד שמימי.
מעט לאחר מותו של ג'פרסון, התגלה שענד על צווארו שרשרת זהב, במשך ארבעים שנה, עם קווצת שיער מאשתו מרתה.
גופתו קבורה במונטיצ'לו, תחת אֶפִּיטַף שכתב לעצמו:
כאן קבור תומאס ג'פרסון, כותב הכרזת העצמאות האמריקנית, אמנת וירג'יניה לחופש דתי, ואביה של אוניברסיטת וירג'יניה.
ג'פרסון מת כשהיה בחובות ולא הצליח להוריש את רכושו לבניו. הוא דרש לשחרר את ילדי פילגשו, אולם נכסיו ועבדיו נמכרו במכירות פומביות ב-1827. ב-1831 מכרו היורשים האחרים את מונטיצ'לו.
השקפות פוליטיות, חברתיות ודתיות
ג'פרסון נחשף לאידיאלים הפוליטיים של ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואייזק ניוטון, שאותם החשיב לשלושת האנשים הגדולים ביותר שחיו. בנוסף הושפע מכתביהם של גיבון, יום, מונטסקייה ושל וולטר. הוא סבר שחיים חקלאיים בארצות הברית היו האידיאל הרפובליקני. הוא לא סמך על הערים ועל הבנקאים, העדיף ביזור כוח הממשל, והאמין שהעריצות שפגעה בפשוטי העם באירופה התרחשה בגלל שחיתות ומונרכיה. הוא תמך בפירוק הכנסייה האנגליקנית, כתב את ההצהרה בדבר חופש דתי במדינת וירג'יניה, ולחץ להפריד בין הדת והמדינה. הרפובליקנים בתקופתו הושפעו מהוויגים הבריטים, שהאמינו בהגבלת הממשלה. המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הפכה למפלגה הבכירה, והשקפותיו נודעו כ"דמוקרטיה ג'פרסונאית".
חברה וממשלה
לפי השקפתו של ג'פרסון, לאזרחים יש זכויות בלתי ניתנות לערעור שלא ניתן לכופף. הוא תמך בשיטת שיפוט עם חבר מושבעים. השקפתו אסרה על יחידים לפגוע בחירותם של אחרים, והתנגדה לעריצות הרוב. ג'פרסון תמך בתחילה בהגבלת זכות ההצבעה לאלו עם סף רכוש מסוים, אולם לאחר מכן תמך במתן זכויות הצבעה כלליות.
הוא סבר שחירויות אישיות צומחות מתוך שוויון פוליטי, שמאוים על ידי ממשל שרירותי. תחלואי הדמוקרטיה נובעים, להשקפתו, לא מהטבע האנושי אלא משחיתות ממסדית. הוא התנגד למינויים הפוליטיים של הפדרליסטים. בנוסף ניסה לאזן בין הממשל המרכזי והממשל המקומי, כמו שנכתב בתקנון הקונפדרציה, עם רצון לחזק את הממשל המקומי שבו שלטה מפלגתו.
ג'פרסון הושפע מהוויגים הבריטים, שטענו שרוב מדוכא נלחם במפלגת המלוכה המנותקת בפרלמנט. הוא תמך במרידות קטנות כדי לחסל את המונרכיה ולהביא חירות לעם. במשטר רפובליקני שבו הרוב שולט, הכיר בכך שיכולות לקרות מרידות לא מוצדקות, וטען שיש לחון מורדים. השקפתו שארצות הברית היא אימפריית החירות התחזקה לאחר שמפלגתו הפכה למפלגה המרכזית במדינה. לאחר עזיבתו את תפקיד הנשיא, טען שאמריקה היא היחידה שמקדשת זכויות אדם, חירות וממשל עצמי.
דמוקרטיה
ג'פרסון טען שהדמוקרטיה מבטאת את החברה, וקידם הגדרה עצמית לאומית, אחידות תרבותית וחינוך לכל הגברים. הוא תמך בחינוך ציבורי ובעיתונות חופשית.
לאחר שהתפטר מתפקידו כמזכיר המדינה ב-1795, התמקד ג'פרסון בבסיסים האלקטורליים של הרפובליקנים והפדרליסטים. לטענתו הבסיס האלקטורלי של הרפובליקנים הוא בעלי אדמות, ופועלים שאין ברשותם אדמות. הרפובליקנים התאחדו מאחוריו כסגן נשיא, והבחירות של 1796 הרחיבו את הדמוקרטיה. הוא קידם מועמדים רפובליקנים לתפקידים מקומיים.
כשנבחר לנשיאות, התמקד בחקלאים. הוא טען שהבחירות של 1800 היו מהפכה בעקרונות הממשל, לא בעזרת החרב אלא בעזרת קולות העם. זכות ההצבעה התרחבה במהלך כהונתו בהשוואה לתקופה הפדרליסטית, כשעלתה מ-67,000 ב-1800 ל-143,000 ב-1804.
בתחילת המהפכה האמריקאית, ג'פרסון קיבל את הטיעון של ויליאם בלקסטון שזכות ההצבעה צריכה להיות מותנית בבעלות על רכוש, מפני שהבעלות מחזקת את שיקול הדעת העצמאי של הבוחר. אולם, ג'פרסון ניסה להרחיב את זכות ההצבעה באמצעות חלוקת אדמות לעניים. במהלך המהפכה ואחריה, מספר מדינות הרחיבו את זכות הבחירה לכל הגברים הלבנים ששילמו מיסים, בתמיכתו. לאחר פרישתו, הוא החל בהדרגה למתוח ביקורת על מדינת מגוריו על כך שהפרה את "עקרון השוויון בזכויות הפוליטיות" – זכות הצבעה אוניברסלית לגברים. הוא דרש מתן זכות הצבעה כללית לכל משלמי המיסים והמשרתים בצבא, וייצוג יחסי באספה הכללית לפי גודל האוכלוסייה כדי לתקן את ההעדפה לטובת מדינות העבדות.
דת
ג'פרסון הוטבל בנעוריו והצטרף אל הכנסייה האפיסקופלית. הוא הושפע מדאיזם ונטש את הנצרות המסורתית לאחר לימודי הברית החדשה. ב-1803 טען שהוא נוצרי כפי שישו רצה שאנשים יהיו. הוא טען שנוצרי הוא מי שמאמין בישו. ג'פרסון כתב ביוגרפיה על ישו, ללא התייחסויות על טבעיות. הוא טען שהוא מאמין באלוהים בגלל שלמות הטבע.
ג'פרסון התנגד להשפעת הכנסייה, בטענה שהיא השחיתה את הדת. הוא תמך בהפרדת הדת מהמדינה בווירג'יניה, שאסרה על נוכחות חובה או על תרומות למוסדות דתיים. הוא חקק את כתיבת ההצהרה על הפרדת הדת מווירג'יניה על קברו. ב-1802, טען שהדת היא בין אדם ואלוהיו. הוא פירש את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית כ"קיר שמפריד בין הדת למדינה".
ג'פרסון תרם לאיגוד התנ"ך האמריקני בטענה שארבעת השליחים הביאו מוסריות לאנושות. הוא ידע שהדת המאורגנת תמיד תיכנס לפוליטיקה, והעדיף את ההיגיון על פני העל-טבעי. הוא האמין באל עליון, בעולם הבא ובדת כאהבת האדם והאלוהים. אולם בנוסף לכך התנגד לשילוש הקדוש ולמעמדו של ישו כבן אלוהים.
אמונתו של ג'פרסון הפכה לנושא חשוב במהלך הבחירות של 1800, כשהפדרליסטים תקפו אותו וטענו שהיה אתאיסט. כנשיא, שיבח את הדת בנאום ההשבעה שלו ונכח בדרשות.
בנקים
ג'פרסון לא סמך על בנקים ממשלתיים והתנגד לחוב ממשלתי, שלתפיסתו יצר חוב לטווח ארוך, הצמיח מונופולים, ועודד ספקולציות על חשבון עבודה יצרנית. במכתב למדיסון, טען שכל דור צריך לחסל את חובו בתוך תשע עשרה שנים, ולא לכפות חוב לטווח ארוך על הדורות הבאים.
ב-1791 שאל הנשיא וושינגטון את מזכיר המדינה ג'פרסון ואת מזכיר האוצר המילטון האם לקונגרס יש סמכות ליצור בנק לאומי. המילטון האמין שכן, ואילו ג'פרסון ומדיסון סברו שבנק לאומי יתעלם מצורכיהם של היחידים והחקלאים, ויפר את התיקון העשירי לחוקת ארצות הברית, בכך שייקח סמכויות שלא הוענקו לממשל הפדרלי בידי המדינות.
ג'פרסון השתמש בהתנגדות של החקלאים לבנקים ולספקולנטים כעיקרון המגדיר הראשון של מפלגת האופוזיציה שהקים ביחד עם ג'יימס מדיסון. כנשיא, השתכנע ג'פרסון להשאיר את הבנק על כנו, אולם ריסן את השפעתו. הבנק בוטל ב-1811 בידי הקונגרס הרפובליקני.
עבדות
ג'פרסון חי בכלכלה של מטעים שהייתה תלויה בעבדות, וכבעל מטעים, הוא השתמש בעבדים. ב-1774 רשם שהיו לו ארבעים ואחד עבדים. במהלך חייו החזיק בשש מאות עבדים בערך. הוא ירש 175 והשאר נולדו במטעים שלו. הוא רכש עבדים כדי לאחד משפחות ומכר 110 מסיבות כלכליות, בעיקר עבדים מחוות מרוחקות. היסטוריונים רבים טענו שהיה בעל עבדים הוגן, שלא התיש את עבדיו, וסיפק להם מגורים נאותים עם חימום, אוכל וביגוד. בנוסף ג'פרסון נתן לעבדיו עזרה פיננסית כשהרשה להם לגדל ערוגות ירקות ולגדל עופות. הוא הלקה את עבדיו רק במקרים נדירים של ריבים וגנבות.
ג'פרסון טען ששאיפתו היא שיתייחסו טוב לפועלים. עבדיו לא עבדו בחג המולד ובימי ראשון והוא הרשה להם לקבל זמן פנוי בחודשי החורף. היסטוריונים אחרים מפקפקים בכך, בטענה שבהיעדרו עבדים רבים הולקו. מפעל המסמרים שלו נוהל בידי עבדים ילדים.
ג'פרסון הרגיש שהעבדות מזיקה לעבד ולאדון, אולם לא שחרר עבדים שחשב שלא היו מוכנים לחופש ותמך בשחרור הדרגתי. ב-1779 הציע למועצת וירג'יניה תוכנית של הכנה לחיים ויישוב מחדש, וחוקק חוק שהרשה לאדונים לשחרר עבדים. בהכרזת העצמאות, הוא כלל פסקה, אותה מחקו הצירים הדרומיים, שבה ביקר את תפקידו של ג'ורג' השלישי בקידום העבדות במושבות. ב-1784 הציע את ביטול העבדות במערב המדינה ואת הגבלת ייבוא העבדים במשך חמש עשרה שנה. הקונגרס דחה את ההצעה על חודו של קול. ב-1797 העביר הקונגרס חוק שביטל את העבדות בטריטוריה הצפון מערבית. ג'פרסון שחרר את העבד שלו ב-1794 ואת הטבח שלו ב-1796. במהלך נשיאותו הרשה לעבדות לחדור ללואיזיאנה, כשהוא מקווה למנוע מרידות עבדים בווירג'יניה ופרישה של קרוליינה הדרומית מהאיחוד. ב-1804 בפשרה על נושא העבדות, אסר הקונגרס על יבוא עבדים פנימי אל לואיזיאנה. ב-1806 חוקק חוק רשמי נגד יבוא עבדים. ב-1819 התנגד לתיקון לחוקה שיקבל את מיזורי לאיחוד בתמורה לאיסור יבוא עבדים ושחרור עבדים בגיל עשרים וחמש, בטענה שצעד זה יהרוס את האיחוד. הוא שחרר את שפחתו הנמלטת ב-1822. לאחר מותו, שחרר חמישה עבדים בצוואתו.
ג'פרסון, כמו רבים בתקופתו, סבר שהשחורים היו נחותים מהאדם הלבן מבחינה שכלית וגופנית, אולם טען שהיו להם זכויות אדם. ב"הערות על מדינת וירג'יניה" יצר שערורייה כשקרא לעבדות רשע שהאומה תצטרך לתת עליו את הדין בפני האל. הוא תמך בהעברת עבדים משוחררים למדינות כמו ליבריה או סיירה לאון, אף על פי שהכיר בכך שהצעד אינו מעשי.
בשנות נשיאותו היה שקט בנוגע לנושא העבדות, כיוון שהוויכוח בקונגרס פילג בין הצפון והדרום. ההתקפות על בעלי העבדים הלבנים במהלך מרד העבדים בהאיטי איששו את חששותיו בנוגע למלחמת גזעים, והוא לא קידם את שחרור העבדים. לאחר ניסיונות להביא לשחרור העבדים, כתב ב-1805 מכתב שבו טען שוויתר על רעיון ביטול העבדות לעת עתה.
הערכה היסטורית
היסטוריונים נותרו חלוקים בנוגע לתמיכתו של ג'פרסון בעבדות. תומכיו טענו שג'פרסון התנגד לעבדות כל חייו, ושעשה מה שיכול היה במסגרת טווח הפעולה המוגבל שלו כדי לעצור אותה, כשניסה לשחרר עבדים ודאג לעבדיו. אחרים טענו שג'פרסון היה גזען ופעל בניגוד למילותיו, כיוון שלא שחרר את רוב עבדיו ושתק בנושא במהלך תקופתו כנשיא. אחרים טוענים שג'פרסון תמך בשחרור העבדים לפני 1783, אולם לאחר שגילה את דעת הציבור בנושא, הפסיק זאת ב-1794, כשניסה להיבחר לנשיאות.
המחלוקת בנוגע להמינגס
מאז 1802, נטען שג'פרסון היה אב ילדיה של סאלי המינגס. ב-1998, מחקר בנוגע לצאצאיו של ג'פרסון ולצאצאיה של המינגס הראה התאמה גנטית. ההיסטוריונים מאמינים בכך שהייתה ביניהם מערכת יחסים. אחרים טענו שאין ראיות מספקות להוכחת אבהותו. לאחר מותו, הרשתה בתו מרתה לסאלי המינגס לחיות כשחורה חופשית עד למותה.
תחומי עניין
ג'פרסון היה חקלאי שהתלהב מגידולים חדשים, ממצב האדמות, מעיצוב גנים, ומשיטות גידול מדעיות. הוא גידל בעיקר טבק, אולם מחיר הטבק היה נמוך. הוא ניסה לגדל גם ירקות, חיטה, תירס, חזירים, פשתן, כבשים, עופות ובקר כדי לתמוך במשפחתו, אולם תמיד היה בחובות.
ג'פרסון עזר להתפשטות האדריכלות הפלדיאנית בארצות הברית, כפי שעיצב את הקפיטול של וירג'יניה, אוניברסיטת וירג'יניה, מונטיצ'לו ומבנים אחרים. הוא היה אוטודידקט, ולמד אדריכלות בעצמו.
הוא התעניין בציפורים וביין. בנוסף כתב הרבה וידע שפות רבות. כחוקר טבע, ריתק אותו הגשר הטבעי בווירג'יניה (אנ'), וב-1774 הצליח לרכוש את הגשר מג'ורג' השלישי.
האגודה האמריקנית לפילוסופיה
ג'פרסון היה חבר באגודה האמריקנית לפילוסופיה במשך שלושים וחמש שנה, החל מ-1780. באמצעות האגודה הוא קידם את המדע ואת האידיאלים של הנאורות, והדגיש שידע מדעי מחזק ומרחיב את החירות. את חיבורו "הערות על מדינת וירג'יניה" כתב בשביל האגודה. הוא נבחר לנשיאה השלישי של האגודה ב-3 במרץ 1797, כמה חודשים לאחר שנבחר להיות סגן הנשיא.
ג'פרסון שימש כנשיא האגודה במשך שמונה עשרה שנה, כולל במהלך כהונתו כנשיא. הוא קישר בין מריווד'ר לואיס לאגודה, ומלומדים רבים לימדו אותו לפני משלחת לואיס וקלארק. הוא התפטר ב-20 בינואר 1815, אולם נשאר פעיל בה.
שפות
ג'פרסון התעניין בבלשנות, וידע לדבר, לקרוא ולכתוב בכמה שפות, כולל צרפתית, יוונית, איטלקית וגרמנית. בשנות נעוריו הצטיין בלימוד שפות קלאסיות, וקיבל חינוך ביוונית ולטינית. ג'פרסון טען שהשפה היוונית היא "השפה המושלמת" לפי חוקיה ולפי הפילוסופיה. כשהיה בקולג', לימד את עצמו איטלקית. לאחר מכן למד אנגלו-סקסית.
ג'פרסון טען שלמד ספרדית במסע של תשעה עשר ימים לצרפת, כשהשתמש במדריך לדקדוק ובעותק של דון קיחוטה. הבלשנות מילאה תפקיד חשוב בעיצוב השקפותיו. הוא האמין שלימוד שפות עתיקות חיוני להבנת שורשי השפה המודרנית. הוא אסף ולמד כמה מילונים לשפת האינדיאנים, וביקש מלואיס וקלארק לתעד ולאסוף שפות של אינדיאנים במהלך המשלחת. כשעזב את וושינגטון לאחר תקופת כהונתו, ארז חמישים מילונים של שפות אינדיאניות בתיבה ושלח אותם בסירה למונטיצ'לו ביחד עם שאר רכושו. במהלך המסע, גנב לקח את התיבה הכבדה, מתוך מחשבה שהיא מלאה בחפצי ערך, אך זרק את תכולתה לנהר כשגילה שיש בה רק ניירות. שלושים שנות איסוף נהרסו.
ג'פרסון לא היה נואם טוב והעדיף לתקשר בכתיבה או לשתוק. במקום לנאום את נאום מצב האומה בעצמו, שלח נציג לקרוא אותו מן הכתב בקונגרס. המסורת נמשכה עד ל-1913, כשהנשיא וודרו וילסון בחר לנאום את נאום מצב האומה.
המצאות
ג'פרסון המציא כמה המצאות ושיפר כמה קיימות, כולל מעמד מסתובב לספרים ושעון שפועל בכוח הכבידה. הוא שיפר את הפדומטר, מכשיר להעתקת מסמכים בשם "פוליגרף" (אנ'), ואת המחרשה הגורפת. בנוסף נחשב לממציא הכיסא המסתובב, שעליו כתב את רוב הכרזת העצמאות.
כשגריר בצרפת, התרשם מהאחידות הצבאית הצרפתית והגיש תוכנית להחלפת חלקי האקדח.
מורשתו
ג'פרסון אהוד בחוגים המקדשים את החירות האישית, את הדמוקרטיה ואת הרפובליקניות. הוא כתב את הכרזת העצמאות והיה פעיל במהפכה. הדמוקרטיה שהטיף לה התגשמה בדורות מאוחרים. הוא נחשב לאחת מהדמויות המשפיעות ביותר על הרפובליקה הדמוקרטית בחמישים השנים הראשונות שלה. המוניטין שלו דעך במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית כי תמך בזכויות המדינות, ובסוף המאה התשע-עשרה הוא נחשב לנשיא גרוע: שמרנים הרגישו שהפילוסופיה שלו הובילה לתנועות פופוליסטיות, ופרוגרסיבים דרשו ממשלה פעילה יותר. שתי הקבוצות העדיפו את המילטון, והנשיא וודרו וילסון טען שג'פרסון "היה איש דגול, אולם לא היה אמריקני דגול".
בתקופת הניו דיל היללו הדמוקרטים את ג'פרסון כנציג האנשים הפשוטים וכמייסד מפלגתם. ג'פרסון הפך לסמל הדמוקרטיה במהלך המלחמה הקרה. במהלך עלייתה של התנועה לזכויות האזרח, בעלותו על עבדים הייתה נושא למחקר.
ג'פרסון נחשב לאחד מחמשת הנשיאים הטובים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא אחד מארבעת הנשיאים שדיוקנם מונצח באנדרטה בהר ראשמור.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים - היסטוריה אמריקנית עד 1861, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1986, עמ' 66–72.(הספר בקטלוג ULI)
- ד"ר גיורא קולקה (ע), תומס ג'פרסון - איש רנסנס אמריקני בעולם של מהפכה - דיוקן חיים במכתבים, רמת-אביב, תל-אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992 / תשנ"ג
- רועי סמיוני, מחשבתו החנוכית של תומס ג'פרסון, 2010
- הנדריק וילם ואן לון, תרגום: אוריאל שלח, הדמוקרט המהפכני: ספר תומס ג'פרסון, 1943
- Wilson, Mabel O., DeWitt, Lloyd & 7 more, Thomas Jefferson, Architect: Palladian Models, Democratic Principles, and the Conflict of Ideals, Yale University Press, 2019. מסת"ב 978-0300246209
קישורים חיצוניים
- תומאס ג'פרסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מידע על תומס ג'פרסון בקטלוג הספרייה הלאומית
- לקראת שלום היסטורי - מכתבי תומאס ג'פרסון בעקבות התקלות בשגריר הטריפוליטאי בשנת 1886 באנכי
דפנה ארד, כשאמריקה גילתה את השמפניה, הצ’יפס והקרם ברולה, באתר הארץ, 28 באפריל 2013- The Differences Between James Madison and Thomas Jefferson - Video - Check123
- תומאס ג'פרסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי תומאס ג'פרסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
תומס ג'פרסון (1743–1826), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 242
- ^ Jewett, Views on Women, עמ' p. 2
- ^ Jewett, Views on Womern, עמ' p. 5
- ^ 1 2 Martha Wayles Skelton Jefferson, The White House (באנגלית אמריקאית)
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', עמ' 87
- ^ גיורא קולקה, איש רנסאנס אמריקני, כרך א', עמ' 92
- ^ גיורא קולקה, איש רנסאנס אמריקני, כרך א', עמ' 91
- ^ Ellis, American Sphinx, עמ' 66
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 248
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1993, עמ' 252
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 190
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 163
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 251
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 761
- ^ Ellis, American Sphinx, עמ' 90
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 139
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 143
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 164-168
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 274
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', עמ' 244
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', עמ' 225
- ^ גיורא קולקה, איש רנסנס אמריקני, כרך א', עמ' 274
| סגני-נשיא ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| מזכירי המדינה של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| חותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| בקרת זהויות |
|
|---|